הפרסומת המדוברת של חווה אלברשטיין לחברת "יס" נוגעת אצלי בנושא כאוב במיוחד: מלחמתי הנואשת זה שני עשורים בתוכניות הריאליטי למיניהן.

מאמצי אלה גרמו לי חיכוך עם אנשים קרובים, הביאו עלי האשמות שאני אליטיסט, והציבו אותי מול שאלת השאלות של כל הזמנים: מדוע אנשים מסרבים להבין?

הבנתי שלא מדובר בסתם העדפה, ויצאתי לחקור את רגשותי העזים בעניין.

זה התחיל בשבילי בשנת 2000 עם תכנית אמריקאית בשם "הישרדות". הייתי הורה צעיר החרד לחינוך ביתו הקטנה, וצפיתי בתכנית פעם אחת בחשדנות. גיליתי שם מציצנות מרהיבה, תחרות אכזרית, ואנשים יפים הנצמדים לצוקים: מתכון להצלחה בקרב אוכלוסיה גדולה. האליטיסט שבי נחרד. אבל חיכיתי לגלות מי ייזרק מהאי.

"הישרדות" היתה מטופשת דייה שלא זכתה במכובדות, כך שאפשר היה להתעלם מקיומה. הבעיה האמיתית החלה לפני כ-15 שנה, עם תחילת המבול של תחרויות השירים.

גרנו אז בלונדון, וממש כמו בשיר של אלברשטיין (עם המילים של חנוך לוין) הייאוש היה יותר נוח.  בעצם היה פשוט נוח.  אם היה ייאוש, הוא נבע מתוכניות הריאליטי ובמיוחד תחרויות השירים אשר התרבו כפטריות אחר הגשם האנגלי — אקס פאקטור, איידול אמריקאי ובריטי, דה וויס וכל השאר. אינסוף ואריאציות על אותה משוואה שרשעים המציאו כדי להדביק צופים פתאים למקום מושבם תוך העמדת פנים שמדובר בתרבות.

אחרי אלה, המבול: תחרויות ריקוד עם ידוענים מהנפטלין; סדנאות בישול למכביר; אקסהיביציוניסטים מצולמים סביב השעון בבית משותף, ומשתדלים לעצבן; בני הקהילה הגאה משפצים איזו בקתה; אלמונים לא מבריקים הכמהים לתהילה מתועדים תוך כדי המלטות מתנינים, ריקוד עם נחשים והתחנפות למגישים.

באופן אירוני כל הביזיון הזה קרה דווקא באחת מתקופות השיא של טלוויזיה — אך המספרים דברו בעד עצמם: רוב עצום העדיף את הזבל הזה על פני "הסופרנוס", לארי דייויד, לואי סי קיי ו"תמרות עשן" המקומית. זה מטריד אך לא מפתיע, נראה קשור לעוד בחירות שגויות שנעשות, ומעלה תהיות על עתיד הדמוקרטיה.

למרות שהז'אנר כולו מתועב בעיני, שנאתי המיוחדת שמורה לתחרויות השירה. תהיתי: למה? הרי אני אוהב מוזיקה מאוד, ובזמנו אף רכשתי דיסקים בסיטונות.
הטיעון המקורי שלי, בשנים הראשונות של הקטסטרופה, התייחס ליחס הבלתי הוגן לכאורה כלפי המתמודדים: שופטים מרוצים מעצמם ממטירים ביקורת קטלנית על מתמודדים המומים המגיעים לסף דמעות. משפחתי התעלמה מתחנוני.

בהמשך התמקדתי במניפולציה שעושים לצופים. הסיבובים האינסופיים, הראיונות הממושכים, הנאמנות המזויפת של המנטורים. הצבעה אחת נוספת אחרי הזדמנות אחת אחרונה וסיפור מסכם עם הדודה והדוד. זה היה כל כך שקוף שהכל מחושב כדי לשמר את הקרקס איכשהו באוויר, בעלויות ייצור נמוכות, עד הפרסומות. יקר וקשה להרים סדרת מופת; זול וקל לשבש את דעתם של ההמונים. מכל מקום, תרבות זה לא. מילניאלז הביטו בי במבט מודאג. הכישלון  היה מוחלט.

לאחרונה אני חש שמצאתי נימוק משכנע: תחרויות השירה הללו חוגגות ביצועים מעל לכל: קול, נוכחות בימתית, מראה מצודד, גימיקים אין-סוף. אין שום דבר רע בכל אלה, כמובן — אבל הם לא הדברים החשובים בעולם, או אפילו במוזיקה. פרנסי התקשורת לא יודו בזה בפה מלא, אבל המסר לילדי היקום הוא ברור: המראה והרושם, העטיפה והקנקן, אלה הדברים החשובים בחיים.

קצרה הדרך משם למגיפת הסלפי עם פני הברווז (שלא לדבר על פורנוגרפיית הארוחות). בסוף נגיע לעולם שבו הסגנון קובע ולמהות אין שום דרישה. אולי, בעצם, אנחנו שם כבר מזמן.

יש לי מאות תקליטורים ועשרות אלפי שירים דיגיטליים, ורובם זכו למעמד זה בזכות היצירה ולא בזכות הביצועים. הגיטרה של מארק נופפלר היא וירטואוזית – אבל לא בגללה אני אוהב את דייר סטרייטס. אולי תגיע תגובת הנגד יום אחד; אולי נראה מתישהו תיקון עולם.

אבל במצב הנוכחי, סיפרתי לא מזמן לבתי הצעירה, הביטלס לא היו שורדים את התחרויות הארורות: נטע ברזילי הייתה עושה מהם קציצות. גם מחווה אלברשטיין. לונדון לא מחכה לה; גם לא תל אביב, לצערי.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com