מוטי קירשנבאום אמר פעם שצריך להוציא את המדינה לסיבוב הופעות ולא ידע כמה צדק. ה'זירה' הפוליטית היא בסטה בשוק. כולם מנסים למשוך קונים. האידיאלים נזנחו לטובת איחודים, וכיסאות פלסטיק עפים באוויר. גם הפטרייה העדתית הרעילה חזרה. תמיד נותנת שירות.

ביציע העיתונות כבר מחככים ידיים. כמה אפשר לא לראיין את ראש הממשלה? הסרטונים שהוא מעלה מהבונקר מאוד מטושטשים. זה מהמטבח המתקלף בבלפור. אין לו כסף.

תגידו מה שתגידו על ברק אבל האיש בא לעבוד, עומד מול מערכת משומנת של נתניהו וסריסיו המפושטים בפוליטיקה ובתקשורת ונותן בראש כמו שרק הוא יודע.

זה קרב מאסף שלא ראינו מכל הרמטכ"לים יחד עם השפם של פרץ וכל מפלגות הבוטיק הקטנות והעצלות על בוחריהן המנותקים. כרגיל, השמאל מתכתב עם עצמו על אי המתים.

אפילו שמולי מספר שמחזרים אחריו, מי ישמע. שמעון ארטיק מחוויר, גנב לו את 'אני הולך'.
איך נמאס.

ברק עומד בגבו לקיר ונלחם תוך התמודדות עם האשמות בניחוח פדופיליה שכבר הוכיחו את עצמן מול אויב פוליטי אחר של משפחת המלוכה.

ובעודו מנהל דו-קרב עם נתניהו על פי התהום, מתנהלת בגבו מערכה מבית. עמיר פרץ שולח פעילים שיחבלו באסיפת בחירות שלו, נתניהו יכול לנמנם בסרטונים המעורערים שלו, האויב הוא ברק.

עמיר פרץ מחריב את המעט שהשאיר גבאי. הוא מרוצה מהאיחוד עם גשר, אבל אורלי לוי הרבה יותר. חיפשה מלוכה ומצאה אתונות. לא תשמע ממנה מילה רעה על הבוס. לא פרץ, הבא בתור הוא סוס יותר מנצח, קוראים לו נתניהו.

אחרי הבחירות היא תנגב עם האקס ותעניק אותו לביבי כמאפרה. סינדרלה, הידועה בשמה "מפלגת העבודה", תעלה בחזרה על סחבות, כמו שהיא רגילה. אופי זה לא הכל בחיים וגם אגדות סופן לנקות את החלונות של הכנסת מבחוץ.

סינדרלה, הידועה בשמה "מפלגת העבודה", תעלה בחזרה על סחבות, כמו שהיא רגילה

מפלגת העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי בפליק פלאק לאחור. טדאם.

עכשיו מבכים את חבירתו של ברק למרצ וסתיו שפיר, וכבר נשמעות קריאות על גזענות ועל מפלגה לבנה. תמיד יעלה באוב השד העדתי, ורק כנגד השמאל. כל העולם הלבן ואשתו הפריבילגית יתחננו בפני פרץ להתאחד עם מרצ וברק אבל הוא בשלו. יש לו מפלגה לחסל.

אפילו אורלי לוי מחייכת מתחת לשפם שלו כשמאשימים את האיחוד החדש בגזענות. מה אכפת לה? יש לה סידור עבודה. תמיד תוכל לסמוך על טוב לבם של גברים. קודם ליברמן, עכשיו פרץ.

ובינתיים, בעוד מדורת השמאל קושרת חבל לצוואר עצמה, בימין מאחדים כוחות כאילו אין מחר, ואין מחר. וגר בן גביר עם הרב פרץ וחילוני עם כהניסט אצל איילת וסיר הסירים של נפתלי, וסמוטריץ' עם בהמות ירבץ.

זה כל כך עלוב שמתחשק להתפקד לעוצמה יהודית ולדפוק ת'ראש עם שמפניה ורודה במטבח של שרה ולהזמין גם את מושיק גלאמין אבי האומה וניקול ראידמן שרת החינוך, תתחילו להתרגל, חברים. נחמו נחמו עמי הטיפש.

ברק נותן פייט עצבני כמו שרק הוא יודע. הוא משסף את נתניהו האנמי גם בלי גייסות מאחוריו, אז תחשבו מה יוציא ממנו האיחוד. רק השמאל בשלו, מעטים אך מצקצקים, גם בעיתונות המגויסת לא יחמיצו הזדמנות לצקצק.

ברק נותן פייט עצבני ומשסף את נתניהו האנמי גם בלי גייסות מאחוריו. רק השמאל בשלו, מעטים אך מצקצקים

חשוד בפלילים השתלט על המדינה ומוחזק בחיים מכוח אגדת הקוסם. בסביבתו ובעיתונות יודעים שתוכו חלול ומודים שראש הממשלה זה בכלל אשתו והילד קקות, מילה של דנה וייס, אבל העגלה נוסעת, אין עצור.

הבחירות הן רק אבן נגף קטנה בדרכו של נתניהו. זה עסק מניב וגם הילדים מזדקנים יפה בבית. למה להם לעבוד, הם עוד ילדים. העסק של אבא מחכה להם, בינתיים הילד מתאמן על חי.

ואם צריך ילך לעוד בחירות. יש ביקוש. עונת המלפפונים כאן נצחית. רק אל תפריעו לעצמכם שם בשמאל. קחו ת'זמן. כמו שאומרים, אנחנו על המפית.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

הנה נפטרנו מחום הקיץ המתיש ושוב הגיע סתיו מענג, שאמור היה כבר להתחלף בחורף אך נראה שזה מתמהמה. האוויר הצטלל ואפשר כבר לשאוף את הניחוח הדק שלאחר הגשם. ממטרות העוז שהגיעו אחרי הגשם הראשון הותירו אחריהם אוויר רווי ריח גשם כמעט ממכר. אבל הפעם קשה לחגוג את הקרירות ואת הקסם הסתווי, בגלל העצב, הבלבול, תחושות הכאוס, החרדות, הלחצים.

גם במלנכוליה הקלה הנלווית כתמיד לסתיו יש נעימות כלשהי. ואני נזכרת איך שמעתי לראשונה את אריק איינשטיין. הייתי אז בת בגיל 15 16. נדמה לי ששירו הראשון ששמעתי היה "רוח סתיו" עם המילים שחיבר יחיאל מוהר והלחן של יוחנן זראי. השיר הזה חוזר אלי מדי שנה בהגיע הסתיו.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

באחד הסקרים האחרונים על התאמה לראשות הממשלה, עלה שרק כרבע מהבוחרים וכמחצית ממצביעי הליכוד סבורים שהבנימין הנוכחי, נתניהו, יותר מתאים מהשני. גנץ, לעומתו, זוכה לתמיכת מחצית הציבור, כפול מראש הממשלה המכהן.

אין פלא שאלו המספרים של גנץ – בתקופה קשה אנשים מחפשים תקווה ושינוי. אך אני מנסה להבין מה עובר בראש של אותו מעט יותר מרבע מהציבור שעדיין חושב שנתניהו הכי מתאים לתפקיד. מה לדעתו עשה המכהן, שמצדיק נאמנות כזו?

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.