לפני כעשור הודיע המוזיקאי דיוויד ברמן על פרישה מפעילות מוזיקלית. הסיבה: הוא אינו יכול יותר להראות את פניו בציבור מחמת הבושה על מעללי אביו • אמיר בן-דוד סוקר בפוסט הראשון בבלוג החדש שלו את מסעו הכואב והמפתיע של ברמן החוצה מעולם המוזיקה ובחזרה

* * *

זו יכולה להיות (ואולי עוד תהיה) סידרת דרמה מרתקת, ויהיה לה פסקול משובח.

הגיבורים הם אב ובנו. הדילמות הן מהחשובות והעקרוניות של תקופתנו. העצבים חשופים משני צידי המתרס. וברקע – השירים של להקה חדשה, "פרפל מאונטיינז", שאלבום הבכורה שלה יצא לפני שבוע.

האבא, ריצ'ארד (ריק) ברמן, הוא אחד הלוביסטים החזקים באמריקה. מולטי מיליונר תמנוני שידיו בכל. חברות טבק, חברות מזהמות, מאבקים באיגודי עובדים. בעיתונות האמריקאית מכנים אותו לפעמים Dr Evil, והוא דווקא רואה בזה אות כבוד.

הבן, דיוויד ברמן, נפל רחוק מהעץ. מה זה רחוק? בקצה השני של הגלקסיה. בביתו של הלוביסט הציני גדל משורר רגיש, מאייר, מוזיקאי. בתחילת התשעים הוא ייסד את להקת "סילבר ג'וז" יחד עם סטפן מלקמוס ובוב נסטנוביץ', שיקימו בהמשך את "פייבמנט".

החברים ב"סילבר ג'וז" התחלפו כמו ג'אנקיז בתחנת סמים בברונקס. דיוויד ברמן נותר החבר הקבוע היחיד, היוצר והסולן. הציר המרכזי. ההרכב זכה להרבה כבוד בשוליים, כולל בגיחה להופעות בישראל, אבל ההצלחה המסחרית היתה מינורית ביותר.

לפני עשר שנים הודיע דיוויד ברמן במפתיע לאוהדיו, שהוא מפרק את "סילבר ג'וז" ופורש מכל פעילות מוזיקלית. הסיבה היתה לא פחות ממדהימה ובוודאי חסרת תקדים בתולדות המוזיקה הפופולארית, שמלאה בהודעות פרישה שונות ומשונות. ברמן אמר שאינו יכול יותר להראות את פניו בציבור, כי הוא חש בושה על מעלליו של אביו. "אבא שלי הוא אדם מתועב", הוא כתב בהודעת הפרישה שלו, "הוא סוג של נצלן אנושי, בוזז, בן בליעל. חתיכת בן-זונה מתועב בקנה מידה היסטורי".

הוא המשיך ופירט את סלידתו מהתמיכה של אביו בחברות מזון מהיר ומשקאות קלים שמעודדות את מגיפת ההשמנה אצל ילדי אמריקה, והבוז שהוא חש כלפי אביו שאימפריית הלובינג שלו נלחמת בכל מה שיקר לליבו. אוהבי בעל חיים, פעילי זכויות אדם, מדענים, מורים – ובכל מי שמאיים על לקוחותיו העשירים. הוא הוסיף בסרקזם אופייני "והדבר הכי גרוע מבחינתי ככותב, זה הנזק שהוא גורם לשפה האנגלית".

ברמן הבן דרש מאביו לסגור את  כל החברות שלו, כתנאי להמשך הקשר ביניהם, דרישה שבמגזין האמריקאי "מאדר ג'ונס" תיארו אז כ"הדבר הכי קרוב לעימות בין לוק סקייווקר לדארת' וודר". האב הגיב בקרירות "אני אוהב את בני וגאה בהישגים שלו. כל מחלוקת בינינו היא עניין פרטי. אני מקווה שכלי התקשורת יכבדו את הפרטיות שלנו".

בעשור שחלף מאז, חברות הלובינג של ריק ברמן מוסיפות לשגשג, ודיוויד ברמן קיים את הבטחתו ונעלם כמעט לחלוטין מהעין הציבורית. הוא הסתגר במשך עשור בביתו בנאשוויל ושקע בקריאת ספרים. ואז הוא חטף שתי מכות איומות: אשתו, קסי, החליטה לעזוב אותו ואמו מתה. ברמן המיואש חזר לגיטרה ולשירים. התוצאה – אלבום הבכורה של הלהקה החדשה שלו, "פרפל מאונטיינז" – נוגעת ללב ולא פעם ממש שוברת לב. בדיוק כמו שאפשר לצפות.

ברמן מחטט בידיים חשופות בפצעים שמייסרים אותו, ושר על כאביו באותו קול אגבי, שפעם תואר כ"רשלני", קולו של מי שלא היה עובר את האודישנים הראשונים ל"אמריקן איידול", אבל ראוי להיות איידול של כל מי שעוד מעריך אומץ לב וכנות אמנותית.

"הסיפור התחיל מזמן / כשהייתי עוד קטן" – הוא שר ב"אהבתי להיות הבן של אמא שלי" – "ובכל השנים שחלפו מאז / אהבתי להיות הבן של אמא שלי / כן, אהבתי להיות הבן של אמא שלי / אהבתי אותה כי היא היתה טובה ונדיבה אלי / היא היתה, היא היתה, היא היתה / היא עזרה לי ללכת / היא ראתה אותי רץ / היא הבינה מאיפה אני בא / וגם כשלא יכולתי לספור את חברי על אצבע אחת / אהבתי אותה הכי הרבה שאפשר / היא היתה, היא היתה, היא היתה".

ובשיר שנושא את השם המחייב "אפילה וקור" הוא כותב "האור של חיי יוצאת לבלות הערב / השמש שוקעת במערב / האור של חיי יוצאת לבלות הערב / עם מישהו שהיא רק פגשה / היא האירה הרבה יותר משהייתי זכאי באמת / האור של חיי יוצאת לבלות הערב / בלי להתחרט".

אמיר בן-דוד אוהב מוזיקה מאז סוף שנות השישים. כותב, מלחין, מנגן ושר ב״אבטיפוס״ מאז שנות השמונים. כותב בכיר וחבר מערכת בזמן ישראל

כבר יותר משנתיים אנחנו מתבכיינים! מה עשינו השנה כדי לעצור את הדיקטטורה? כמו בכל מדינה דמוקרטית יצאנו להפגין, מחינו, צעקנו, התנהלנו כמו אותו ילד ששם את האצבע בסכר. אבל אצבע בסכר מול נחשול מטורלל של צונאמי – לא יכולה להחזיק לאורך זמן.

לתומנו חשבנו שפעולות הזעם שלנו יעצרו את שטף החוקים הדיקטטורים. מחריבי הדמוקרטיה עצרו בשלב הראשון, לאלפית השנייה, הסתכלו ימינה ושמאלה והבינו שחומות המאבק הדמוקרטי הן נמר של נייר. מאז, לא המאבק האזרחי ולא המלחמה בה ממשיכים להיהרג ילדינו עצרה אותם. בזה אחר זה הם המשיכו בדרך אל הניצחון המוחלט על עם ישראל.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.

עבור ישראלים רבים, הבחירות בארה"ב הן ניצחון הנותן תקווה. במהלך מערכת הבחירות, ישראלים רבים תמכו בטראמפ, האמינו שהוא אוהד יותר את ישראל מאשר קמלה האריס, וחשבו שבחירתו תשפר את מעמדה וביטחונה של ישראל. כל זה חרף התמיכה חסרת התקדים של ממשל ביידן בישראל בשנה האחרונה, ולמרות המחויבות הברורה של הנשיא ביידן לביטחונה של ישראל.

סקר של המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן לאחר הבחירות בארה"ב מראה שהישראלים מאמינים שטראמפ יגן על ישראל וירסן את אויביה. הניצחון של טראמפ לא רק שעשוי להתברר כרע לישראל בטווח המיידי, הוא עלול להתברר כניצחון פירוס שיפגע בטווח הארוך בתמיכה האמריקאית בישראל כפועל יוצא מהמאבק הפוליטי הפנים-אמריקאי.

פרופ' אמנון כוורי הוא פרופסור חבר וראש המכון לחירות ואחריות בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.