רזי ברקאי לא אוהב לדבר על עצמו בשידור. שלשום (שני) מרד בעקרון הזה ופתח את התוכנית בהצהרה על אכזבתו מהברנז'ה, שמסתכלת בעיניים לאות איך גלי צה"ל הולכת ונסגרת מול פרצופה, ולא מזיזה אפילו גבה של תמהון או כעס. למעשה, נדמה כי לא מעט עיתונאים אף מחככים ידיהם: סוף סוף יסגרו אותם כבר ויהיה לנו קצת שקט.

"הייתה ציפייה שנקבל גיבוי מקולגות כשזה יגיע אלינו", אמר ברקאי. "הם שותקים, החברים והחברות שלי. כולל אלה שגדלו בתחנה ונהנים לשדר בה מדי פעם ונעשו טאלנטים מוברגים היטב בצמרת העיתונות בארץ ונאלמו דום. התקשורת והשידור הציבורי תחת מתקפה, כל אחד במצב הזה דואג לעצמו. אבל תזכרו: היום זה אנחנו, מחר זה אתם".

"הייתה ציפייה שנקבל גיבוי מקולגות כשזה יגיע אלינו. הם שותקים, החברים והחברות שלי. כולל אלה שגדלו בתחנה ונהנים לשדר בה מדי פעם ונעשו טאלנטים מוברגים היטב בצמרת העיתונות בארץ ונאלמו דום"

רזי מאוכזב בצדק. אמנם יוזמת שר הבטחון הנוכחי בני גנץ (כבר קשה לספור כמה יוזמות כאלה ודומות להן היו בעבר) אינה דורשת בהכרח סגירת התחנה, אלא בחינת העברתה למסגרת הולמת יותר כמו תאגיד השידור הישראלי. אבל הסנטימנט ברור: עיתונאי גל"צ ומאזיניה משלמים את מחיר השחיתות שהונחתה על ראשיהם בשנים האחרונות.

בשפה מליצית: פוליטיקאים ומפקדים הפיקו בוסר – ושיני העיתונאים והשדרנים תקהינה. ובשפה בוטה וברורה יותר: תהליך ההשתלטות הפוליטית על התחנה – שלווה במעשים חמורים לא פחות מאלה המתגלים בפרשות 4000 ו-2000 – מסתיים בהענשת הקורבנות והציבור.

רזי ברקאי (צילום: פלאש90)

זאת גישה ישראלית טיפוסית, מרירה ומסוכסכת עם עצמה. רבים מאלה התומכים בסגירת התחנה מעוניינים בתקשורת חופשית בישראל, ומבינים ששידור ציבורי הוא אולי המחסום האחרון בפני ההשחתה המאפיינת את התקשורת המסחרית: זאת שמשועבדת לקידום עצמי, להתבהמות, לאינטרסים כלכליים נסתרים או סתם לרייטינג כחזות הכל.

כולם יודעים שגלי צה"ל בנויה על קונסטרוקציה לא סבירה במדינה דמוקרטית. כולם יודעים שחיילים לא צריכים לעסוק בעיתונות ובשידורים. כולם יודעים שלא היה צריך להקים את התחנה באופן הזה מלכתחילה.

בכמה עובדות ברקאי באמת לא דייק, ביניהן הטענה כי "שום חייל או חיילת לא משובצים לתפקיד חיכוך עם פוליטיקאי". זה פשוט לא נכון. גלי צה"ל כן מאפשרת לחיילים לעמוד בקשר מתמיד עם פוליטיקאים, וזה אכן ממשק בעייתי. אי אפשר לבטל טענה זאת, והיא אינה שקרית.

אולם כולם גם יודעים שזאת במידה רבה מהותה של ישראל: מוסדות קמים פה על העוקם, בשיטת חומה ומגדל, ולעיתים דווקא כך נולדים ניסים. לא מעט מהממסדים האיתנים והמאתגרים בישראל קמו חצי במקרה, נולדו במוחו הקודח של אדם משוגע אחד, או חמקו מהשיגרה המייאשת של הבירוקרטיה.

מערכת גלי צה"ל ביפו (ארכיון) (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

במשך שנים רבות גלי צה"ל הייתה כלי תקשורת מפתיע בעצמאותו, דווקא על רקע המודל הצפון-קוריאני התמוה והמופרך. אולי בגלל שלצבא לא היה ממש אכפת, אולי בגלל שהדלות החומרית הולידה יצירתיות רעיונית – גלי צה"ל הייתה במשך תקופה לא מבוטלת אמיצה וחתרנית הרבה יותר מאחותה רשת ב' והפכה לפיסת תרבות ישראלית. לטוב ולרע.

אולי בגלל שלצבא לא היה ממש אכפת, אולי בגלל שהדלות החומרית הולידה יצירתיות רעיונית – גלי צה"ל הייתה במשך תקופה לא מבוטלת אמיצה וחתרנית הרבה יותר מאחותה רשת ב' והפכה לפיסת תרבות. לטוב ולרע.

רבים מאוהדיה חשים שזה השתנה מזמן, ושאין כיום צורך בתחנה. אבל חשוב לזכור שהסיבה לתחושות הללו אינה קשורה כלל לאיוולת שבהקמת התחנה. זה לא שהאוהדים חשבו שבשנות התשעים נהדר שיש לצבא תחנה, ועכשיו פתאום גילו כמה זה נורא.

גלי צה"ל איבדה את הלגיטימציה בעקבות הוצאה שיטתית לפועל של תוכנית לפגוע בלגיטימציה שלה, לערער את האמון בה, לטלטל את אנשיה ולהרעיל את שידוריה. טיפין טיפין, עד לתוצאה הבלתי נמנעת.

במשך כמה שנים – וביתר שאת מאז בחירות 2015, נקודת מפתח ביחסי הון-שלטון-עיתון בישראל – עסק השלטון באופן אינטנסיבי ברדיפה של העיתונות, בהחדרת עיתונאים מטעמו למערכות התקשורת, בפגיעה מתמשכת בעיתונאים ותיקים, ובדרדור השיח התקשורתי על ידי הפחדה, התערבות גסה או רגולציה קלוקלת.

הפגנה מחוץ לבניין גלי צה"ל ביפו, 21 באפריל 2021 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

פוליטיקאים תאבי פרסום, ושלוחיהם תאבי הכוח, תבעו שיפתחו בפניהם את הדלת (והרגליים). הם הכתיבו סדר יום, דרשו להשתיק עיתונאים, ועסקו, לעיתים באובססיביות, במעורבות יומיומית בוטה במתרחש במערכות כלי התקשורת.

לכן את המתרחש בגלי צה"ל אין לראות מבעד למשקפת של "המבנה הצבאי הפסול" אלא מבין הכוונות של הפוליטיקאים והפוליטרוקים המבקשים להכרית את החופש העיתונאי, ומוצאים בתחנה הדלה והמרופטת טרף קל למאווייהם.

את המתרחש בגלי צה"ל אין לראות מבעד למשקפת של "המבנה הצבאי הפסול" אלא מבין הכוונות של הפוליטיקאים והפוליטרוקים המבקשים להכרית את החופש העיתונאי, ומוצאים בתחנה טרף קל למאווייהם

האחראים הראשיים לתהליך הזה הם שני המפקדים האחרונים של התחנה, ירון דקל ושמעון אלקבץ, אשר כל אחד מהם מסיבותיו איפשר את החלשת התחנה ונתן לכוחות אינטרסנטיים מובהקים להשתלט על שידוריה, תוך קבלת תכתיבים מהשלטון. הם היו מעצורי דלת חלשים ורופפים, שהתקשו לסגור את הדלת בפני הברדוגואיזם, וכשכבר נתנו לו להיכנס, כשלו בהצבת סטנדרטים וגבולות.

זהו מהלך של שחיתות שלטונית, בדיוק מסוג המהלכים שמתוארים עכשיו באופן כל כך ציורי בעדותו של אילן ישועה במשפט נתניהו. ואם המהלך הזה יסתיים בכך שגלי צה"ל תוצא בחופזה מהצבא ותנסה להתמקם במקום אחר – משמעותו היא פרס למושחתים.

מפקד גלי צה"ל שמעון אלקבץ (צילום: Meir Vaknin/Flash90)

שקר ההפרטה, סכנות ההעברה

הקריאות "להפריט" את גלי צה"ל ממילא אינן ריאליות. חלקן מונעות מראייה ליברטריאנית מופרזת הגורסת שכל מה שציבורי הוא בהכרח פסול, וכל מה ש"כוחות השוק" מייצרים תואם בהכרח את צורכי או רצונות הציבור.

עד כמה הגישה הזאת כוזבת ראינו בשנים האחרונים במערכת החינוך, במערכת הבריאות, במערכות הרווחה. לעיתים ההפרטה, בעיקר בשירותים חיוניים שאינם בהכרח מכניסים רווח, היא דרך מצוינת דווקא להוריד את רמת השירותים הציבוריים לתחתית התהום, באמצעות חיסכון בכסף, והעצמת חברות פרטיות המבטיחות במכרז דבר אחד ומקיימות בפועל דבר שני.

אך מעבר לך, אין סיכוי בעולם שגורם פרטי יממן את גלי צה"ל. הכתבים, העורכים והמפיקים יעלו לו יותר מדי כסף. התוצאה תהיה עוד רדיו טוק שואו, עם ימני ושמאלני שמתקוטטים ושפע של פייק ניוז, סקנדלים וקונספירציות. וכמובן, את כל זה ילווה רעל הטוויטר – בשנאה תהומית ובאפס סובלנות. בשביל זה באמת לא צריך שידור ציבורי. מזה יש לנו די והותר.

אין סיכוי בעולם שגורם פרטי יממן את גלי צה"ל. הכתבים, העורכים והמפיקים יעלו לו יותר מדי כסף. התוצאה תהיה עוד רדיו טוק שואו, עם ימני ושמאלני שמתקוטטים ושפע של פייק ניוז, סקנדלים וקונספירציות

הכנסת התחנה תחת כנפי התאגיד נראית כמו מהלך הגיוני יותר, גם מכיוון שכך ניתן לשמור על צביונו הציבורי של השידור, תוך שימוש במשאבי שירות לאומי במקום חיילים. אולם גם מהלך זה טומן בחובו סיכונים, בין היתר בתחרות פנימית בתוך "כאן", שעלולה לפגוע באחד מהאורגנים הרדיופוניים.

גרפיטי על בניין גלי צה"ל ביפו: "צבא צא לנו מהרדיו, חייל ≠ עיתונאי" (ארכיון) (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

האם גלי צה"ל יכולה לעבור שינוי מבני מאסיבי במאה ה-21 על ידי ניתוק מהצבא? בוודאי. אולם שינוי זה צריך להיעשות מתוך גל"צ חזקה ונחוצה, לא מחוצה ומנוצלת.

לכן טוב היה עושה שר הביטחון אם היה מכריז על הליך בחירה תקין של המפקד הבא, תוך חיפוש אחר האיש אשר יצליח לנתק את התחנה מעטיני השלטון, לנקות את האורוות משחיתות, להבטיח עיתונות נקייה מאינטרסים, למקד עצמה בשידורים איכותיים למען הציבור, ולהבריא את האמון בין התחנה ובין מאזיניה.

טוב היה עושה שר הביטחון אם היה מכריז על הליך בחירה תקין של המפקד הבא, תוך חיפוש אחר האיש אשר יצליח לנתק את התחנה מעטיני השלטון, לנקות את האורוות משחיתות ולהבטיח עיתונות נקייה מאינטרסים

גלי צה"ל יכולה עדיין לעשות סיבוב פרסה הרואי. ואם הממשלה הזאת היא באמת "ממשלת שינוי", שתוכיח זאת גם ביחסה אל התקשורת ואל העיתונות.

דבר אחד טוב כן קרה לגלי צה"ל בעשור האחרון: נדמה שהיא פתחה שורותיה לציבורים חדשים. יותר דתיים, יותר ערבים, יותר נשים בעמדות מפתח. את המגמה החיובית הזאת אפשר לרתום כדי לייצר מגדלור של שידור ציבורי איכותי, המחויב לנורמות ולאתיקה בסטנדרטים הגבוהים ביותר.

בניין גלי צה"ל ביפו (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

רק אחרי שהתהליך הזה יושלם (ויידרשו לו כמה שנים) וכשגלי צה"ל תהיה שוב איתנה ומוערכת, הגיוני לבחון באופן נקי האם ניתן להוציא את התחנה מהצבא ולהצעיד אותה לעידן מבני חדש.

גילוי נאות: אבנר הופשטיין שימש ראש דסק תחקירים בגלי צה"ל בין השנים 2015 ל-2017. הוא תבע לבית הדין לעבודה את מנהלי התחנה על השתקה והתעמרות, וזכה בפיצויים במסגרת פשרה.