מה שנשא את הטיטניק היו המים, ומה שהטביע אותה – גם הם היו המים, רק במופע קצת שונה. גוש קרח, שרק קומץ ממנו בצבץ, הוא שקרע ושלח למצולות את האונייה שלא יכלה לטבוע.

מה שנשא את הטיטניק היו המים, ומה שהטביע אותה – גם הם היו המים, רק במופע קצת שונה. גוש קרח, שרק קומץ ממנו בצבץ, הוא שקרע ושלח למצולות את האונייה שלא יכלה לטבוע

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אנחנו אוהבים להרגיע את עצמנו בדיבור על שוליות הקומץ. אך הקומץ מבצבץ כי הוא עומד על משהו. הקומץ בקרחון עומד על 90% נסתרים של עשרות ומאות אלפי טון תמימים של קרח, שנושאים את אותו הקומץ אל נתיב ההתנגשות. אז אם אנו מדברים על קומץ הפורעים, היהודים והערבים, שמנהלים לנו בימים אלו את סדר היום שלנו, צריך להבין שהקומץ לא יכול לצוץ אלא אם הוא עומד על בסיס גדול בהרבה. הקומץ אותו אנו רואים הוא קצה ראש קטן הניצב על פירמידה גדולה ומסיבית. פירמידה השקועה מתחת לקו המים של ציבור גדול השרוי בעומק התווך הנורמטיבי. ציבור רחב שכושר הנשיאה שלו מציף למעלה את המיעוט הקיצוני, ונושא אותו לפעולה.

הקיצוניות היא תופעה סוציולוגית, וכמו כל תופעה סוציולוגית היא מתבטאת כסקלה – עקומת פעמון היושבת על הרצף שבין פשרנות פסיבית לבין אקטיביזם קנאי. כך בנויה החברה האנושית. מאז פרשת רצח זמרי בן סלוא בידי הקנא פנחס בן אלעזר (ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוקים א-יג) ופסיקת חז"ל המעודדת כי "קנאים לה' אינם נפגעים", לקיצוניות יש מקום משמעותי בהתפתחות והתגבשות של חברות אנושיות. הקיצוניות מגבשת ומניעה. לקנאות יש תפקיד משמעותי בהתפתחות דתות, ומרבית הדתות, כולל זו שלנו, עברו בהתפתחותן שלב של קנאות קיצונית.

כולנו אוחזים באידאולוגיה מסוימת, אך רובנו נוטים להתפשר מול המציאות ולא מנסים באמת לחיות על-פי התכתיב האידאולוגי שלנו. האדם הקיצוני הוא אנחנו. אותו אדם, עם אותה אידאולוגיה, רק ללא הפשרות והפשרנות שלנו. ככזה הופך הקומץ להיות סוכן דומיננטי בקידום האידאולוגיה המפעילה אותו. הפעולה הקיצונית מקטבת את האוכלוסייה וכופה על כולנו להתייחס אליה. אנחנו בעד או נגד האיסלם? אנחנו בעד או נגד מדינת הלאום היהודית? פעולות הקיצונים מאלצת אותנו לנקיטת עמדה אקטיבית בנושאים שברגיל היו נמצאים ברקע, ולא מעסיקים אותנו יותר מדי.

לקיצוניות יש מקום משמעותי בהתפתחות חברות אנושיות. הקיצוניות מגבשת ומניעה. לקנאות יש תפקיד משמעותי בהתפתחות דתות, ומרבית הדתות, כולל זו שלנו, עברו בהתפתחותן שלב של קנאות קיצונית

אידאולוגיה, אם-כן, היא תא המגמה העמוק שבו נצבר הלחץ והאנרגיה שבסוף התהליך ישלחו את הקומץ לפעולה. והאינטראקציה שבין האידאולוגיה לקומץ תהיה זו שתכתיב את עוצמת ההתפרצות. את עומק הקרע והמשבר שייווצר.

ולענייננו, התפרצות האלימות הגזענית אותה אנו עוברים כיום. התפרצות של גזענות יהודית וערבית מחייבת אותנו לבדוק את שני המרכיבים האלו. מחד – של הקומץ ומהיכן הוא מגיע, ומאידך – של האידאולוגיות המפעילות של שני הצדדים ועד כמה הן רלוונטיות למציאות חיינו.

בעניין הקומץ, אין לי ספק מהיכן הוא מגיע, ואני משוכנע בכך משום שאני יודע מה היה הופך אותי לקיצוני. המניע שלי, ולדעתי של הקומץ, הוא תחושת חרדה ואי ביטחון. חרדה ואי ביטחון מייצרות בנו אפקט כפול של רצון לברוח מחד, ושל רצון להילחם מאידך. אני משוכנע כי הפרעות הנפשעות של הקומץ התחוללו בידי אנשים שחרדה ופחד גדול בליבם – חרדה שכשלון האידאולוגיה בה הם מאמינים משמעותה חורבן עולמם.

כך, השאלה הבאה אליה מובילה המסקנה הראשונה היא – מדוע מה שנתפס בעיני הקומץ כחורבן העולם לא נתפס כך בעיניי (ובעיני שאר האוחזים באידאולוגיה המפעילה הזו)? והתשובה שלי היא טיב המשקפיים. רובנו, למרות שאנו אוחזים באידאולוגיה מפעילה, איננו נוטים לפשוע בשמה, זאת משום שאנו רואים תמונה רחבה מספיק של המציאות כדי להבין שעולמנו לא יחרב גם אם האידאולוגיה שלנו לא תוגשם.

קיצוניות נוצרת כששדה הראייה שלנו מצטמצם ומחשיך את הרקע והמורכבות בחיינו, ואת חוסר השלמות של האידאולוגיה בה אנו אוחזים. בשדה הראיה של הקומץ, האידאולוגיה הופכת לעניין בינארי של קיום מלא או חידלון. צמצום שדה הראיה הוא המפתח ליצירת קיצוניות, ובלי ספק שלעוני יש תרומה מכריעה ביצירת הקומץ. לעוני פעולה כפולה. הוא גם מצמצם את שדה הראיה שלנו בעוד שהוא מגביר את חרדת הקיום, ולכן ברקע בניית הקומץ נמצא תמיד עוני ומצוקה.

רובנו, למרות שאוחזים באידאולוגיה מפעילה, איננו נוטים לפשוע בשמה, זאת משום שאנו רואים תמונה רחבה מספיק של המציאות כדי להבין שעולמנו לא יחרב גם אם האידאולוגיה שלנו לא תוגשם

לחימה בעוני היא הכלי האפקטיבי ביותר ללחימה בקיצוניות, אך עם זאת, לאידאולוגיה המפעילה קיים תפקיד לא פחות חשוב. אידאולוגיה בינארית, שלא לוקחת בחשבון תמונה רחבה של מורכבות החיים היא הפלטפורמה עליה עומד הקומץ. היא זו שתכתיב את כיוון ההתפרצות ועוצמת ההרס שיחולל אותו הקומץ. אידאולוגיה, יפה וחיננית ככול שתראה, עלולה לשאת בתוכה כמוסת רעל מתוקה והרסנית.

מה שכמוסת הסרגלים מכילה הוא הרעיון כי ניתן למדוד את הזולת בסרגל שונה מהסרגל בו אנחנו מודדים את עצמנו. המחשבה שלא כל בני האדם נושאים את אותו DNA וכי מה שמיועד וישים לנו, לא מיועד וישים לזולת, ומה שמניע אותנו לא מניע גם את הזולת. כמוסת הסרגלים מקנה לנו בדרך כלל הרגשה טובה, אך בעת מצוקה היא מתפוצצת מבפנים ושולחת אותנו למקומות חשוכים.

אידאולוגיה שכזו של העצמה עצמית היא מתוקה כל עוד אינה נוגעת בזולת, אך הרסנית בכל פעם שהיא נדרשת להתעמת עם המציאות. הפלסטינים, למשל, מאמינים שהפעלת כוח עלינו תשבור אותנו, אך שהפעלת כוח עליהם לא תשבור אותם. או, מהצד השני, אנו נאחזים בנורמליות גמורה בגעגוענו לציון גם לאחר 2000 שנים, אבל נראה לנו מוזר ביותר שהפלסטינים לא הצליחו להיפטר מרעיון השיבה לאחר 70 שנים.

כך, כל אידאולוגיה המכילה את כמוסת הסרגלים תתפוצץ לנו בפנים בכל פעם שהיא תידרש להוכיח את עצמה, ולאחר הפיצוץ אנו נידרש לטפל – לא רק בכיסי העוני המצויים בקרבנו, אלו המייצרים את הקומץ, אלא גם באידאולוגיה של כולנו – הציבור הנורמטיבי  משני הצדדים – האידאולוגיה של הסרגלים עליה עומד אותו הקומץ.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.