הפרסומת המדוברת של חווה אלברשטיין לחברת "יס" נוגעת אצלי בנושא כאוב במיוחד: מלחמתי הנואשת זה שני עשורים בתוכניות הריאליטי למיניהן.

מאמצי אלה גרמו לי חיכוך עם אנשים קרובים, הביאו עלי האשמות שאני אליטיסט, והציבו אותי מול שאלת השאלות של כל הזמנים: מדוע אנשים מסרבים להבין?

הבנתי שלא מדובר בסתם העדפה, ויצאתי לחקור את רגשותי העזים בעניין.

זה התחיל בשבילי בשנת 2000 עם תכנית אמריקאית בשם "הישרדות". הייתי הורה צעיר החרד לחינוך ביתו הקטנה, וצפיתי בתכנית פעם אחת בחשדנות. גיליתי שם מציצנות מרהיבה, תחרות אכזרית, ואנשים יפים הנצמדים לצוקים: מתכון להצלחה בקרב אוכלוסיה גדולה. האליטיסט שבי נחרד. אבל חיכיתי לגלות מי ייזרק מהאי.

"הישרדות" היתה מטופשת דייה שלא זכתה במכובדות, כך שאפשר היה להתעלם מקיומה. הבעיה האמיתית החלה לפני כ-15 שנה, עם תחילת המבול של תחרויות השירים.

גרנו אז בלונדון, וממש כמו בשיר של אלברשטיין (עם המילים של חנוך לוין) הייאוש היה יותר נוח.  בעצם היה פשוט נוח.  אם היה ייאוש, הוא נבע מתוכניות הריאליטי ובמיוחד תחרויות השירים אשר התרבו כפטריות אחר הגשם האנגלי — אקס פאקטור, איידול אמריקאי ובריטי, דה וויס וכל השאר. אינסוף ואריאציות על אותה משוואה שרשעים המציאו כדי להדביק צופים פתאים למקום מושבם תוך העמדת פנים שמדובר בתרבות.

אחרי אלה, המבול: תחרויות ריקוד עם ידוענים מהנפטלין; סדנאות בישול למכביר; אקסהיביציוניסטים מצולמים סביב השעון בבית משותף, ומשתדלים לעצבן; בני הקהילה הגאה משפצים איזו בקתה; אלמונים לא מבריקים הכמהים לתהילה מתועדים תוך כדי המלטות מתנינים, ריקוד עם נחשים והתחנפות למגישים.

באופן אירוני כל הביזיון הזה קרה דווקא באחת מתקופות השיא של טלוויזיה — אך המספרים דברו בעד עצמם: רוב עצום העדיף את הזבל הזה על פני "הסופרנוס", לארי דייויד, לואי סי קיי ו"תמרות עשן" המקומית. זה מטריד אך לא מפתיע, נראה קשור לעוד בחירות שגויות שנעשות, ומעלה תהיות על עתיד הדמוקרטיה.

למרות שהז'אנר כולו מתועב בעיני, שנאתי המיוחדת שמורה לתחרויות השירה. תהיתי: למה? הרי אני אוהב מוזיקה מאוד, ובזמנו אף רכשתי דיסקים בסיטונות.
הטיעון המקורי שלי, בשנים הראשונות של הקטסטרופה, התייחס ליחס הבלתי הוגן לכאורה כלפי המתמודדים: שופטים מרוצים מעצמם ממטירים ביקורת קטלנית על מתמודדים המומים המגיעים לסף דמעות. משפחתי התעלמה מתחנוני.

בהמשך התמקדתי במניפולציה שעושים לצופים. הסיבובים האינסופיים, הראיונות הממושכים, הנאמנות המזויפת של המנטורים. הצבעה אחת נוספת אחרי הזדמנות אחת אחרונה וסיפור מסכם עם הדודה והדוד. זה היה כל כך שקוף שהכל מחושב כדי לשמר את הקרקס איכשהו באוויר, בעלויות ייצור נמוכות, עד הפרסומות. יקר וקשה להרים סדרת מופת; זול וקל לשבש את דעתם של ההמונים. מכל מקום, תרבות זה לא. מילניאלז הביטו בי במבט מודאג. הכישלון  היה מוחלט.

לאחרונה אני חש שמצאתי נימוק משכנע: תחרויות השירה הללו חוגגות ביצועים מעל לכל: קול, נוכחות בימתית, מראה מצודד, גימיקים אין-סוף. אין שום דבר רע בכל אלה, כמובן — אבל הם לא הדברים החשובים בעולם, או אפילו במוזיקה. פרנסי התקשורת לא יודו בזה בפה מלא, אבל המסר לילדי היקום הוא ברור: המראה והרושם, העטיפה והקנקן, אלה הדברים החשובים בחיים.

קצרה הדרך משם למגיפת הסלפי עם פני הברווז (שלא לדבר על פורנוגרפיית הארוחות). בסוף נגיע לעולם שבו הסגנון קובע ולמהות אין שום דרישה. אולי, בעצם, אנחנו שם כבר מזמן.

יש לי מאות תקליטורים ועשרות אלפי שירים דיגיטליים, ורובם זכו למעמד זה בזכות היצירה ולא בזכות הביצועים. הגיטרה של מארק נופפלר היא וירטואוזית – אבל לא בגללה אני אוהב את דייר סטרייטס. אולי תגיע תגובת הנגד יום אחד; אולי נראה מתישהו תיקון עולם.

אבל במצב הנוכחי, סיפרתי לא מזמן לבתי הצעירה, הביטלס לא היו שורדים את התחרויות הארורות: נטע ברזילי הייתה עושה מהם קציצות. גם מחווה אלברשטיין. לונדון לא מחכה לה; גם לא תל אביב, לצערי.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

דונאלד טראמפ אוהב להשוות את עצמו לפרנקלין ד. רוזוולט, אחד מהנשיאים האגדיים של ארצות הברית. הנושא עולה אצלו בהרבה הקשרים, בעיקר בנוגע לכהונה השלישית של רוזוולט, כאשר טראמפ רומז בעדינותו הרגילה שגם הוא שוקל זאת (בניגוד לתיקון ה-22 לחוקה).

בישראל, חוגים מסוימים משווים את טראמפ לרוזוולט ואת בנימין נתניהו לווינסטון צ'רצ'יל כחלק מהאדרת שני המנהיגים. אך יש הבדלים מהותיים בין טראמפ לרוזוולט.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.

כְּשֶׁהָיִיתִי חַיָּל, נָגַסְתִּי
בְּתַאֲוָה בְּדֻבְדְּבָנִים
חֲמוּצִים בְּאֶרֶץ הַלְּבָנוֹן.
הַחַרְצָנִים, שֶׁיָּרַקְתִּי
עַל הַשֶּׁלֶג הַצָּחֹר,
הוֹתִירוּ חֹרִים אֲדֻמִּים
מַמָּשׁ כְּמוֹ בַּנַּגְמָ"שׁ,
שֶׁנִּפְגַּע מִמִּטְעֲנֵי חַבָּלָה
שֶׁל הַחִזְבַּאלְלָה.

מילים אלו נכתבו בשיר שלי "דובדבנים מלבנון", בו מתואר מקרה טרגי של נגמ"ש צה"לי שטוף דם, שחייליו נהרגו ונפצעו ממטעני חבלה. הוא הועמס על מוביל בדרום לבנון והועבר לבסיס בצפון הארץ, שם אני וחבריי לגדוד 601 של הנדסה קרבית נתקלנו במראה המזוויע.

יהורם גלילי הוא משורר, סופר, עיתונאי, עורך ספרותי ולשוני ומוציא לאור, מחבר "ראשונים תמיד" ספר המורשת של חיל הנדסה קרבית. בספר השירים "פוטו מלחמה" (חדרים הוצאה לאור) הוא חושף בשיריו חוויות רבות שעבר במהלך פעילויות מבצעיות בדרום לבנון, בעזה ומעבר לקו הירוק כלוחם ששירת במשך כ-20 שנה בסדיר ובמילואים כלוחם בהנדסה קרבית

לפני מספר חודשים כתבתי מכתב גלוי לרמטכ"ל החדש, רב אלוף אייל זמיר.  כתבתי אז, בין היתר, "זמיר חייב לדרוש שלא יפריעו לו בעבודתו, שכן ההתערבות של השרים היא לא רק חסרת תועלת אלא הרסנית. אין לצפות לשינויים בהתנהלות הממשלה. זה פשוט לא יקרה. חברי הגוף המכונה ממשלה ברובם לא מסוגלים ליותר. הם שטחיים, בעלי אג'נדות פוליטיות צרות ומחפשים כותרות.

"בפני ישראל ניצבות בעיות אדירות. עם ממשלה כזו ועם ראש ממשלה חלש, מבוהל, לא ניתן לפתור אותן אפילו חלקית. המצב חמור מאוד שכן מטרות המלחמה בעזה לא הושגו, איראן נוגעת בפצצה גרעינית, טורקיה מגבירה השפעה בסוריה וזו רשימה חלקית.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.