אהוד ברק החריף והחכם הצליח להזריק אנרגיה מרשימה לקמפיין המשמים של המרכז-שמאל. אבל כרגע הוא צריך להגיע להסכם עם מרצ על ריצה משותפת, להצטרף לכחול לבן, או לנשור מהמירוץ.

אם השמאל ירוץ בשלושה ראשים בנוסף לכחול ולבן, טובים הסיכויים שאחד מהם לא יעבור את אחוז החסימה. פשוט אסור לקחת את ההימור הזה. זה לא שווה את הסיכוי הקטן שריצה נפרדת של ברק תוסיף מנדט או שניים לגוש (סיכוי שנשען יותר על שלהוב הבסיס משאיבת קולות מהימין).

מציאות זו היא תוצאה של החלטת עמיר פרץ ביום חמישי שעבר לרוץ יחד עם אורלי לוי-אבוקסיס. נראה שבמסגרת העסקה מפלגת העבודה וגשר שוללים חיבורים נוספים, ובזאת מנפצים את התקווה לאיחוד בין העבודה, מרצ וישראל הדמוקרטית של ברק.

זו היתה החלטה בעייתית, אבל לא בהכרח טיפשית. היא חיסלה את חלום האיחוד, אך יצרה גוף חדש, "חברתי", בעל סיכוי למשוך קולות של מזרחים בפריפריה שלא יוכלו להביא את עצמם, מסיבות שונות, להצביע לרשימה הכוללת את מרצ או ברק. אין זה בלתי סביר שזה יוסיף מספר מנדטים לא מבוטל לגוש ה"לא ימין". לגוש המתנגד לבנימין נתניהו.

מרגיז לשמוע אותם רומזים עכשיו שיהיו מוכנים "לשבת" עם נתניהו אם בסופו של דבר לא יוגש כתב אישום נגדו. מסר זה היה כנראה חלק מהעיסקה בין פרץ ללוי-אבקסיס, ויש לו פוטנציאל להרגיע מצביעי ימין רך ולהביאם לעבור צד.

אבל למען הסדר הטוב יש להדגיש: השחיתות וכתבי האישום המסתמנים אינם הסיבה היחידה לא לשבת עם נתניהו. נתניהו עומד בראש ממשלה שחסמה ועוד תחסום כל סיכוי לשלום עם הפלסטינים ושתמנע היפרדות מהם – וזה יוביל למדינת אפרטהייד דו-לאומית.

נתניהו מחבל קשות ביחסי המדינה עם המיעוט הערבי. נתניהו שייך לציר הפופוליסטי המביא נזק גדול למערב. נתניהו מסמל את ההדתה המשתוללת והסטאטוס קוו עם החרדים – קו שמוביל למדינה יותר ויותר קלריקלית עם אוכלוסייה ענקית שלא למדה חשבון, מדע ואנגלית.

יש לשלחו לגמלאות בדחיפות. אין שום בושה ב"להחרים" אותו ואת הליכוד, אלא אם כן הם מוכנים להצטרף לממשלה מודרנית שעושה את ההפך ממה שהם עשו עד כה.

אז בהנחה (די סבירה) שהם מבינים את כל זה, בהצלחה לפרץ וללוי-אבוקסיס. עכשיו השאלה היא איך למנוע אובדן קולות אצל השאר.
אין ספק שאסור שמרצ וברק ירוצו בנפרד.
הם לא צריכים להתאחד. אפשר להתמזג לרשימה אחת בריצ'רץ' כשכל אחד שומר על זהותו. זה אפילו עדיף, וזה יבטיח שכולם עוברים את אחוז החסימה.

מרצ תסתכן באובדן רבבות קולות של ערבים שחלקם עדיין נוטרים לברק על אירועי אוקטובר 2000 ולרובם אין כל עניין בגנרלים ישראלים. אבל זה בסדר: הקולות האלה יעברו לרשימה המשותפת שאמורה לקום מחדש בתקווה להביא בין 13 ל-15 מנדטים.

ברק יוותר על קולות מהימין. אבל אין כל סימן שהתקווה שלו לפנות לקהל זה הייתה ריאלית (זה בוודאי לא ניכר בסקרים כלשהם). מה שהוא כן יכול לעשות זה להמריץ את הבסיס. ברק לא יאהב לשמוע את זה, אבל יש לו מקום טבעי לצד מרצ. ברק הוא פוליטיקאי חילוני ואדם מודרני שמתאים לאג'נדה אזרחית, כולל תחבורה ציבורית בשבת, תוכנית ליבה לכלל התלמידים ושוויון לאזרחים.

בזכות סגולותיו הוא מסוגל להרחיב את התמיכה במרצ מעבר למעגל הטהרנים, במיוחד אצל כאלה ששוקלים לא להצביע. ואם ירוץ עם מרצ, פוחת הסיכון שהוא ייקח קולות מכחול ולבן, וזה טוב; חשוב שמפלגה זו תהיה הגדולה ביותר בכנסת.

לא משנה מי עומד פורמלית בראש הרשימה הממוזגת, הורוביץ או ברק. אף אחד מהם לא יהיה ראש ממשלה בסיבוב הזה. אם שני הצדדים לא יוכלו להגיע להסכם, האפשרות האחרונה היא שברק יצטרף לכחול לבן. זה לא נראה ריאלי כרגע. הם לא צריכים עוד גנרל, ויש את הקטטה המוזרה עם גבי אשכנזי.

האפשרות האחרונה היא להפעיל לחץ משמעותי על אחד הצדדים לפרוש מהמרוץ – לחץ כה עצום שתהיה לו השפעה ציבורית רחבה ומשכנעת.

קשה לראות את מרצ לא רצה בכלל. זו מפלגה מקרטעת אך חשובה וגאה, שלא הוקמה אתמול. בתרחיש מעציב זה, לא יהיה מנוס מהקביעה שהשירות הטוב ביותר שברק יוכל להעניק לארצו, אחרי הנסיגה מלבנון, הוא נסיגה מהריצה בבחירות האלה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

המלחמה בין איראן לישראל הותירה את הרפובליקה האסלאמית במצב מורכב ללא תקדים. מעבר לנזקים הפיזיים והכלכליים, איראן מוצאת את עצמה מתמודדת עם משבר אמון רב-ממדי שמרעיד את יסודות מדיניותה ומערער על לכידותה הפנימית. המציאות החדשה חושפת את הפערים בין השאיפות הגיאו-פוליטיות של איראן לבין המגבלות הריאליות של כוחה האזורי.

בגידת המערב: קריסת האשליות הדיפלומטיות

העימות עם ישראל חשף בצורה חדה את שבריריות היחסים בין איראן למערב. מנהיגי איראן, שטיפחו במשך שנים אשליות לגבי אפשרויות דיפלומטיות עם אירופה, מוצאים עצמם עומדים מול מציאות קשה. הסנקציות שהוטלו על איראן לצד הקפאת הנכסים הנוספים, מעידות על כך שהמערב אינו רואה בטהראן שותף לדיאלוג אלא איום שיש לבלמו.

מור שפירא היא מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן וחוקרת במכון MEMRI לחקר תקשורת המזרח התיכון. מומחית לשפה הערבית, התקשורת הערבית והאסלאם. רותמת את הידע שלה בערבית ובתשע שפות נוספות, ואת בקיאותה בתרבות הערבית כדי לתמוך במאמצי צה"ל במלחמה. הופיעה רבות בתקשורת בערוצים כאן 11, דמוקרTV, מכאן 33 (ערבית).

מערכת החינוך בישראל ובעולם מתמודדת דרך קבע עם אתגרים הנובעים משינויים דמוגרפיים, תרבותיים וטכנולוגיים. אולם, בעתות משבר בינלאומי כמו מגפת הקורונה, או משבר לאומי כמלחמת "חרבות ברזל", אתגרים אלו מתעצמים ומחייבים תגובה יוצאת דופן.

בפוסט זה אתייחס להבחנה שבין מושגי היזמות החינוכית והחלוציות החינוכית, הבחנה בין  מאפייניהם הייחודיים והדגמתם באמצעות אירועים ממערכת החינוך בישראל במצבי חירום, בדגש על מלחמת "חרבות ברזל".

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.