אחרי האסון שהתרחש על הר מירון, בו 45 אנשים איבדו את חייהם במקום בו באו לחגוג את חייהם, דבר אחד מעסיק את כל המדינה – מי אשם.

תמיד חשבתי שהדרך לעזור לעצמי ואחרים היא התמודדות ישירה עם הבעיה, בניית תוכנית פעולה רציונלית שמטרתה להביא להקלה בסבל הנפשי – או לפחות לדעת איך להתמודד עמו יותר טוב בעתיד. אפשר להגיד שזה בערך מה שקורה עכשיו בכל ערוצי החדשות, ובשיח עם שכן בסופר – נסיון למצוא פתרון ריאלי לבעיה. אבל יש שתי בעיות באירוע קשה כזה. הראשונה היא באמת הכשל הלוגיסטי שהוביל לאסון, והשניה היא הכאב הנפשי הגדול שנוצר אצל מי שאבדו להם יקיריהם. אז למה אנחנו כל כך מפוקסים על הבעיה הראשונה?

יש שתי בעיות באירוע קשה כזה. הראשונה היא באמת הכשל הלוגיסטי שהוביל לאסון, והשניה היא הכאב הנפשי הגדול שנוצר אצל מי שאבדו להם יקיריהם. אז למה אנחנו כל כך מפוקסים על הבעיה הראשונה?

הסיבה הראשונה נובעת מכך שכאשר יש לכאורה מחדל גדול מצד המדינה, שאמורה לשמור על החיים שלנו, זה דבר שיכול להוות איום גם עלינו. אפילו אם אתם קוראים את הרשומה הזאת ואתם לא חוגגים בהר מירון, כשהמדינה עושה טעות – תחושת הביטחון שלנו יורדת, כי אולי הטעות הבאה לא תהיה בהר מירון אלא במקום אחר.

הסיבה השנייה היא שבתור בני אדם הרבה יותר קל להסתכל על אירוע כואב כזה כעל כשל לוגיסטי. בחיים אנחנו יכולים לשמוע סיפורים נוראים ולתרגם אותם לעובדות, או שאנחנו יכולים להתייחס לתוכן הרגשי שלהם.

יש לנו שליטה מסוימת במה שנרגיש על ידי הדרך בה נבחר לראות את הדברים. לדוגמה, כשקורה אסון רב מימדים כמו האסון במירון הוא ישר הופך במערכת חדשותית לאייטם – ההסתכלות עליו נטו כסיפור חדשותי "חם" מוציאה ממנו את הכאב.

הסיבה השלישית היא, שאנחנו חושבים שפתרון רציונלי יוכל להקל על הבעיה השנייה – הסבל הנפשי שקיים בלב רבים ברגעים אלו. ההיגיון שלנו לפעמים אומר שאם לאדם נעשה עוול – צדק יכול להיות חלק קטן מהתרופה.

יש מחקרים שמראים שקבלת תחושה של צדק באמת מקלה על קורבנות, במיוחד תהליך שנקרא "צדק מאחה" בו הפוגע מתעמת עם הקורבן, מתנצל או מפצה אותו עד כמה שניתן. יש לתפיסת הצדק מקום מסוים בתוכנית הפעולה המיועדת להקלה על הסבל הנפשי של הקורבן – אבל יש בעיה אחת.

אנחנו חושבים שפתרון רציונלי יוכל להקל על בעיית הסבל הנפשי שקיים בלב רבים ברגעים כאלו. ההיגיון שלנו לפעמים אומר שאם לאדם נעשה עוול – צדק יכול להיות חלק קטן מהתרופה

כשהייתי מנסה לבנות ישר תוכנית פעולה ולחשוב בצורה רציונלית איך אפשר לעזור למי שנמצא מולי וחווה כרגע סבל נפשי, לא קיבלתי תגובות אוהדות במיוחד ולא עושה רושם שזה עזר. אבל אז התבגרתי והבנתי משהו – כאב נפשי הוא לא משהו שאפשר להתייחס אליו כמו אל פגם לוגיסטי או מנהלתי, הוא לא משהו שאפשר לגרום להקלה בו רק על ידי הסתכלות רציונלית.

כרגע אנשים נמצאים עם הכאב שלהם והם לא חושבים כל כך על האשמים כנראה. הכאב כה גדול עד שהוא משתלט על כולך וגורם לך לראות, לפחות כרגע, רק אותו. גם אם מאוד אכפת לנו מאנשים ואנחנו רוצים לגרום להם להרגיש טוב יותר, לפעמים הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לבן אדם זה פשוט להשתתף בכאב שלו או שלה, רק לעמוד שם ולהקשיב.

הזמן של תוכנית הפעולה עוד יגיע, ואולי "צדק מאחה" יכול להתרחש גם מול מדינה שלמה. אבל כרגע זה לא יעזור. אם אדם מגיע אליכם עם בעיה, המחשבה הישירה של "מה יכולת לעשות אחרת, איך תגיב פעם הבאה" לא שווה כלום – בלי חיבוק בהתחלה.

*הכותב אינו מטפל

גיא פלביאן הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, עבד בעבר ב"כאן", תאגיד השידור הישראלי, מחפש את ההסבר הרגשי לכל תופעה אקטואלית, ומחבר הבלוג - "כל מה שאנושי".