הימים הלא קלים האלה מזכירים לי נשכחות. חדרים אטומים, מסיכות שחורות מאיימות, מסכות האב"כ, וכלב בוקסר גדול ואימתני שלא ידע שהוא כזה. כלבי הראשון ז"ל, שהיה לו מזל לגדול אצלי מאז היותו גור. ולכן היו מעט מאוד דברים שהוא פחד מהם בחיים.

אבל אזעקות היו אחד הדברים שהוא פחד מהם, וגם אז הוא לא פחד עד כדי כך שהגיע לרעד בכל הגוף ויללות כמו כלבים מפוחדים אחרים. הוא ידע שנהיה שם עבורו תמיד. יום אחד, כשהייתה אזעקה ואף אחד מאיתנו לא היה בבית, מצאנו אותו מחכה לנו בחדר האטום.

אזעקות היו אחד הדברים היחידים שפחד מהם, וגם אז לא עד כדי רעד בכל הגוף ויללות כמו כלבים מפוחדים אחרים. יום אחד, כשהייתה אזעקה ואף אחד מאיתנו לא היה בבית, מצאנו אותו מחכה לנו בחדר האטום

הכלבים שאימצתי וגרו אתי אחריו היו עזובים ובעלי "עבר פלילי עשיר" של הזנחה והתעללות. כלבים כאלה שאף אחד אחר לא רצה. כך, חשבתי, ה"מצווה" שלי תהיה כפולה. וכלבים אלה באים עם תיק שאינך יודע לעולם מראש מה הוא. יש להם יותר פחדים וחששות והם מפחדים לרוב מאזעקות ורעשים חריגים על תדר חריג וסובלים מזה בצורה חזקה מאד וקשה. הכלב של אחותי היה צריך לקבל כדור הרגעה חצי שעה לפני צפירות, אחרת היה חשש ללבו.

כעת גרים אתי שני כלבים עזובים, בובי, הצעיר יותר (10) וזואי (15). וזואי כבר נקראת קשישה קצת ושומעת פחות טוב, אז לפחות בימים אלה יש בכך יתרון. בובי שומע מצוין וגם רועד מצוין. זואי פחות.

אל תשכחו שמי שגר אתכם בבית, אתם הלהקה שלו. להקה תמיד ביחד, לטוב ולרע, וכמובן שצריכים לקחת אותו יחד אתכם לחדר האטום. אם נרצה או לא, אם איננו נוהגים כך, מה אנו משדרים לילדים שלנו? שיש בבית, במשפחה, מי ששווים פחות? שחייהם שווים פחות? שאין צורך מיוחד להתחשב בחסרי הישע? שזה "לא נורא"?

סיפור מיוחד, המתאים לימים אלה של כניסה לחדר האטום, להורים ולאנשים שמתייחסים כך לבעלי החיים שגרים איתם, והמסר שאותו הם מעבירים מבלי דעת לילדים:

למשפחה צעירה נולד במז"ט תינוק שני, היה להם כבר בן צעיר מאד. בבית החולים התברר שהתינוק לא בסדר, ולאחר לבטים לא קלים הוחלט להשאירו בבית החולים.

במשך זמן מה לאחר מכן שמו לב ההורים שילדם הבוגר הפסיק לחלוטין להתלונן על כאב או על כך שאינו חש בטוב, שלעולם אינו בוכה ומקטר, או מבקש להחסיר מהגן או מבית הספר. בהמשך, כשהלכו אתו לייעוץ, התברר שהילד האומלל היה מודע היטב למה שקרה עם התינק הנוסף שנולד, וחשש שיחשבו שגם הוא "מקולקל" וישאירו גם אותו בבית החולים.

אל תשכחו שאתם הלהקה של מי שגר אתכם בבית. הלהקה תמיד ביחד, לטוב ולרע. כמובן שצריכים לקחת אותו אתכם לחדר האטום. אם איננו נוהגים כך, מה אנו משדרים לילדים שלנו? שיש בבית מי שחייהם שווים פחות?

אז משפחה שגרה עם בעל חיים, חשוב להיות מודעים למסרים החינוכיים המועברים לילדיכם ולהקפיד שיהיו ראויים. יחס לא נאות לבעלי החיים, נטישה חס וחלילה לעת זקנה, או אם הם חולים, או אם "שוכחים" להכניס אותם לחדר האטום בשעת סכנה – עם זה הילדים גדלים, והכל הם קולטים וסופגים.  אח"כ הם עלולים לגדול ולהתבגר בהתאם ולהתייחס כך לחסרי ישע אחרים, ואפילו להוריהם הזקנים והחולים.

מעניין מאיפה זה מגיע, נכון?

לא משאירים אותם מאחור!

פעילת בעלי חיים וסביבה כחלק מהשקפת עולם כוללת, ובעלת שטחי עניין רבים ומגוונים. גרים אתי 2 כלבים מאומצים שלימדו אותי הרבה.

הציר האיראני, ה"מקאומה" נפגע קשות אחרי חיסול הנהגת חזבאללה. הצבא הסורי חבול אחרי עשור של מלחמת אזרחים, והמיליציות בעיראק שחוקות אחרי המלחמה נגד דאע"ש.

כעת החות'ים הם כנראה החוליה החזקה ביותר בקרב המיליציות הפרו-איראניות בעולם הערבי. מדוע הם מהווים פצצת זמן מתקתקת? והאם הפתרון נמצא דווקא בירושלים?

ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q

אין ספק שאנו עוברים ימים לא פשוטים בכלל, זאת עובדה, אנו עם שעבר טראומה רצינית ברמה הקולקטיבית והאישית ברבדים שונים, ולא נתפס שאנו מציינים שנה ליום הארור בו הכל התחיל ועוד לא ידוע מתי ייגמר.

אז איך כל זה קשור לסבא וסבתא שלכם, אתם שואלים? השבעה באוקטובר לימד אותנו יותר מהכל את חשיבותו של המוסד המשפחתי כערך עליון. חובה עלינו להעריך ולנצור את הרגעים המשותפים יחד. היום כבר ברור לנו ששום דבר לא מובן מאליו וכי בלי האנשים הכי קרובים אלינו ברגעי משבר – קשה מאוד להתקיים.

ד"ר אילנה בן דב היא סבתא פסיכולוגית וסטנדפיסטית ודיירת באחוזת צהלה.

מאפיין מובהק של המעבר לדיקטטורה פשיסטית הוא שהמנהיג אחראי למה שמצטייר בעיני הציבור כהצלחות, בעוד שלכישלונות האיומים ההולכים ונערמים – אחראים מתנגדיו מקרב האזרחים.

האחראים לכישלונות יהיו גם מקרב שומרי הסף המוחלשים, או מערכת המשפט המוחלשת, או האזרחים מקרב המיעוט האתני, או ארגוני זכויות האדם, או מערכת המשפט הבינלאומית, או האופוזיציה, או נציגי האופוזיציה שנכנסו לממשלה בתמימות לאחר טבח 7 באוקטובר 2023, תוך שהם מגישים את ראשם על מגש של כסף למערך התעמולה הפשיסטי. תפקידם האמיתי היה, כמובן, שיהיה את מי להאשים בכישלונות. בני גנץ וגדי איזנקוט הם כמובן אלה שעיכבו את הניצחון המוחלט.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.