החלפת משטר הנאשם היא תנאי הכרחי, לא תנאי מספיק. לא מספיק לקיום דמוקרטיה ובטח לא מספיק לקיום דמוקרטיה ליברלית נאורה. אבל בלי התנאי ההכרחי הזה, החלפת האוטוקרטיה-קלפטוקרטיה והנאשם בפלילים שעומד בראשה רצוף כבר 12 שנה, אין אפילו תקווה.

החלפת משטר הנאשם היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקיום דמוקרטיה, בטח לא ליברלית נאורה. אבל בלי התנאי הזה, החלפת האוטוקרטיה-קלפטוקרטיה ואת הנאשם בפלילים שבראשה, אין אפילו תקווה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אחרי 4 סבבי בחירות תוך שנתיים, בהם נאשם בפלילים אחז בשלטון כבקרנות המזבח והמיט על אזרחי ואזרחיות ישראל אסון אחר אסון, יאיר לפיד בישר לנשיא כי עלה בידו להרכיב ממשלת שינוי. ממשלה, שאם אכן תקום, תהיה גיים-צ'יינג'ר בפוליטיקה הישראלית. ממשלה שמאחדת שמאל וימין, ערבים ויהודים, חילונים ודתיים, נשים וגברים.

ההיסטוריה מלמדת שהדרך להפיל דיקטטור ללא אלימות כוללת קואליציה של רסיסי אופוזיציה, שבשום תנאי אחר לא היו חוברים יחד. כך היה, למשל, עם "קואליציית מפלגות למען דמוקרטיה", שהביאה להחלפתו של פינושה בצ'ילה וכללה מגוון מפלגות – מהמפלגה הנוצרית ועד למפלגה  הסוציאליסטית.

כך היה עם ה"אופוזיציה הדמוקרטית של סרביה", שיתוף פעולה של 18 מפלגות שמאל, מרכז וימין, ממפלגה נוצרית תומכת מונרכיה ועד למפלגת המיעוט ההונגרי. שברי מפלגות שחברו יחד לרוב דמוקרטי.

בצ'ילה הקואליציה פעלה תחת הסלוגן "La alegría ya viene" – "האושר בדרך", בדומה לשירי המחאה בישראל על "עתיד ורוד". בסרביה, תנועת המחאה העממית הצעירה "אוטפור" פעלה תחת הסיסמה "Gotov Je!" – "הוא גמור!" שמזכירה את "לך" של המחאה בישראל. סנטימנטים דומים שינעו את הציבור ופתרון פוליטי דומה הביא לשינוי.

יש לשער שגם הקושי לבלוע את הצפרדעים שבלעו, דומה. ואם זאת, היה עדיף את מילוסוביץ' או פינושה?

ההיסטוריה מלמדת שהדרך להפיל דיקטטור ללא אלימות כוללת קואליציית רסיסי אופוזיציה, שבשום תנאי אחר לא היו חוברות יחד. כך היה, למשל, עם "קואליציית מפלגות למען דמוקרטיה", שהביאה להחלפת פינושה

במשך כל כהונתו של נפתלי בנט כשר חינוך נלחמתי במדיניות שלו. יותר אפילו מהזעם על "הדתה שמדתה", קשה לי לסלוח למי שיצר אפליה תקציבית במערכת החינוך, כך שילד בחינוך הממלכתי דתי קיבל בין 30-60% יותר תקציב מכל ילד אחר בישראל. עכשיו האיש הזה, עם 6 מנדטים הולך להיות ראש ממשלה. חתיכת צפרדע.

לממשלת השינוי שתקום, אם תרצה לשרוד, לא תהיה פריווילגיה לעסוק באידאולוגיה. היא תצטרך להיות ממשלה פרגמטית ולעסוק בלהשיב את המדינה שירדה מהפסים למסילה.

מלבד חוסר היציבות הפוליטי, והשוד והביזה של תקציב המדינה לטובת שימור המשטר הרע, צריך לזכור שעברנו את משבר הקורונה ועוד סבב לחימה בעזה, שהצית גם אלימות בתנאי אבדן משילות בתוך המדינה. המשבר שערער את כל הכלכלה העולמית והחזיר את העוני העולמי עשורים אחורה השפיע גם עלינו, למרות מיסוך הפרופוגנדה.

ילדי ישראל לא ממש למדו מעל שנה. מערכת החינוך מרוסקת. מערכת הבריאות על סף קריסה. האמון במשטרה בשפל. יחסי יהודים וערבים בשפל. יחסי חילונים, דתיים וחרדים בשפל. וכן הלאה וכן הלאה. ממשלת השינוי צריכה להעביר תקציב, מה שלא קרה מ-2018, ולהתחיל לעסוק בשיקום החורבן וביצירת נורמות חדשות של ממשל תקין.

מעבר לתנאי ההכרחי, אסור לנו, הציבור שנתן לפוליטיקאים את ההזדמנות להקים ממשלת שינוי, לאבד את החזון למשהו טוב יותר, למדינה ליברלית נאורה.

רכבת השדים הפוליטית חשפה לפחות לחלקנו שישראל מתנהלת תחת הנחת עבודה של עליונות יהודית. העליונות היהודית באה לידי ביטוי בחוק הלאום, ב"פעילות" של ארגון להב"ה, ובמדיניות התקצוב של משרד החינוך שמפלה ילדים ערבים לרעה. בלי לתקן את העיוות הזה, לא תתכן באמת דמוקרטיה ליברלית במלוא מובן המילה.

לממשלת השינוי שתקום, אם תרצה לשרוד, לא תהיה פריווילגיה לעסוק באידאולוגיה. היא תצטרך להיות ממשלה פרגמטית ולעסוק בלהשיב את המדינה שירדה מהפסים למסילה

בזמן שממשלת שינוי מחזירה את ישראל למסלול של דמוקרטיה, עלינו לבנות את האלטרנטיבה השלטונית האידאולוגית, שתניף בגאון את דגל החופש, השיוויון והקדמה.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.

שלל צילומי היח"צ של הזוג בנימין ושרה נתניהו מוושינגטון מציגים עובדה ברורה: בראשות ממשלת ישראל עומדים שניים. לא אחד. אחד נבחר ואחת נדחפת, כופה, משתלטת ושולטת בבעלה ראש הממשלה.

אי אפשר להכחיש את התמונות. הגברת שרה נתניהו יצאה ראשונה מהמטוס ללחוץ ידיים לצוות השגרירות, לפניו, עד שהעירו לה והיא פינתה לו את הכבוד. היא  פרסמה ראשונה תצלומים מהמטוס ודיווחה שהיא ("אני רעיית ראש הממשלה" בניסוח שלה) משוחחת עם אימהות החטופות.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

התחקירים על המחדל של ה-7 באוקטובר, שימשיכו להתפרסם במהלך השבועות הקרובים, יתמקדו, מטבע הדברים, בכשלים של ההתנהלות הפיקודית. ניחשף לפרטים רבים הנוגעים לאופן ההיערכות, להתעלמות מהמידע הקריטי שהצטבר אצל הגורמים השונים, ולאי-התגובה לקריאות המצוקה שהגיעו מרחבי העוטף.

למול גודש הפרטים נחזור ונשאל כיצד התעצב העיוורון הארגוני בהבנת הסימנים המוקדמים, והמחסום המחשבתי שמנע את הבנת גודל הזוועה שהתרחשה מעבר לגדר בקיבוצים.

מומחית לאתיקה ניהולית יישומית. משלבת זה שנים בין הוראה באקדמיה בתחומי הניהול והאתיקה לבין פיתוח והכשרת מנהלים. כיום, מרצה באוניברסיטת רייכמן בתוכנית "משפטים וממשל" בצה"ל לסגלי פיקוד בכירים ולמנהלים בסקטור ציבורי ועסקי. ספרה "צלילה במים עכורים - פרשת הצלילות בקישון כתופעה ארגונית" יצא לאור בהוצאת פרדס (2021)

מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".

בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.