החג הזה חשף לכל אורכו את המכובדים המגוחכים ביותר בעולם. מכובדות ומכובדים. פוליטיקלי קורקט. תגלית ישראלית ייחודית. הם עמדו שם בחליפותיהם, נאמו וחייכו, הסתובבו בין קהל מריע ודגלי ישראל, בין תכנית טלוויזיה אחת לאחרת, בין חידון תנ"ך לפרס ישראל, אבל הבושה הייתה מרוחה על פניהם. שארית כבודם נזלה על האיפור הכבד, נדבקה כמו שמן שרוף למצחם המזיע.

החג הזה חשף את המכובדים המגוחכים ביותר בעולם. הם עמדו בחליפותיהם, נאמו וחייכו, הסתובבו בין קהל מריע ודגלי ישראל, בין תכנית טלוויזיה אחת לאחרת, בין חידון תנ"ך לפרס ישראל, אבל הבושה הייתה מרוחה על פניהם

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

רשימת האנשים המגוחכים בעולם היא רשימה ארוכה, כמעט אין סופית, של מי שתמיד נמצאים בראש רשימת המוזמנים, יושבי השורות הראשונות, מקבלי השכר הגבוה ביותר והפנסיה המכובדת עם תוארם המכובד ביותר.

הא.נשים המגוחכים והמגוחכות בעולם ניסו לאורך כל החג להתעלם מהנאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים המתהלך ביניהם כאילו איננו יודעים שעל גבו רובצים תיקים פליליים ושלל מעשים, הפוגעים בכל אזרח ואזרחית במדינה, שכל מטרתם להשתחרר מהתיקים הללו.

הם עמדו שם לצידו. נשיא המדינה המגוחך שנתן לו את המנדט להרכיב שוב ממשלה לאחר שלא החזיר את המנדט ופיזר את הכנסת, לאחר שגרר את המדינה שוב ושוב לעוד מערכת בחירות, לאחר שלא עמד בהסכם קואליציוני שנועד בפעם הקודמת להוצאת המדינה מהטרלול האין סופי של מערכות בחירות. אבל הנשיא המגוחך נתן שוב. חושב לעצמו שלא נזכור. מהרהר ומפחד בינו לבין קלישאותיו, שהציבור רוצה שוב לקבל את הנאשם בשוחד כראש ממשלה או עוד מערכת בחירות.

עמדה שם נשיאת ביהמ"ש העליון המגוחכת. המתעלמת לגמרי מהעתירות המונחות לפניה יומיום – מנומקות משפטית, מוסרית וציבורית – הדרישה לחקירת פרשת הצוללות והמניות, העתירה ההגיונית והמובנת לכל צופה בטקסים המגוחכים – הדרישה לבטל את החלטת הנשיא להעניק את המנדט לנאשם בפלילים, והעתירה הדורשת להוציא את הרה"מ הנאשם לנבצרות.

והיא עמדה שם בחליפתה הגזורה, בחיוך נבוך, הצטלמה ליד הנאשם וחשבה לעצמה שלא נזכור, שנתעלם, שלכאורה החיים נמשכים והכבוד נמשך ומדינת ישראל מכבדת את חג העצמאות שלה בטקסים רבי רושם והיא פשוט לא תשים לב לגיחוך הזה, לטרלול הבלתי אפשרי, למעשה הלא טבעי ולא מוסרי שהיא עצמה, נשיאת העליון, משתתפת בו בעצימת עיניים.

עמדה שם נשיאת ביהמ"ש העליון המגוחכת. המתעלמת לגמרי מהעתירות המונחות לפניה יומיום – מנומקות משפטית, מוסרית וציבורית. הצטלמה ליד הנאשם בחיוך נבוך וחשבה לעצמה שלא נזכור, שנתעלם, שהחיים נמשכים והכבוד נמשך

ועמדו שם עוד רבים מהאנשים המגוחכים בעולם. יו"ר הכנסת ושר החינוך ושרת התחבורה והטקסים כשהם מהללים ומפארים ומקלסים את הנאשם בשוחד מתוך מחשבה שדברי החנופה שלהם ימחקו את התיקים ויעלימו את המציאות המופרכת שבה הם מנסים לככב. משכשכים במי האפסיים של עצמם ומצפים שנחשוב שהם מנווטים ספינה מפוארת.

והנה הוא במאי המצלמות שהפנה את המצלמה שוב ושוב ושוב 30 פעם ויותר לעבר הנאשם בשוחד, רעייתו ושרת החנופה שהתיישבה ונמרחה לצידם, כדי להבטיח שהמצלמה לא תפספס לרגע את שיאי הגיחוך, הפתטיות, העליבות והבושה.

האנשים המגוחכים הללו חושבים שהטלוויזיה – מדיום בן כמעט 100 שנה – משרת את מטרותיהם. בלי להבין בכלל שהמכשיר הזה מגחיך אותם אחרי שצילמו את עצמם בפעם השנייה והשלישית והשלושים. הפכו את עצמם לפארסה. הטלוויזיה לא סובלת חזרות ולא צילומי תקריב שאין להם משמעות ולא גיבורים לרגע שמנסים לדחוף את עצמם בכוח לעיניו ותודעתו של הצופה. אבל לך תסביר את חוקי המדיום לשרת התרבות שנכנסה עם הרבה טקס בישבן ומעט שכל בקודקוד.

אל האנשים המגוחכים בעולם הצטרפו השנה גם חתני וכלות פרס ישראל. שמונה במספר. אנשים ונשים שעמלו כל חייהם למען ההישגים שזיכו אותם בפרס, וברגע אחד של חנופה מגוחכת, בליעת רוק וצפרדע, לא העזו לוותר על הפרס ועמדו שם לצד שורת המגוחכים ולחצו ידיים וחייכו, מנסים גם הם לערפל את הבושה. כאילו הכבוד של פרס ישראל הוא מעין רימון עשן, שאיש לא רואה באמת מה מתרחש מאחוריו ורק כשאתה יוצא עם הפרס בידך מהבמה המפוארת, אתה טהור ונקי וזך.

הטלוויזיה לא סובלת חזרות וצילומי תקריב חסרי משמעות, ולא גיבורים לרגע שמנסים לדחוף את עצמם בכוח לעיניו ותודעתו של הצופה. אבל לך תסביר את חוקי המדיום לשרת התרבות שנכנסה עם הרבה טקס בישבן ומעט שכל בקודקוד

לא לא. אל האנשים המגוחכים בעולם הצטרפו מנחי טקס המשואות בחיוכיהם האוויליים. קרייני הרקע בברכות ל"רעיית ראש הממשלה וראש הממשלה שכיבדו אותנו בנוכחותם…". כאילו היו מלך ומלכה שירדו אל נתיניהם בשוק המאובק. כל זאת בלי להזכיר את היותו של ראש הממשלה נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים כלפי המדינה שחוגגת את יום עצמאותה, אבל בעצם שבויה בידיו ולא עצמאית לרגע.

איך הם לא מתביישים ? האנשים המגוחכים בעולם מנסים לחשב את קץ כבודם לאחור. מנסים לחשוב שאיש לא ישים לב. אבל העולם כולו עומד ותמה כיצד זה מדינה חוגגת את חגה החשוב ביותר, כשבראשה עומד נאשם בפלילים, ולמחרת מתכנסים השופטים באולם ביהמ"ש לשמוע על מעלליו.

העולם כולו מביט משתאה על האנשים הנכבדים והמגוחכים הללו ושואל את עצמו מי כאן ירד מהפסים? האזרחים כולם או רק החבורה הזו, החנוטה בחליפותיה ובטקסי החנופה שלה.

לאנשים המגוחכים בעולם יש קהל שבוי. קהל מוחאי כפיים, אמנים ועובדים המתפרנסים מהיותם של המגוחכים בשלטון. המגוחכים לא מודעים לכאורה לגיחוך שבהופעותיהם חסרות הבושה. אדם שהיה מתבייש במעשיו או במצבו המשפטי לא היה מופיע שוב ושוב בטלוויזיה, ולא היה מבקש להפנות אליו שוב ושוב את המצלמות.

המגוחכים לא מודעים לכאורה לגיחוך שבהופעותיהם חסרות הבושה. אדם שהיה מתבייש במעשיו או במצבו המשפטי לא היה מופיע שוב ושוב בטלוויזיה, ולא היה מבקש להפנות אליו שוב ושוב את המצלמות

האבסורד הוא שהאנשים המגוחכים בעולם מתגאים בהיותם מגוחכים, מתגאים בבושה העוטפת אותם, משתפים פעולה עם ההצגה המגוחכת ואולי בכך הופכים את עצמם למגוחכים עוד יותר.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.