היום ישבנו במרפסת ושוב חזרתי על המשפט: איך אדם אחד מהתל במדינה שלמה. בת זוגי ביטלה באחת את המשפט "אדם אחד". יש לו תומכים רבים מאוד והם מאפשרים לו להתל בנו. במילים אחרות, אנחנו נמצאים במצב מורכב מאוד, שבו הכלים הדמוקרטיים משמשים למטרות לא ראויות. דמוקרטיה של איש אחד בדרך לאנרכיה.

הפתיח הזה צריך להדאיג את כולנו בלי יוצא מכלל. יש כאן פרצה שמוכרת משחר התפתחות הדמוקרטיה: ניצול לרעה של מודל הגון. הדמוקרטיה נועדה לתת מענה לצורה חיים סבירה שבה אזרחי מדינה יכולים לנהל את חייהם בדרך שבה לכל אזרח ואזרחית יש מקום של כבוד. תמיד היו ויכוחים, תמיד גם יהיו, אך האם יש לתת לממשל נבחר (או נגרר) להשלים את הקדנציה ויהי מה?

אנו במצב מורכב מאוד, בו הכלים הדמוקרטיים משמשים למטרות לא ראויות. דמוקרטיה של איש אחד בדרך לאנרכיה. זה צריך להדאיג את כולנו. יש כאן פרצה שמוכרת משחר התפתחות הדמוקרטיה: ניצול לרעה של מודל הגון

חוסר יציבות פוליטית, ממשלת שנשענות על רוב דחוק ולעיתים אף פחות מזה הן נחלת מדינות דמוקרטיות לא מעטות. על פני השטח, ואולי בבחינת גלי עומק, נראה שמה שמערער את הדמוקרטיות בעולם הוא ההבנה היא ההבנה שרק מערכת החוקים היא התנאי הבסיסי לקיומה של חברה. בכל מדינה ראוי שיהיו כללי אתיקה, כללים שיובילו אותנו לבניית הסכמות חברתיות ולא הסכמים חברתיים. הסיבה לכך שההסכם נשען על החוק וההסכמות היא פרי של הבנות שיש בהן תשתית עומק של רצון לחיים משותפים. כשיש הסכמה, כללי ההתנהגות בהתאם מותאמים אליהם.

כדי לצאת מהצד התיאורטי, הסכמה חברתית משמעותה כיבוד דעה שונה וניסיון אמיתי להגיע להבנה איך חיים ביחד. כשיש תנאי בלתי מעורער שממשיכים לחיות ביחד ולא מחפשים דרך לפירוק החבילה. מהנקודה הזאת נגזור כללים שנוגעים לכלל החיים שלנו בתחומי החינוך, תרבות, דת, בריאות ובכלל. כיצד מנצלים אותם לטובת הטוב המשותף.

למשל, הפרדת המדינה מהדת תשחרר פקק חברתי טעון ותאפשר חופש בחירה. דוגמה נוספת היא השרות בצבא. אופציית השרות המקביל, שרות אזרחי, היא נפלאה. בתחום החינוך, ביטול הזרמים בחינוך ומתן סיוע לפי צרכים, תקצוב כל אחד מהילדים לדרך חינוך שיבחרו. המאמץ הסיזיפי לחתירה לליב"ה בכפיה נכשל וכעת יש למצוא דרך אחרת לחינוך לטוב המשותף. אלה גם אלה רעיונות לשינוי הדיסקט, כשהמטרה להגיע להסכמות חברתיות בכל תחומי החיים שלנו.

תשאלו וזו שאלה מתבקשת, אתה מדבר על משהו שניתן לביצוע? לא תמים מדי? התשובה המיידית היא כן, יש כאן תמימות שמטרתה להוריד את גובה הלהבות. נתחיל מכך שנפסיק להוסיף חומרי בערה, שבסופו של דבר מגדילים את המדורה ומשמידים את האפשרות להגיע להדברות.

שרפה מותירה אחריה אפר וזיהום כבד של האוויר שאותו אנחנו נושמים. אני מציע אוויר נקי, דיאלוג בונה בין מגזרים, דיאלוג שבנוי על מה שאנחנו מאמינים בו מבלי לחשוש, כי רק כך נוכל להתחיל בתהליך של ריפוי.

בדרך זו נוכל להסכים על כללי מוסר חברתי, שקיימים, אך נדחקו לפינה כדי לעגל פינות. כך המילים כמו "מה שרואים משם לא רואים מכאן" הפכו לתירוץ רווח לכך שבני אדם נדרשים להמשיך לנהל משא ומתן גם אחרי שחתמו ביניהם הסכם בתקיעת כף, באמירה או אפילו בכתב. תארו לכם מצב שאנחנו מגיעים להסכמה ומקיימים את מה שהתחייבנו עליו, זה מצב הזוי או מצב אפשרי? לדעתי זה מצב אפשרי ורצוי ואולי אף אומר שזהו המצב היחיד לקיומה של חברה לאורך זמן.

זו כאמור רק דוגמה אחת מיני רבות לאפשרות שלנו כאן בישראל להתחיל בריפוי ופיוס, בקבלת הסכמות על כללי התנהגות ראויים, מה שמסתכם במוסר ובאתיקה. כשנתחיל בהתנהלות ראויה, גם נבחרי הציבור שלנו יהיו ראויות וראויים. בני אדם שכך מתנהגים גם מחוקקים חוקים עם שכל ישר והגינות. חוקים ראויים.

הסכמה חברתית מחייבת כיבוד דעה שונה וניסיון אמיתי להגיע להבנה. כשמחליטים להמשיך לחיות ביחד ולא מחפשים דרך לפירוק החבילה. מכאן נגזור כללים שנוגעים לחיינו בתחומי החינוך, התרבות, הדת, הבריאות ועוד

זו הדרך לעצור את התדרדרות הדמוקרטיה למחוזות לא רצויים, לעצור תהליך שאדם אחד מנצל את החוקים והופך להיות כמעט שליט יחיד. אגב, גם הממשלה הפריטטית שאולי תקום ותחליף אותו לא מבטיחה לנו יציבות, אלא אם כן זהו שלב מעבר שבו נבחרי הציבור מתחייבים לשנות את הדיסק ולהתחייב לקוד אתי מוסכם ושקוף לעיני הריבון, הציבור.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.