לפני כעשור הודיע המוזיקאי דיוויד ברמן על פרישה מפעילות מוזיקלית. הסיבה: הוא אינו יכול יותר להראות את פניו בציבור מחמת הבושה על מעללי אביו • אמיר בן-דוד סוקר בפוסט הראשון בבלוג החדש שלו את מסעו הכואב והמפתיע של ברמן החוצה מעולם המוזיקה ובחזרה

* * *

זו יכולה להיות (ואולי עוד תהיה) סידרת דרמה מרתקת, ויהיה לה פסקול משובח.

הגיבורים הם אב ובנו. הדילמות הן מהחשובות והעקרוניות של תקופתנו. העצבים חשופים משני צידי המתרס. וברקע – השירים של להקה חדשה, "פרפל מאונטיינז", שאלבום הבכורה שלה יצא לפני שבוע.

האבא, ריצ'ארד (ריק) ברמן, הוא אחד הלוביסטים החזקים באמריקה. מולטי מיליונר תמנוני שידיו בכל. חברות טבק, חברות מזהמות, מאבקים באיגודי עובדים. בעיתונות האמריקאית מכנים אותו לפעמים Dr Evil, והוא דווקא רואה בזה אות כבוד.

הבן, דיוויד ברמן, נפל רחוק מהעץ. מה זה רחוק? בקצה השני של הגלקסיה. בביתו של הלוביסט הציני גדל משורר רגיש, מאייר, מוזיקאי. בתחילת התשעים הוא ייסד את להקת "סילבר ג'וז" יחד עם סטפן מלקמוס ובוב נסטנוביץ', שיקימו בהמשך את "פייבמנט".

החברים ב"סילבר ג'וז" התחלפו כמו ג'אנקיז בתחנת סמים בברונקס. דיוויד ברמן נותר החבר הקבוע היחיד, היוצר והסולן. הציר המרכזי. ההרכב זכה להרבה כבוד בשוליים, כולל בגיחה להופעות בישראל, אבל ההצלחה המסחרית היתה מינורית ביותר.

לפני עשר שנים הודיע דיוויד ברמן במפתיע לאוהדיו, שהוא מפרק את "סילבר ג'וז" ופורש מכל פעילות מוזיקלית. הסיבה היתה לא פחות ממדהימה ובוודאי חסרת תקדים בתולדות המוזיקה הפופולארית, שמלאה בהודעות פרישה שונות ומשונות. ברמן אמר שאינו יכול יותר להראות את פניו בציבור, כי הוא חש בושה על מעלליו של אביו. "אבא שלי הוא אדם מתועב", הוא כתב בהודעת הפרישה שלו, "הוא סוג של נצלן אנושי, בוזז, בן בליעל. חתיכת בן-זונה מתועב בקנה מידה היסטורי".

הוא המשיך ופירט את סלידתו מהתמיכה של אביו בחברות מזון מהיר ומשקאות קלים שמעודדות את מגיפת ההשמנה אצל ילדי אמריקה, והבוז שהוא חש כלפי אביו שאימפריית הלובינג שלו נלחמת בכל מה שיקר לליבו. אוהבי בעל חיים, פעילי זכויות אדם, מדענים, מורים – ובכל מי שמאיים על לקוחותיו העשירים. הוא הוסיף בסרקזם אופייני "והדבר הכי גרוע מבחינתי ככותב, זה הנזק שהוא גורם לשפה האנגלית".

ברמן הבן דרש מאביו לסגור את  כל החברות שלו, כתנאי להמשך הקשר ביניהם, דרישה שבמגזין האמריקאי "מאדר ג'ונס" תיארו אז כ"הדבר הכי קרוב לעימות בין לוק סקייווקר לדארת' וודר". האב הגיב בקרירות "אני אוהב את בני וגאה בהישגים שלו. כל מחלוקת בינינו היא עניין פרטי. אני מקווה שכלי התקשורת יכבדו את הפרטיות שלנו".

בעשור שחלף מאז, חברות הלובינג של ריק ברמן מוסיפות לשגשג, ודיוויד ברמן קיים את הבטחתו ונעלם כמעט לחלוטין מהעין הציבורית. הוא הסתגר במשך עשור בביתו בנאשוויל ושקע בקריאת ספרים. ואז הוא חטף שתי מכות איומות: אשתו, קסי, החליטה לעזוב אותו ואמו מתה. ברמן המיואש חזר לגיטרה ולשירים. התוצאה – אלבום הבכורה של הלהקה החדשה שלו, "פרפל מאונטיינז" – נוגעת ללב ולא פעם ממש שוברת לב. בדיוק כמו שאפשר לצפות.

ברמן מחטט בידיים חשופות בפצעים שמייסרים אותו, ושר על כאביו באותו קול אגבי, שפעם תואר כ"רשלני", קולו של מי שלא היה עובר את האודישנים הראשונים ל"אמריקן איידול", אבל ראוי להיות איידול של כל מי שעוד מעריך אומץ לב וכנות אמנותית.

"הסיפור התחיל מזמן / כשהייתי עוד קטן" – הוא שר ב"אהבתי להיות הבן של אמא שלי" – "ובכל השנים שחלפו מאז / אהבתי להיות הבן של אמא שלי / כן, אהבתי להיות הבן של אמא שלי / אהבתי אותה כי היא היתה טובה ונדיבה אלי / היא היתה, היא היתה, היא היתה / היא עזרה לי ללכת / היא ראתה אותי רץ / היא הבינה מאיפה אני בא / וגם כשלא יכולתי לספור את חברי על אצבע אחת / אהבתי אותה הכי הרבה שאפשר / היא היתה, היא היתה, היא היתה".

ובשיר שנושא את השם המחייב "אפילה וקור" הוא כותב "האור של חיי יוצאת לבלות הערב / השמש שוקעת במערב / האור של חיי יוצאת לבלות הערב / עם מישהו שהיא רק פגשה / היא האירה הרבה יותר משהייתי זכאי באמת / האור של חיי יוצאת לבלות הערב / בלי להתחרט".

אמיר בן-דוד אוהב מוזיקה מאז סוף שנות השישים. כותב, מלחין, מנגן ושר ב״אבטיפוס״ מאז שנות השמונים. כותב בכיר וחבר מערכת בזמן ישראל

אני זוכר את הרגע שבו הבנתי שמשהו עמוק משתנה – וזה לא היה בפרלמנט, לא בבית הלבן ולא ברחובות. זה היה בתמונה אחת מהשבעת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.

בשורה הראשונה בטקס ההשבעה, שם בדרך כלל יושבים אנשי הציבור הבכירים, ישבו מנהלי הענק של אפל, גוגל, פייסבוק, אמזון, טסלה. לא נבחרי ציבור. לא אנשי חינוך, בריאות או ביטחון. אלא מנכ"לים.

עמיד זאהר הוא תושב עוספיה, בוגר תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה ותואר שני במדע המדינה ובמדעי הנתונים מאוניברסיטת חיפה, כתב עצמאי בנושאים חברתיים כלכליים ופוליטיים.

לאחרונה, במסגרת "מועדון הסרטים" של "יד ושם", צפיתי ב"גבלס והפיהרר" (Führer und Verführer) העוסק ביוזף גבלס, שר התעמולה של אדולף היטלר. הסרט אינטנסיבי, מצמרר, מזעזע ומפחיד. רואים שם כמה היטלר חפץ במלחמה, וכמה שיותר ממנה. לצדו, עמד גבלס, ששאף יותר מכל לרצות את היטלר – מגלומן בפני עצמו וכן תועמלן מבריק.

גבלס הבין כמה קל לשנות דעת קהל ועשה זאת שוב ושוב, גם כשפקפק במטרות. לא זו אף זו, היה ניכר שבעודו מבשל שקרים ומביים מציאות, הוא עצמו הלך והשתכנע באמיתות הפיקציות פרי יצירתו, עד להתאבדותו.

ד"ר אומי (נעמי) לייסנר היא חוקרת עצמאית, בעלת תארים אקדמיים במשפטים ובלימודי מגדר. במחקר, בהוראה ובכתיבה היא שמה את הדגש על זכויות נשים, בעיקר בהקשרים של בריאות ופריון. דרום- אפריקאית בעבר, היא גרה מזה שנים עם משפחתה בירושלים.

בממשלת ישראל אין חשיבה מעמיקה על היום שאחרי המלחמה הרב זירתית. ישנו ראש ממשלה שאומר – וכולם מצייתים. מוצגים במאמר שמונה מהלכים לצורך הבאת ישראל למציאות חדשה ורגועה, כפי שהיא מופיעה בהצהרת הכוונות במגילת העצמאות. ראש הממשלה הזה מוזכר במהלך הראשון בהם, כי רק כך ניתן ליישם חשיבה רצינית על עתידנו לטווחים הבינוני והארוך.

מהלך ראשון: "שחרור" נתניהו

הניסיון של השנתיים וחצי האחרונות וגם קודם לכן מראה, שכל עוד לא נסלק את בנימין נתניהו – המבוך שנקלענו אליו ילך ויעמיק. הדרך שמאפשרת את סילוקו היא עסקת שחרור מהמשפט תמורת עזיבתו את הפוליטיקה הישראלית.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.