כשכבר היה נדמה שהמרוץ לבית הנשיא יסתיים בשבוע הבא בפיהוקים מקיר לקיר, נשלפה מנבכי הנייד של אילן ישועה הודעת ווטסאפ נושנה של המועמד לנשיאות יצחק (בוז'י) הרצוג.

המילה "כלבה" העלתה סומק קל של התרגשות בלחיי הפרשנים באולפנים והצייצנים בטוויטר: האם אנחנו עומדים לחזות במהדורה חוזרת של סילבן שלום ופואד בן-אליעזר?

עוד סיכול ממוקד של מועמד לנשיאות רגע לפני שהוא זוכה במשכורת מפנקת, תנאי עבודה מעולים, מגורים נוחים, חבילת פרישה חלומית, פוסטר בגיליון שישי של "ידיעות אחרונות" וסיכוי סביר שיקראו על שמו רחובות וכיכרות ברחבי המדינה?

וכל זה בתמורה לכך שיואיל בטובו לקבל את כתבי האמנה של שגרירים זרים ולומר להם שקר כלשהו על יחסו החם למדינתם החשובה, זו שערב קודם הוא בדק באינטרנט איפה היא בדיוק נמצאת על המפה.

שלי יחימוביץ' ויצחק (בוז'י) הרצוג בישיבת סיעה של העבודה, 25 בנובמבר 2013 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

אה, נכון, החוק מעניק לנשיא את הסמכות להטיל את הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת, את הסמכות להעניק חנינה ואת האפשרות – אם רק יחפוץ בכך – לעמוד על שלו ולהתעמת עם ראש הממשלה. עניינים שאף פעם לא כדאי להקל בהם ראש. בטח לא בימים אלה.

שליפת המילה "כלבה" מנבכי היסטוריית ההתכתבויות של הרצוג לא השפיעה – ככל הנראה – על סיכויי הבחירה של המועמד בעל כריזמת הקישוא. היא גם לא בזקה אבק כוכבים על דימויו הציבורי האפור גשום.

שליפת המילה "כלבה" מנבכי היסטוריית ההתכתבויות של הרצוג לא השפיעה – ככל הנראה – על סיכויי הבחירה של המועמד בעל כריזמת הקישוא. היא גם לא בזקה אבק כוכבים על דימויו הציבורי האפור גשום

גם אם הרצוג יעלה על הבמה המרכזית של אינדינגב באוברול זרחני עם מפתח חזה גדול ושרשרת זהב עם סמל הסוכנות היהודית, יצעק "יו יו, Bitch, ערב טוב מאדרפאקרס… ידיים באוויר!" ויתחיל לשיר את המנון הטראפ ""Bad & Boujee של מיגוס, אף אחד לא ישתכנע שיש בו יותר ממה שנראה לעין.

התמונה האחרונה מופרכת לגמרי, אני יודע. אבל אני מפציר בכם לדמיין אותה. זה יהיה מחזה הרבה יותר מהנה מלהיזכר בחיים האמיתיים של הרצוג – בנם של חיים ואורה, נשיא המדינה לשעבר ומייסדת המועצה לישראל יפה, שקרוי על שם סבו שהיה רב ראשי, התבגר בניו יורק כשאביו היה שגריר באו"ם, שירת כקצין ב-8200, היה שותף בכיר במשרד עורכי הדין הגדול "הרצוג, פוקס, נאמן", ועמד במשך שנים בראש הרשות הלאומית למלחמה בסמים.

הנשיא חיים הרצוג מתחת לחופת בנו, יצחק (בוז'י), בנישואי למיכל, 14 באוגוסט 1985 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

אם היו מטילים עליכם בסדנת כתיבה לחבר תקציר ל"ביוגרפיה של סחי", לא הייתם מצליחים לבדות הצעה משכנעת מזו. גם שיטוט באינטרנט לא עוזר להיזכר מה הרצוג בעצם תרם לחיינו, במהלך עשרות השנים שבהן שילמנו לו משכורת יפה כשהוא דילג בין תפקידים ציבוריים מרכזיים.

ושלא יובן, חלילה, שאני מזלזל בעובדה שהוא היה יו"ר האגודה הפרלמנטרית ישראל-אוסטרליה, ושכשר התיירות הוא גייס את חואן לאפורטה, נשיא קבוצת הכדורגל ברצלונה, לקידום התיירות הספרדית בישראל ורתם את בר רפאלי לייצג (בהתנדבות!) את המדינה בירידי תיירות בינלאומיים.

ב-29 ביולי 2018, כשהרצוג נבחר ליו"ר הסוכנות היהודית, הוא התפטר מהכנסת ובנאום הפרידה שלו אמר שהוא רואה חשיבות אדירה בהתייצבות מול "אובדן הזהות וההמשכיות היהודית" ומול "סכנת הפילוג המאיימת על העם".

כשהודיע לפני שבועיים שהוא מתכוון להתמודד על תפקיד נשיא המדינה הוא כבר נדרש  לכל ארסנל הקלישאות בלקסיקון ואמר, "אני מאמין שהנשיא הבא של מדינת ישראל יידרש לחבר מחדש את הקרע בינינו… לתכנן ולבנות את הפרק הבא בסיפור של כולנו… לשמר ולטפח את הגשר המחבר בינינו, היושבים בציון, לבין העם היהודי בתפוצות… לבצר את מעמדה הבינלאומי של ישראל, להגן על שמה הטוב במשפחת העמים ולהיאבק בשנאת ישראל ובשונאיה".

יצחק (בוז'י) הרצוג (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

הללויה! נאמר אמן על זה, אבל לא נסתכן אם נעריך שכאזרח מספר אחת, הנשיא בוז'י יעמוד בכל האתגרים ההיסטוריים האלה בעזרת אותה עוצמה ונחישות, שאפיינו את כל אורחותיו עד היום.

הרצוג חתם את הצהרתו במילים "המחויבות לנצח ישראל היא נחלת אבותיי", ולא היה ברור לגמרי אם הוא מתכוון לנחלת אבות סימבולית, או לנחלת האבות הקונקרטית, בשכונת טלביה, שם התגוררו הוריו בשנות השמונים, מוקפים ב-2.5 דונמים של גן פסלים מטופח, תחת ציורי תקרה של נפתלי בזם, ויטראז'ים של ראובן רובין וציורי קיר של משה קסטל.

הרצוג חתם את הצהרתו במילים "המחויבות לנצח ישראל היא נחלת אבותיי", ולא היה ברור לגמרי אם הוא מתכוון לנחלת אבות סימבולית, או לנחלת האבות הקונקרטית, בשכונת טלביה, שם התגוררו הוריו בשנות השמונים

תחנה ראשונה: כבוד וסמליות

נודה על האמת: אף אחד לא מסוגל לענות תשובה משכנעת לשאלה "בשביל מה אנחנו בכלל צריכים נשיא?"

זה לא מקרי.

מוסד הנשיאות נבנה כך בכוונת מכוון מיומו הראשון. ערב הקמת המדינה, דוד בן-גוריון התנגד לרעיון מוסד הנשיאות ולא הבין בשביל מה הוא נחוץ בכלל.

אחרי שחיים ויצמן – מי שבמשך עשורים היה גם שותף לדרך וגם יריב מר – הצליח לשכנע את נשיא ארצות הברית הארי טרומן להכיר במדינת ישראל ולדחות את התוכנית הבריטית לנתק את הנגב מהמדינה, בן-גוריון נעתר ללחצים, וזיכה את ויצמן בכבוד להיות נשיא המדינה הראשון. אבל עוד קודם הוא דאג לרוקן את המשרה הזו מכל תוכן והשאיר אותה כקליפה סמלית.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון ונשיא המדינה חיים ויצמן בפגישה ראשונה עם השגריר הראשון של ארה"ב בישראל ג'יימס מקדונלד בקרייה בתל אביבב, 29 במרץ 1949 (צילום: דוד אלדן/לע"מ)

הנשיא ויצמן הראשון – שהתגורר בלב המכון המדעי המוריק הנושא את שמו – כינה עצמו לימים "השבוי מרחובות" ואמר פעם, "ממחטה היא הדבר היחידי שהממשלה מרשה לי לדחוף בה את אפי".

הנשיא ויצמן הראשון – שהתגורר בלב המכון המדעי הנושא את שמו – כינה עצמו "השבוי מרחובות" ואמר, "ממחטה היא הדבר היחידי שהממשלה מרשה לי לדחוף בה את אפי"

זו הייתה הפאזה הראשונה של מוסד הנשיאות: ימי הכבוד והסמליות. אחרי מותו של ויצמן ב-1952, בן-גוריון ניסה לשכנע את מי שהוא כינה "גדול הדורות וגדול האנושות", אלברט איינשטיין, לכהן כנשיא השני של ישראל. כשהיוזמה נכשלה הודיע בן-גוריון שהוא רוצה "נשיא תימני". בשביל האיזון, כמובן. אם לא פיזיקאי גאון, שיהיה תימני. ואם לא מוצאים תימני מתאים? נו, שיישאר אצל החבר'ה.

כך זכה בתפקיד חברו של בן-גוריון מימי העלייה השנייה, ההיסטוריון יצחק בן-צבי, שאמנם היה פעיל בזירה הציבורית לאורך השנים, אבל לא היו לו כל שאיפות פוליטיות. גם כך, בן-גוריון החזיק את בן-צבי קצר ונזף בו בחומרה בכל פעם שהיה נדמה לו שהוא מעז לחרוג מהמשבצת המכובדת אך החלולה שהוקצתה לו, שאותה אפשר לתאר כ"תהיה פוסטר בגני ילדים ותסתום".

מאז ועד היום, האבולוציה הרגרסיבית (או הרגרסיה האבולוציונית) של מוסד הנשיאות היא אילוסטרציה מושלמת לכל מה שהולך ומתכער בישראל במרוצת השנים. אם תפקיד הנשיא הוא לשקף את פרצופה האמיתי של ישראל, ההיסטוריה של בית הנשיא מראה לנו איך הפכנו ממדינה שבה מתאמצים לשמור מראית עין של חזות מהוגנת, למדינה שבה חזות מהוגנת היא לכל היותר בדיחה. שלא לומר קללה.

נשיא המדינה יצחק בן צבי עובד בלשכתו, בבית הנשיא בירושלים, 1 ביוני 1958 (צילום: פריץ כהן/לע"מ)

שני הנשיאים הבאים, זלמן שז"ר ואפרים קציר, כבר הפנימו את הכללים שהכתיב בן-גוריון והשאירו את אפם בתוך הממחטה. שז"ר היה היסטוריון ותלמיד חכם, ונתפס כממשיך ראוי להיסטוריון בן-צבי. קציר היה מדען, כמו חיים ויצמן לפניו.

התפיסה המוסכמת הייתה שנשיא המדינה צריך להיות מין אדם נשוא פנים, רצוי בעל הישגים אקדמיים ואינטלקטואליים, שייצג את "פניה המכובדות של המדינה". הוא אמנם נבחר על ידי פוליטיקאים, אחרי דילים פוליטיים, אבל איכשהו היה אמור עם בחירתו להשתחרר מהגועל נפש הפוליטי ולאזן אותו. מין מטהר אוויר כזה.

התפיסה המוסכמת הייתה שנשיא המדינה צריך להיות מין אדם נשוא פנים, רצוי בעל הישגים אקדמיים ואינטלקטואליים, שייצג את "פניה המכובדות של המדינה"

תחנה שניה: פוליטיקה לפרצוף

הנשיא הבא, יצחק נבון, סימן את תחילת הפאזה הפוליטית של בית הנשיא. זה נבע לא רק מהטמפרמנט שלו אלא גם מהעובדה שבפעם הראשונה נבחר נשיא מהמפלגה היריבה למפלגתו של ראש הממשלה.

היחסים בין הנשיא נבון לראש הממשלה מנחם בגין אמנם תוארו לימים כ"קורקטיים והגונים", אבל הם לא היו כאלה. כשבגין הכריז "יהיו הרבה אלוני מורה", נבון הודיע כי כנשיא, כף רגלו לא תדרוך ביישובים הנמצאים "מחוץ לשטח הריבוני של מדינת ישראל".

ראש הממשלה מנחם בגין בפגישה עם נשיא המדינה יצחק נבון, לאחר שזה הטיל בידיו את משימת הרכבת הממשלה, 16 ביולי 1981 (צילום: חנניה הרמן/פלאש90)

שלוש שנים מאוחר יותר נבון התייצב כנשיא בחזית המאבק הציבורי להקמת וועדת חקירה ממלכתית לטבח בסברה ושתילה, ואף תבע זאת בפומבי בראיון טלוויזיה. השר זבולון המר אמר אז לנבון, כי התערבותו היא שהכריעה את הכף להקים את וועדת החקירה, שבגין התנגד לה, ושבמידה רבה דחפה אותו לפרוש מהחיים הפוליטיים.

"לא חשתי אף פעם שבגין נטר לי טינה על עמדתי", כתב נבון בספרו האוטוביוגרפי "כל הדרך". זה לא נשמע משכנע במיוחד.

מכאן והלאה היה ברור שהנשיא הוא שחקן פוליטי שחייבים להביא בחשבון. חיים הרצוג, אבא של בוז'י, כיהן שתי קדנציות, במהלכן חתם על חנינה למעורבים בפרשת השב"כ, היה המתווך במגעים להקמת שתי ממשלות האחדות ונחשב לאחד מאבות מוסד הרוטציה, שמלווה אותנו עד היום.

הרצוג גם סירב להזמין לבית הנשיא את ראש רשימת כ"ך, מאיר כהנא, וחרג בכך מהנוהל המסורתי שהנשיא מזמן אליו להתייעצויות את ראשי כל הסיעות הפוליטיות.

נשיא המדינה חיים הרצוג משקיף על נהר הריין ממרפסת החדר בו השתכן בנימין זאב הרצל במלון שלושת המלכים ב-1897 בקונגרס היהודי הראשון בבאזל, שוויץ. 1 באפריל 1987 (צילום: נתי הרניק/לע"מ)

תחנה שלישית: שחיתות ומבוכה

במאי 1993 חזר השם ויצמן לפעמון הדלת של בית הנשיא. עם כניסתו לתפקיד של עזר ויצמן, אחיינו של הנשיא הראשון, נפתחה הפאזה המביכה, המושחתת והפלילית של בית הנשיא. הושלם סיבוב מלא: המוסד המיותר, שהומצא כדי ליצור מראית עין של כבוד ויוקרה, הפך בעצמו מקור של פדיחות ובושה.

ויצמן – הטייס היהיר, איש המיידלע והפייגלע – לא התאים מלכתחילה לתפקיד. 550 מטר ותהום של איבה הפרידו בין משכן הנשיא למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים.

ויצמן – הטייס היהיר, איש המיידלע והפייגלע – לא התאים מלכתחילה לתפקיד. 550 מטר ותהום של איבה הפרידו בין משכן הנשיא למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים

ראש הממשלה יצחק רבין לא סלח לוויצמן על הבגידה, כשחשף את התמוטטותו כרמטכ"ל ערב מלחמת ששת הימים. אחרי שרבין נרצח, הנשיא ויצמן ספד לו בלוויה הממלכתית בנאום המחפיר ביותר שנשא איש ציבור ישראלי – והתחרות בענף הזה גדולה – כשאמר: "אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים, הוא יחסר לי כמו שיחסר לכולם".

אחרי שבנימין נתניהו הצעיר ניצח את שמעון פרס בבחירות 96', ויצמן ניסה לתפוס עליו פיקוד ואמר "אנחנו נחנוך אותו". הוא התייחס לראש הממשלה החדש בהתנשאות ובזלזול, ובניגוד לדעתו ניהל מאחורי גבו מגעים מדיניים עם מנהיגי האזור ועם נשיא ארצות הברית, ואף הזמין את יאסר ערפאת לפגישה בביתו בקיסריה.

זמן מה לאחר מכן חשף יואב יצחק כי ויצמן קיבל לאורך שנים סכומי עתק מהמיליונר אדוארד סרוסי. ויצמן אמנם הצליח לחמוק מהעמדה לדין אבל נאלץ לפרוש מהנשיאות לפני סוף הכהונה.

על התרומה של מי שירש את מקומו עדיף שלא להרחיב את הדיבור.

מתחת לפסלו, בגן הפסלים שבמשכן נשיאי ישראל, נכתב כך: "נשיאי ישראל הכריעו שיש להותיר על כנו את פסלו של הנשיא השמיני, על אף שהורשע באונס ונאסר, מתוך מחשבה שאין לשנות את העובדות ואין להעלים את שנעשה. בראייתם הממלכתית, המאבק הנחוש למיגור האלימות נגד נשים מחייב להכיר את אשר אירע ולפעול לתיקונו. במדינת ישראל הכול שווים בפני החוק. מתוך כך, להרשעה ולקלון הכרוך בה, ישנה משמעות ציבורית וחוקתית עמוקה".

תחנה רביעית: עידן הצפיות הנמוכות

שני הנשיאים הבאים – שמעון פרס ורובי ריבלין – היו הנשיאים של עידן נתניהו, עם כל מטעני החשדנות והתככנות שמאפיינים את העשור האחרון בישראל. פרס וריבלין – שניהם פוליטיקאים מנוסים, שגם נהנו מאהדה ציבורית לא מבוטלת – גילמו את "הנשיאות הלעומתית הזהירה". פה עקיצה, שם פגישה שלא על פי כללי הפרוטוקול. שום דבר שיירשם בדברי הימים, לטובה או לרעה

בביוגרפיה של פרס, תקופת הנשיאות היא ממילא לא יותר מאחרית דבר חמודה. הכהונה של ריבלין השאירה לנו את נאום השבטים ואת "בני עמי בחרו בטרור". שאלות טריוויה בדרגת קושי בינונית בעוד כמה שנים.

ראובן ריבלין נשבע עם מינויו לנשיא מדינה, לצד יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין והנשיא היוצא שמעון פרס, 24 ביולי 2014 (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

מה שכן: תקציב בית הנשיא בתקופתם עלה מ-24.7 מיליון שקלים ב-2007 כשפרס נכנס לתפקיד, ל-68.5 מיליון שקלים ב-2020. זה לא סכום שמכביד על תקציב המדינה, אם רק היינו מבינים מה אנחנו מקבלים תמורתו.

תקציב בית הנשיא בתקופתם עלה מ-24.7 מיליון שקלים ב-2007 כשפרס נכנס לתפקיד, ל-68.5 מיליון שקלים ב-2020. זה לא סכום שמכביד על תקציב המדינה, אם רק היינו מבינים מה אנחנו מקבלים תמורתו

ריבלין הגיע לבית הנשיא אחרי שסוכלה כוונתו של נתניהו להשלים את חזונו המקורי של בן-גוריון, ולבטל את מוסד הנשיאות. זה גם כנראה לא היה מקרי, ששניים שהתמודדו על התפקיד, סילבן שלום ופואד בן אליעזר, פגשו בדרכם לבית הנשיא את השלדים הפליליים שנחשפו בארונות שלהם, בתזמון מושלם. שניהם נאלצו לפרוש בבושת בפנים מהמרוץ ומהחיים הפוליטיים.

כללי המשחק החדשים הופנמו: אם אתה רוצה להיות נשיא מדינת ישראל במאה ה-21, צריכה להיות לך ביוגרפיה עסקנית אפרורית ונטולת שלדים, שהדבר הכי גרוע שאפשר יהיה למצוא בה זה את המילה "כלבה". אתה חייב קשרים טובים בכל רחבי המערכת הפוליטית. ייחוס אבות פריבילגי אף פעם לא מזיק.

לחלופין, אולי יש בכל זאת סיכוי לאמא שכולה עם ביוגרפיה טראגית, שכמעט כולם נזהרים מאוד בכבודה.

מרים פרץ (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

העיקר ברור: חייבים להסתדר עם השכן קצר הרוח מהרחוב הסמוך. לא נראה שהוא ורעייתו מתכוונים לעבור דירה בקרוב ובשכונה מטים להם אוזן. כל היתר הרבה פחות חשוב בעידן הנוכחי, שהוא עידן הציפיות הנמוכות.

העיקר ברור: חייבים להסתדר עם השכן קצר הרוח מהרחוב הסמוך. לא נראה שהוא ורעייתו מתכוונים לעבור דירה בקרוב

אנחנו כבר לא מחפשים כבוד ואפילו לא מראית עין של כבוד. גם לא הישגים מדעיים או אקדמיים. ובטח שלא עצמאות רעיונית או עמוד שידרה ערכי. נסתפק בזה שלא יעשו לנו בושות.