הקורא בקלפי
הקורא בקלפי
תקשורת, פוליטיקה ושקרים אחרים

דברים שאלונה בר און לא מבינה

מו"לית גלובס מתקשה לראות את העיתונאים שלה מול עיניה ● היא לא חשה את פחדיהם, לא שותפה לחרדותיהם ולא באמת מבינה את הדילמות המניעות אותם ● היא גם לא חשה שהיא באמת חייבת להם הסבר מעמיק ● לכן היא מוסרת הצהרה מעורפלת ומקווה שיבינו את כוונתה ויניחו לה לנפשה ● דעה

מו"לית גלובס אלונה בר און (צילום: צילום מסך)
צילום מסך
מו"לית גלובס אלונה בר און

מאז פרסום כתבת הפרופיל על שמעון ריקלין, שלוחו בתקשורת של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, אשר כללה פרק המתייחס לאופן בו הקשר בינו לבין מו"לית גלובס אלונה בר און מקרין על אופיו של העיתון –  עזבו את "גלובס" שלושה בכירים נוספים, בהם כתב המשפט חן מענית וכתב המגזין הוותיק דרור פויר.

אלה מצטרפים לגלי העזיבה הנוספים במהלך השנה האחרונה, בהם הכתבת הפוליטית טל שניידר (כיום הכתבת הפוליטית והמדינית של זמן ישראל); כתב "נתח שוק" ועורך "פירמה" דוד ורטהיים; העורך הכלכלי עומרי זרחוביץ'; ואחרים. לזמן ישראל נודע כי בשבועות הקרובים צפויות עזיבות נוספות.

רב המשותף בין העוזבים האלה, גם אם כל אחד ונסיבותיו: רובם לא נוטשים את הספינה כי נואשו ממקצוע העיתונות או רוצים שינוי קרייריסטי (כפי שקורה לא אחת במקצוע) וחלקם אף נקלט במערכות אחרות.

כמו כן, רובם עוזבים על רקע תחושה כי העיתון משנה פניו והפער בין המילים היפות וההבטחות לחופש עיתונות לבין המציאות הולך ומתרחב. גם אם לא פוטרו, חבריהם מעידים כי הם חשים שנדחקו החוצה.

רובם עוזבים על רקע תחושה כי העיתון משנה פניו והפער בין המילים היפות וההבטחות לחופש עיתונות לבין המציאות הולך ומתרחב. גם אם לא פוטרו, חבריהם מעידים כי הם חשים שנדחקו החוצה

המו"ל אלונה בר און, שבצעד הרואי רכשה את העיתון מאליעזר פישמן לפני ארבע שנים (ובכך סיכלה השתלטות של האוליגרך דוד דוידוביץ' שיוצג בידי ניר חפץ), נמנעה עד כה מלהתייחס לביקורת על האופן בו היא מנהלת את העיתון בשנה החולפת, וסירבה גם להשיב על שאלות (כולל אלה של זמן ישראל) הנוגעות למדיניות שאימצה. היא גם נמנעת באופן קבוע מגילוי נאות של קשריה עם ריקלין.

שמעון ריקלין (צילום: משה שי/פלאש90)
שמעון ריקלין (צילום: משה שי/פלאש90)

במקום זאת, בר און שולחת מדי פעם "מכתב לעובדים" (בדרך כלל חתום על ידה ועל ידי העורכת הראשית נעמה סיקולר) ובו היא מתייחסת באופן כוללני לביקורת המוטחת בה או בעיתון, ללא שמות, סימוכין, הסברים או הקשרים.

מכתב כזה נשלח גם השבוע, בעקבות תחקיר זמן ישראל ופרסומים נוספים. בר און מכנה את הפרסומים השונים בענין גלובס "שקריים ואיזוטריים" ומביעה דאגה כי "אנשי גלובס צריכים להתמודד מול שאלות של קולגות ומשפחה, וברור לי שזה לא קל".

עם זאת, בר און מקפידה לא להתייחס לפיל שבחדר (יחסיה עם ריקלין) ונמנעת בעקביות מלהבהיר מהם אותם שקרים כביכול שפורסמו ואילו שאלות הם מעוררים בקרב העובדים.

פסאדה של דיאלוג עם עיתונאים

בימים הסוערים של ערוץ 10, כשאיומי הסגירה חגו מעל ראשו תדיר, נהגו ראשי הערוץ או חברת החדשות שלו לזמן אספות עובדים בחלל האולפנים. המטרה הייתה דיאלוג ומתן תחושה שעם כל הקושי, "כולנו בסירה אחת". אספות דומות מתקיימות לעיתים גם בכלי תקשורת אחרים העומדים בפני משבר (מעריב, גלי צה"ל ועוד).

המכתבים של בר און הם גרסת ה-2.0 של אספות כאלה. וכמו שהצהרות ללא מתן אפשרות לשאלות של נתניהו הן פסאדה למסיבת עיתונאים, כך גם המכתבים של בר און הם פסאדה של שקיפות.

המכתבים של בר און הם גרסת ה-2.0 של אספות עובדים. וכמו שהצהרות ללא מתן אפשרות לשאלות של נתניהו הן פסאדה למסיבת עיתונאים, כך המכתבים של בר און הם פסאדה של שקיפות

בר און לא רואה את העיתונאים שלה מול עיניה. היא לא חשה את פחדיהם, לא שותפה לחרדותיהם ולא באמת מבינה את הדילמות המניעות אותם. היא גם לא חשה שהיא באמת חייבת להם הסבר מעמיק. לכן היא מוסרת הצהרה מעורפלת ומקווה שיבינו את כוונתה ויניחו לה לנפשה עם ה"שקרים האיזוטריים".

כנס העסקים של גלובס (צילום: תומר נויברג/פלאש90)
כנס העסקים של גלובס (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

קריאה במכתב ששלחה בר און השבוע, בשיא אחד המשברים הגדולים שעוברים על העיתון בארבע השנים האחרונות, מגלה כי בר און מתעקשת לראות בעיתון שברשותה מעין ניסוי במעבדה של עיתונות יותר מאשר ניהול גוף חי, בועט ומורכב המנסה להתמודד עם מציאות קשה ותזזיתית.

"את תפיסת העיתונות שמלווה את גלובס גיבשתי לפני למעלה מ-4 שנים", היא מצהירה. "התפיסה הזו מופיעה באופן עקבי בכל דוחות האמון שלנו, בכל פנייה שלי אליכם ובכל מסמך או מצגת שיצאו מאז. בחזון גלובס נכתב כי העיתון 'יחתור להשגת אמון בין מגזרי', ובערכים נכלל: 'סובלנות למגוון הדעות, המגזרים והאינטרסים, ללא הטיה פוליטית וכלכלית'. לא כתבתי מלים ריקות. התכוונתי לכל מילה".

"בחזון גלובס נכתב כי העיתון 'יחתור להשגת אמון בין מגזרי', ובערכים נכלל: 'סובלנות למגוון הדעות, המגזרים והאינטרסים, ללא הטיה פוליטית וכלכלית'. לא כתבתי מלים ריקות. התכוונתי לכל מילה"

זוהי, אם כן, השקפת עולם המכווצת את העיתונות לחור הצר שבין "ייצוג שכבות אוכלוסייה" לבין "הצורך לאזן בין עמדות", וכל זאת "ללא הטיה פוליטית וכלכלית".

הבעיה היא שעקרונות אלה אינם עיתונאיים בהכרח ויכולים להתנוסס בקלות בראש מגילת העצמאות של כל עמותה, ארגון, או חברה מסחרית. כולם הרי מחויבים לייצוג, הכלה, ריבוד, פתיחות וסובלנות. אפילו תנועה פוליטית (הגימלאים או עלה ירוק, למשל) יכולה להרים דגל רעיוני שאינו כולל "הטיה פוליטית" ולפנות לכולם מהימין הקיצוני ועד המפלגות הערביות.

אלונה בר און בטור מיוחד

למה לעשות מינוי לגלובס? למה דווקא עכשיו? אלונה בר און, יו"ר גלובס, מסבירה בשתיים וחצי דקותAlona Bar On

Posted by ‎גלובס – Globes‎ on Thursday, January 9, 2020

כמובן, טוב לייצג את כל שכבות האוכלוסייה וחשוב לאזן בין עמדות. אולם כאשר עקרונות בסיס אלה מתנחלות בליבת האג'נדה של עיתון, מעגנות את הצידוק לקיומו והופכות ל"תפיסת העיתונות" כולה – הסכנה לתוכנו ולעצמאותו רק מתחדדת. בהצהרותיה הריקות בר און הופכת את העיתון לפמפלט מצמית של איזונים, שעליהם מדווחים ב"דוחות אמון" בסוף שנה, כמו בחברת "שיכון ובינוי" נניח.

וכך הופך גלובס של בר און מאורגן מורכב ונפתל של עיתונאים המושכים לכיוונים שונים (חלקם מאתגרים את הקונבנציה, חלקם מרגיזים מאד את הממסד) למעין תנועת נוער המייצגת את שכבות האוכלוסייה ומקפידה לא לחרוג מהכללים.

ומכאן הדרך לצמצום – של החופש העיתונאי, חופש המחשבה, גיבוי רעיוני לעמדות החורגות מהשיח המאוזן, או גיבוי משפטי לתחקירים שמטריפים לממסד את המוח – הולכת ומתקצרת.

התהליך הזה תמוה, מכיוון שבר און קיבלה על עצמה לערוך עיתון באחת התקופות הקשות והמסוכנות לעיתונות הישראלית.

אלונה בר און מראיינת את בנימין נתניהו בוועידת גלובס לעסקים בירושלים, 19 בדצמבר 2018 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
אלונה בר און מראיינת את בנימין נתניהו בוועידת גלובס לעסקים בירושלים, 19 בדצמבר 2018 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

רוב פרשיות השחיתות בהן מעורב נתניהו עוסקות באופן בו ניסה להשחית כלי תקשורת. אחרי יותר מעשור של שיסוי מתמשך, מספר העיתונאים המוכנים לסכן את צווארם בביקורת שלטונית מעמיקה (כזו הנשענת על תחקירים ולא על השמצות בטוויטר) הולך ופוחת. עיתונאים בכירים וותיקים מתקשים למצוא פרנסה קבועה בעיתונות ועוברים לשרת את הצד המסחרי והפוליטי בחיפוש אחר מעט יציבות ושקט.

על הרקע הזה, חילופי השליטה בגלובס התקבלו כמשב רוח רענן, וכאמנציפציה של גלובס מהמחויבות לגורמי הון אינטרסנטיים. התקווה הייתה שגלובס שוחרר מתהליכים מהסוג שעברו על ידיעות אחרונות, ישראל היום, גלי צהל, מעריב וכיו"ב.

מאכזב לגלות שבר און, למרות כוונותיה הטובות, מתעקשת לראות בעיתונות מעין חברה בורסאית המגישה לבעלי המניות שלה דו"חות שנתיים. כמו שבעבר הצהירה כי "אנחנו מנסחים מחדש מהו עיתונאי, מהי אתיקה", גם במכתב זה היא מתעקשת להתעלם מהחופש של הפרט העיתונאי, הנמצא בליבת יכולתו לבצע עבודה עיתונאית ראויה.

כמו שבעבר הצהירה כי "אנחנו מנסחים מחדש מהו עיתונאי, מהי אתיקה", גם במכתב זה בר און מתעקשת להתעלם מהחופש של הפרט העיתונאי, הנמצא בליבת יכולתו לבצע עבודה עיתונאית ראויה

היא משדרת שהעיתונאים שלה הם עדר כבשים שסופרים את הכיפות לראשם או בודקים בציציותיהם אם הם ימנים או שמאלנים. ואם מגלים חוסר איזון – חייבים להחליף.

אחרי העדות הדרמטית של מנכ"ל "וואלה" לשעבר אילן ישועה – איפה נחצים הגבולות ביחסים בין עיתונאים לפוליטיקאים? ומתי יחסי התן וקח הופכים ללא לגיטימיים? צפו בדיון שערכנו עם יעקב אילון, רזי ברקאי, מו"ל גלובס אלונה בר-און והשר לשעבר רוני בר-און

Posted by ‎פגוש את העיתונות‎ on Saturday, April 10, 2021

דרכים רבות להחדיר ספק

בר און תגיד ודאי (למרות שלא טרחה) כי מעולם לא צנזרה אף אחד. אפשר להתווכח על כך, וממילא צנזורה עיתונאית היא דבר חמקמק. הדרכים להחדיר ספק ולבלום עיתונאים העוסקים בנושאים רגישים הם יצירתיים ומגוונים, וכמעט אף פעם לא כוללים הוראה ישירה לא לכתוב על בן אדם מסוים או נושא מסוים.

צנזורה עצמית, למשל – אחת הבעיות המושרשות והפחות-מדוברות בעיתונות הישראלית – אינה דורשת הוראה מלמעלה. כתבים הם יצורים תבוניים עם שבע עיניים. הם רואים, שומעים וקולטים מסרים בקלות.

צנזורה עצמית, למשל – אחת הבעיות המושרשות והפחות-מדוברות בעיתונות הישראלית – אינה דורשת הוראה מלמעלה. כתבים הם יצורים תבוניים עם שבע עיניים. הם רואים, שומעים וקולטים מסרים בקלות

כך, כתב הרואה כיצד עוזבים בזה אחר זה עמיתיו וממלמלים משהו אודות "הצורך בריענון" מבין היטב לאן הרוח נושבת; כתבת השומעת כי המו"לית נפגשת עם כותבי טורים לעיתון ביחד עם בן זוגה, המקורב לנתניהו, מבינה שהוא בתמונה ומגלה עניין במקום עבודתה; עורכת המתבוננת כיצד ננזפים כתבים על ציוצים ש"אינם מאוזנים", יודעת שמישהו מסתכל עליה מלמעלה ובודק את התנהלות העובדים גם מחוץ לכותלי המשרד.

אני מאמין לבר און שכוונותיה טובות, שהיא חשה כי הצילה את העיתון מציפורני השחיתות ושגיוון ואיזון חשובים לה. אבל אם היא רוצה שגם העיתונאים שלה יאמינו  בכך – היא צריכה להיות גלויה הרבה יותר מאשר במכתב זה.

עכשיו, כשהשלטון התחלף והמנטרה (המזויפת) על "תקשורת שמאלנית" אולי תישכח מעט, מומלץ לבר און להניח מעט למבצע ספירת הכיפות והימנים במערכת, ולהתרכז בלרומם את האומץ העיתונאי של כתביה ועורכיה.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
לאלונה בראון. יש לי אליך יחס אישי למרות שאיננו מכירים. הכרתי את מודי בראון ועבדתי תחת מתי גולן . אינך יכולה ואינך רשאית להתכחש למורשת העיתונאית הזו. הן בתוכנה הן בסגנונה. מתי גולן וקומץ... המשך קריאה

לאלונה בראון. יש לי אליך יחס אישי למרות שאיננו מכירים. הכרתי את מודי בראון ועבדתי תחת מתי גולן . אינך יכולה ואינך רשאית להתכחש למורשת העיתונאית הזו. הן בתוכנה הן בסגנונה. מתי גולן וקומץ דומיו בעיתונאות החוקרת היו ראש החץ של העיתונאות החופשית המקצועית העצמאית החוקרת. ללא מורא ללא משוא פנים הייתה הכתובת שהתנוססה על קיר מערכת השבועון העולם הזה. גלובס חייב להחליט לאן מועדות פניו. האם לעצמאות עיתונאית שהביקורת בו תרעיד אמות סיפים ותדיר שינה מעיניהם של מי שהגניבה היא מעלתם או להיות שופרם של נתניהו והכיפות הסרוגות הניאו פשיסטים בן גביר ובריוניו וסמוטריץ שאימץ את חוקי נירנברג. בין אלה לבין המורשת אליה נולדת ובה גדלת אין ולא כלום. מי שעבד בעיתון בתקופתו של המו"ל האגדי גרשום שוקן מבין על מה אני כותב. כך גם בני דורו של העיתונאי והעורך שניצר האב במעריב של אז. נפתלי גור אריה עורך דין . מנוי דיגיטלי. מאוכזב . אצלך.

עוד 1,255 מילים ו-2 תגובות
סגירה