פחד קיצוני הוא פחד עם תגובתיות אבּנורמלית, תגובתיות אשר איננה מידתית, המפעילה מנגנון הישרדותי בלתי נשלט. במצבים של פחד וחרדה, נטייתם הטבעית של חתולים וכלבים היא לברוח למקום חשוך ונסתר – הם לרוב ימצאו איזו פינה בבית מתחת לאחת הספות, מאחורי ארון או שידה, בתוך אחת המגרות (בדרך כלל עם הבגדים הכי עדינים שלנו או הניירת הכי חשובה) ויסתתרו בה עד אשר יחלוף "האיום".

ברוב המקרים אנחנו רק צריכים לאפשר להם לברוח ולהסתתר, ולתת להם גישה חופשית למקום המסתור המועדף עליהם. מניעה או ניסיון לסגור אותם באופן יזום במקום קבוע עלולה להגביר את הפחד והפאניקה. במקרים קיצוניים יש להיעזר בטכניקות נוספות כגון "רעש לבן" (בכך נדון בהמשך), חומרים טבעיים מרגיעים (ייעודיים לחיות מחמד) ובמידה והשיטות אינן עוזרות יש לשקול מתן תרופות פסיכיאטריות. כן, גם בעלי חיים יכולים להיעזר בהן.

ד"ר עפרה גלילי היא וטרינרית מומחית להתנהגות בעלי חיים, ופועלת במרפאה לטיפול בבעיות התנהגות בית החולים הווטרינרי של האוניברסיטה העברית בבית דגן. ד"ר גלילי מתמקדת בטיפול בבעיות התנהגות של כלבים וחתולים כגון תוקפנות, פחדים, חרדות, פוביות, צרכים בבית, התנהגויות פסיכופתולוגיות, ואף בבעיות התנהגות בחיות מבוגרות.(צילום: דוברות האוניברסיטה העברית)

ממשלת המחדל חושבת, שפינוי התושבים מגבול רצועת עזה פותר לה בעיה כלשהי. כך גם בגבול הצפון.

אבל האמת הפשוטה היא שאי אפשר לפנות את הישובים. גם אם מרחיקים את הילדים והנשים והקשישים למלון באילת, הרי מישהו צריך לזרוע תפוחי אדמה לעונה הבאה. מישהו צריך לחלוב יומיום את הפרות שלוש פעמים ביום.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

כשיתפזר עשן המלחמה, המולת הקרבות תידום ורק הגעגוע, השבר והאובדן יישארו חרוטים בנפש העם כפצעים וכצלקות למשך שנים רבות, ניתן רק לייחל לכך שנתעורר לשחר של יום חדש. יום שבו הממשלה תבין שעליה לעבוד למען אזרחי ישראל, ולא רק למען עצמה; שעליה לחזק את החוסן הלאומי ולגבות את המוסדות הממלכתיים, ובראשם צה"ל, ובוודאי לא להסית נגדם בעת מלחמה או בכלל; ושעליה לדאוג לטובת הציבור כולו, ולא להפקיר את תושבי העוטף שחרב עליהם עולמם ואת העורף הישראלי לטובת עיסוק בלעדי בהישרדותה הפוליטית; ואף לא לבזוז את הקופה הציבורית כדי להעביר שוחד למגזרים מועדפים – החרדים והמתנחלים.

על פי הסקרים האחרונים, התקווה הזו – שכל מי שעתיד מדינת ישראל והמפעל הציוני יקר לליבו צריך להיות שותף לה – עתידה להתגשם בבחירות הבאות. נאמני הדמוקרטיה הליברלית, שנאבקים על האחדות הלאומית ועל יסודותיה הממלכתיים של המדינה מול קואליציה פוסט-ציונית שעושה הכול כדי לפוררם, יזכו לפי התחזיות בלפחות 70 מנדטים.

ניר רייזלר הוא עמית מחקר ולשעבר עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך "אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי".

נבצר מבינתי איך אנשים ממשיכים לשתף ברשתות החברתיות הגיגים של כל מיני קשישים יוצאי מערכות הביטחון השונות, כשנבואות זעם בפיהם, שלכאורה חזו את מה שקרה ב-7 באוקטובר. כל זה מעין הצבעה על כך שהאסון הנורא היה צפוי – כאשר בפועל נבואות הזעם לא הצביעו על שום דבר דומה לזה, ואף שגו בנקודות מאוד קריטיות.

נכון שבישראל תמיד עדיף להיות חשדן יותר מדי מאשר חשדן פחות מדי. מי שחשדן יותר מדי, יכול לצאת אולי גזען או פרנואיד, אך מי שחשדן פחות מדי יכול למות במתקפת הפתע הבאה, לאחר שנתן אמון נאיבי במי שעומדים מולו. לכן יש יותר ביקוש לנבואות זעם חשדניות ושחורות במיוחד, מאשר לנבואות אופטימיות.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"