בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז כניסתו של אביב כוכבי לתפקיד הרמטכ"ל, התרבו הפרסומים השונים אודות שדרוגם של כוחות החי"ר של צבא ההגנה לישראל.

בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז כניסתו של אביב כוכבי לתפקיד הרמטכ"ל, התרבו הפרסומים השונים אודות שדרוגם של כוחות החי"ר של צבא ההגנה לישראל

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

נראה כי בכירי הצבא פעלו ופועלים נמרצות כדי לשפר את יכולותיהם של הכוחות הסדירים ואת כוחות המילואים שמהווים את בסיסו של צבא היבשה הישראלי. בין אם מדובר בהקמת חטיבת הקומנדו החדשה, כניסתו של אמל"ח מתקדם ושיפור הסינרגיה בין חיל האוויר, היבשה והמודיעין. דומה שמעולם לא היה מצבו של צבא היבשה הישראלי טוב יותר, כשבניגוד לעבר הוא נהנה מהשקעה כספית מסיבית לשיפור יכולותיו.

כמו-כן נראה כי הסדנאות האחרונות שהוביל הרמטכ"ל העלו על נס את יכולתו של צבא היבשה ואת העובדה ששמור לו מקום נכבד בכל מאמצי ההכרעה והנצחון העתידיים של צה"ל בכל מערכה, ולכן נכון להמשיך ולשדרג את יכולותיו.

לאור השקעה זו והשיפור הדרמטי ביכולותיו, היה זה אך טבעי שמקבלי ההחלטות ישקלו בכובד ראש את הכנסתו של צבא היבשה למערכת "שומר החומות". אך  מחשבות לחוד ומציאות לחוד. דומה כי חוץ משימוש בכוחות החי"ר להטעיית חמאס במסגרת מבצע חיסול "מטרו עזה" ולאבטחת יישובים בעוטף, לא היתה כל כוונה לשלב כוחות אלו בלחימה.

הפער הבלתי נתפס בין ילדים ומבוגרים שרצו למרחב מוגן בכל רחבי הארץ, שדה התעופה המשותק כמעט מפעילות, ומנגד כוחות צה"ל שהקטינו "חתימה" מחשש לפגיעת טיל נ"ט, והתרכזו בהגנה בלבד – מעלה סימני שאלה כבדים על נכונותה של מדינת ישראל להשתמש בצבא היבשה בכל תרחיש, ולגבי מיקומו וחשיבותו של צבא היבשה בעיני מקבלי ההחלטות המדיניים והצבאיים.

לאור השקעה זו והשיפור הדרמטי ביכולות צבא היבשה, היה זה אך טבעי שמקבלי ההחלטות ישקלו בכובד ראש את הכנסתו למערכת "שומר החומות". אך מחשבות לחוד ומציאות לחוד

נראה כי המצב הנוכחי מהווה את שיאו של תהליך מתמשך שעיקרו שחיקת האמון ביכולתו של צבא היבשה לשנות את המערכה "העתידית" ובעיקר חשש עמוק מאבידות.

ניתן לסמן מספר גורמים מרכזיים שמהווים את הבסיס לתפיסה זו:

1. השענות בלעדית על חיל האוויר

בשנים האחרונות "התאהבו" מקבלי ההחלטות במלחמות מהאוויר. ההשקעה חסרת התקדים בשדרוג יכולותיו של חיל האוויר, הירי שלא מסכן חיילים ומנגד מאפשר השגתם של הישגים צבאיים ללא סיכונם של חיילים, העניקו תחושה למקבלי ההחלטות כי ניתן להשיג הישגים בשדה הקרב באמצעות שימוש בחיל האוויר בלבד, ללא סיכונם של כוחות לוחמים.

2. אובדן האמון בצבא היבשה מצד מקבלי ההחלטות

כאשר מסתכלים על המערכות האחרונות ברצועת עזה, די ברור שמקבלי ההחלטות הסיקו מסקנות ממלחמת לבנון השניה שנחשבת לטראומטית במיוחד בכל הנוגע לפערים שהתגלו בהפעלת צבא היבשה. בין אם מדובר ב"עופרת יצוקה" או ב"צוק איתן" הפעלת הכוחות התבצעה תמיד כמוצא אחרון והמשימות שניתנו להם היו מוגבלות במיוחד, כאשר המטרה היתה לסיים את תפקידם במערכה מהר ככל הניתן. דומה שמקבל ההחלטות פשוט חושש מהסתבכות של כוחות החי"ר, מאובדן החיים ובעיקר מנעדרים או שבויים ומהלחץ שיופעל עליו (פוליטית בעיקר) עם התמשכות המערכה.

3. הציבור הישראלי

אמנם נכון לנתח נקודה זו במאמר נפרד, אבל ברור כיום כי תחושת הבטחון של תושבי המדינה, העובדה שאין איום ממשי על קיומה, ובעיקר התחושה שהמלחמות האחרונות בהן היו מעורבים כוחות החי"ר היוו מלחמות ברירה, מעמידות בספק את הנכונות של הציבור הישראלי "להקריב" חיילים במלחמות עתידיות.

היעדר איום ממשי על קיומה של המדינה, ובעיקר התחושה שהמלחמות האחרונות בהן היו מעורבים כוחות החי"ר היוו מלחמות ברירה, מעמידות בספק את נכונות הציבור הישראלי "להקריב" חיילים במלחמות עתידיות

זאת ועוד, המערכה האחרונה מחדדת את התפיסה שבציבור הישראלי מוכנים לקבל מצב שבו מדינת ישראל כמעט משותקת, רק לא להפעיל את צבא היבשה באופן שיוביל לאובדן חיים של חיילים.

4. המב"מ

בשנים האחרונות מנהל צה"ל מלחמת "לוקסוס" בסוריה. תוך שהוא חושש לפעול ברצועה או בלבנון מחשש לתגובת חמאס או חזבאללה, מתמקד חיל האוויר במערכה שמטרתה צמצום הנוכחות האיראנית בסוריה. הישגי המערכה (שחלקם אמיתיים וחלקם "מנופחים") רק חידדו את התחושה של בכירי הצבא כי המב"מ הינו דוגמא מצוינת למלחמות עתידיות בהן "אש מנגד" תוביל את הלחימה, וכי כניסה קרקעית איננה דרושה כדי להשיג הישגים צבאיים ומדיניים.

*  *  *

בשורה התחתונה, העובדה שרעיון הפעלת צבא היבשה במערכה הנוכחית בעזה כלל לא עלה בצורה רצינית בדיונים השונים (וההצהרות בנושא נראות ונשמעות ריקות מתוכן), למרות הנזקים בעורף הישראלי, ובעודו נאנק תחת מתקפת טילים אותה לא ניתן היה להפסיק באמצעות חיל האוויר בלבד, מעלה סימן שאלה לגבי הנחיצות בו.

ברור שהמרכיב היבשתי צריך להשמר, אך האם לא נכון לדבר על הצורך להקטין את צבא היבשה? או להסיט את כל המשאבים להקמתו של חיל טילים, למשל, שיפר את יכולת "האש מנגד" של צה"ל? מה הטעם בהמשך ההשקעה בגוף שאין כל כוונה להפעילו? למה להתכונן לתרחישי מלחמה שרוב הסיכויים שכלל לא תפרוץ ואם תפרוץ הסיכוי שצבא היבשה יופעל בכל כוחו נמוך ביותר?

האם לא נכון לדבר הקטנת צבא היבשה? מה הטעם בהמשך ההשקעה בגוף שאין כוונה להפעילו? למה להתכונן לתרחישי מלחמה שככל הנראה לא תפרוץ, ואם תפרוץ הסיכוי שצבא היבשה יופעל בכל כוחו נמוך ביותר?

נראה כי לא בקרב מקבלי ההחלטות ולא בקרב הציבוריות הישראלית יחול שינוי של ממש במגמה זו, בעיקר לאור העובדה שאין באמת איום קיומי על מדינת ישראל, ונכונות ההקרבה בחברה הישראלית הולכת ופוחתת. לכן השאלות בדבר המבנה וההשקעה בצבא היבשה מקבלות משנה תוקף .

דני (דניס) סיטרינוביץ, שירת כ-25 שנים באגף המודיעין במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר של אמ"ן וכיום עמית מחקר במכון למחקרי בטחון לאומי (INSS).