הימים הלא קלים האלה מזכירים לי נשכחות. חדרים אטומים, מסיכות שחורות מאיימות, מסכות האב"כ, וכלב בוקסר גדול ואימתני שלא ידע שהוא כזה. כלבי הראשון ז"ל, שהיה לו מזל לגדול אצלי מאז היותו גור. ולכן היו מעט מאוד דברים שהוא פחד מהם בחיים.

אבל אזעקות היו אחד הדברים שהוא פחד מהם, וגם אז הוא לא פחד עד כדי כך שהגיע לרעד בכל הגוף ויללות כמו כלבים מפוחדים אחרים. הוא ידע שנהיה שם עבורו תמיד. יום אחד, כשהייתה אזעקה ואף אחד מאיתנו לא היה בבית, מצאנו אותו מחכה לנו בחדר האטום.

אזעקות היו אחד הדברים היחידים שפחד מהם, וגם אז לא עד כדי רעד בכל הגוף ויללות כמו כלבים מפוחדים אחרים. יום אחד, כשהייתה אזעקה ואף אחד מאיתנו לא היה בבית, מצאנו אותו מחכה לנו בחדר האטום

הכלבים שאימצתי וגרו אתי אחריו היו עזובים ובעלי "עבר פלילי עשיר" של הזנחה והתעללות. כלבים כאלה שאף אחד אחר לא רצה. כך, חשבתי, ה"מצווה" שלי תהיה כפולה. וכלבים אלה באים עם תיק שאינך יודע לעולם מראש מה הוא. יש להם יותר פחדים וחששות והם מפחדים לרוב מאזעקות ורעשים חריגים על תדר חריג וסובלים מזה בצורה חזקה מאד וקשה. הכלב של אחותי היה צריך לקבל כדור הרגעה חצי שעה לפני צפירות, אחרת היה חשש ללבו.

כעת גרים אתי שני כלבים עזובים, בובי, הצעיר יותר (10) וזואי (15). וזואי כבר נקראת קשישה קצת ושומעת פחות טוב, אז לפחות בימים אלה יש בכך יתרון. בובי שומע מצוין וגם רועד מצוין. זואי פחות.

אל תשכחו שמי שגר אתכם בבית, אתם הלהקה שלו. להקה תמיד ביחד, לטוב ולרע, וכמובן שצריכים לקחת אותו יחד אתכם לחדר האטום. אם נרצה או לא, אם איננו נוהגים כך, מה אנו משדרים לילדים שלנו? שיש בבית, במשפחה, מי ששווים פחות? שחייהם שווים פחות? שאין צורך מיוחד להתחשב בחסרי הישע? שזה "לא נורא"?

סיפור מיוחד, המתאים לימים אלה של כניסה לחדר האטום, להורים ולאנשים שמתייחסים כך לבעלי החיים שגרים איתם, והמסר שאותו הם מעבירים מבלי דעת לילדים:

למשפחה צעירה נולד במז"ט תינוק שני, היה להם כבר בן צעיר מאד. בבית החולים התברר שהתינוק לא בסדר, ולאחר לבטים לא קלים הוחלט להשאירו בבית החולים.

במשך זמן מה לאחר מכן שמו לב ההורים שילדם הבוגר הפסיק לחלוטין להתלונן על כאב או על כך שאינו חש בטוב, שלעולם אינו בוכה ומקטר, או מבקש להחסיר מהגן או מבית הספר. בהמשך, כשהלכו אתו לייעוץ, התברר שהילד האומלל היה מודע היטב למה שקרה עם התינק הנוסף שנולד, וחשש שיחשבו שגם הוא "מקולקל" וישאירו גם אותו בבית החולים.

אל תשכחו שאתם הלהקה של מי שגר אתכם בבית. הלהקה תמיד ביחד, לטוב ולרע. כמובן שצריכים לקחת אותו אתכם לחדר האטום. אם איננו נוהגים כך, מה אנו משדרים לילדים שלנו? שיש בבית מי שחייהם שווים פחות?

אז משפחה שגרה עם בעל חיים, חשוב להיות מודעים למסרים החינוכיים המועברים לילדיכם ולהקפיד שיהיו ראויים. יחס לא נאות לבעלי החיים, נטישה חס וחלילה לעת זקנה, או אם הם חולים, או אם "שוכחים" להכניס אותם לחדר האטום בשעת סכנה – עם זה הילדים גדלים, והכל הם קולטים וסופגים.  אח"כ הם עלולים לגדול ולהתבגר בהתאם ולהתייחס כך לחסרי ישע אחרים, ואפילו להוריהם הזקנים והחולים.

מעניין מאיפה זה מגיע, נכון?

לא משאירים אותם מאחור!

פעילת בעלי חיים וסביבה כחלק מהשקפת עולם כוללת, ובעלת שטחי עניין רבים ומגוונים. גרים אתי 2 כלבים מאומצים שלימדו אותי הרבה.

הידעתם שעד היום מצטטים קטעים מדברי ההספד של משה דיין על רועי רוטברג שנהרג עם עוד שלושה צעירים בהתקפת פידאיון על נחל עוז? שאלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן נכנס לתפקידו רק 4 חודשים לפני המלחמה? שהאירוע במסיבת הטבע ברעים היה הטבח הגדול ביותר בתולדות המדינה?
הא'-ב' של מונחי המלחמה בעזה, המשך.

ל'

ליבשטיין אופיר – ראש המועצה האזורית שער הנגב שנרצח בשבת השחורה. התגורר בכפר עזה.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.

בזמן מלחמת יום הכיפורים ב-1973 מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר עזר לסיים את הקרבות בין ישראל לבין מצרים וסוריה. הפסקת האש יצרה את הבסיס להסכם השלום ההיסטורי בין קהיר וירושלים, שהוביל ליצירת יציבות יחסית באזור תחת מטריית ההגמוניה האמריקאית.

הצלחתו של הדיפלומט האמריקאי המיתולוגי שיקפה אסטרטגיה של צעדים הדרגתיים, בניגוד לשאיפה למפץ מדיני שיפתור את כל הבעיות. המטרה המרכזית של ד"ר קיסינג'ר הייתה להסיר את מצרים ממחנה הקונפליקט הערבי עם ישראל, וכמו במקרה של צרפת לאחר המלחמות הנפוליאוניות – לשלב אותה בסדר אזורי חדש, ובו בזמן לבודד את מדינות ערב הרדיקליות שנתמכו על ידי ברית המועצות.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.

אזרחי ישראל,

"ישראל לפני הכל" זו לא רק סיסמה בקמפיין בחירות אלא עיקרון שהנחה אותי לאורך השירות הצבאי ומנחה אותי כל העת גם בחיים הציבוריים.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).