ישנן שתי דרכים לשפר ביצועים בפוליטיקה: לגנוב מצביעים מהצד השני, או להביא לקלפיות את כל מי שכבר תומך. השמאל אובססיבי לשיטה הראשונה, אבל זה עובד פחות ופחות טוב. הסיבה לכך היא שאנו חיים בעידן של עקשנות מדהימה, בו נדמה שאנשים רבים מעדיפים לאבד עין מאשר להודות באיזושהי טעות בכל תחום, בוודאי פוליטיקה.

הבחנה זו תהיה קריטית בשבוע הקרוב, בו עמיר פרץ יעמוד בפני לחץ אדיר להתאחד עם המפלגה החדשה שהוקמה לפני כמה ימים על ידי מרצ, אהוד ברק ואחרים. יו"ר העבודה החדש-ישן פסל את האפשרות הזו, אך כנראה שעדיף שיוותר.

פרץ מקווה שבאמצעות האיחוד עם אורלי לוי-אבקסיס, חברת כנסת לשעבר מימין, ועל-ידי ניהול קמפיין המתמקד בסוגיות חברתיות, הוא יוכל למשוך מצביעים שבעבר תמכו בצד השני.

זה לא מטורף. דונלד טראמפ עשה זאת ב-2016 כשמשך אליו בוחרי צווארון כחול שתמכו בברק אובמה בעבר, וזה הביא לנצחונו הדחוק.

זו כמובן שיטה שהמרכז-שמאל בישראל מנסה זה עשרות שנים. בהבנתו שלימין יש יתרון מובנה בגלל הילודה במגזר הדתי, המרכז-שמאל תמיד תר אחר מצביעי הימין החילוני. אי לכך המפלגות העיקריות של המרכז-שמאל חששו בדרך כלל מלקדם בלהט את האג'נדה האמיתית: שלום עם הפלסטינים (או למצער הפרדה), שוויון לערביי ישראל, הפרדת הדת מהמדינה והוצאת החרדים מהגטו התלותי והמסתגר.

זה עבד פעמיים, ב-1992 ו-1999. בשני המקרים הטריק היה להעמיד גנרלים בראש, תחילה את יצחק רבין ואז את ברק. זה אולי תכסיס אבל לא הונאה: כמו הבכירים ברוב התחומים, הם משכילים ויחסית חילונים ולכן, סטטיסטית, מקומם במרכז-שמאל, חד משמעית.

כחול לבן, נושאת הדגל החדשה של המחנה, ניסתה זאת שוב באפריל, תוך שהיא מצעידה מול הבוחר לא פחות מארבעה רמטכ"לים לשעבר (המועמד לראשות הממשלה בני גנץ, משה יעלון, גבי אשכנזי ובשבוע האחרון של הקמפיין גם את שאול מופז). אבל זה משך מהימין בקושי 1.5 אחוז לעומת בחירות 2015, פחות מרבע מהנדרש כדי שהמרכז-שמאל ינצח עם 61 מנדטים. השיטה אינה מה שהיא הייתה. אולי גם הגנרלים.

פרץ מקווה לטוב יותר – אולי אפילו מעבר של 4-5 מנדטים.

הלחץ עליו שונה במהותו מהפניות הדחופות שנשמעו בשבוע שעבר (כולל מכותב שורות אלו) למרצ ולברק להתאחד. מהלך זה היה חיוני וברור; ריצה בנפרד הייתה שגיאה בלתי נסלחת. בהכרזה על הקמת "המחנה הדמוקרטי" ביום חמישי הם הסירו את הסכנה שאחד מהם לא יעבור את אחוז החסימה ויבזבז קולות יקרים.

תוכנית פרץ אינה מטופשת באותה מידה. למרות שהוא לא בדיוק אומר זאת, יש תקווה שהרקע המרוקאי שלו ושל לוי-אבקסיס יעזור לשכנע מזרחים שעד כה אטמו ליבם ל"מערך" וסגרו מוחם לכל טיעון. יכול להיות שכך יהיה. גם אם יאבדו כמה מצביעי עבודה מסורתיים לברק-מרצ, הם עשויים להביא קולות חדשים ורווח נטו לגוש.

אבל אולי לא. יש גם סיכוי ממשי שהעבודה לא תיכנס לכנסת. לא להאמין לסקרים ברגע זה: בימים לפני הבחירות קולות ינדדו למפלגות הגדולות. באפריל כמעט כל הקטנות קטנו בשלב הזה, ושתיים מהימין לא עברו. אם זה יקרה לעבודה, התוצאות יהיו הרסניות עבור הגוש ובעצם יחסלו כל תקווה למהפך.

הסיבה לכך גדולה מהפוליטיקה הישראלית: אנו חיים בעידן של עקשנות עוצרת נשימה, ברמה הגלובלית. בעידן המודרני קשה מתמיד לשכנע אנשים שהם טעו, לגרום להם להודות בטעות, ולהביא אותם לתקן את דרכם. ברגע שאנשים מסוימים עמדו על דעתם, פצצות פלוטוניום לא יזיזו אותם מהמקום.

ישנן תיאוריות רבות מדוע זה כך. גורם מרכזי הוא שהמדיה החברתית גורמת לאנשים להיחשף יתר על המידה ולעיתים באופן בלעדי לדעות שהם כבר מסכימים איתן.  אנשים מרוכזים בנייד שביד, ומתעלמים מהסביבה. אי השוויון הקיצוני והגדל גורם לכעסים שלא מעודדים דיון מושכל.

ויש את העובדה הלא נעימה שהעולם הפך לכל-כך מורכב שאנשים רבים כבר לא באמת מנסים להבין אותו; זה עושה אותם סקפטיים לכל הטיעונים ואטומים לשכנוע. הם לא מבדילים בין אמת לשקר, בין תובנה לתוכחה.

בין אם הויכוח הוא על ברקזיט או על ביבי, מה שנוצר, יותר ויותר, זה דיאלוג של חרשים.

יתכן שזו הסיבה שתרגיל האלופים פעל פחות טוב בשנת 2019 בהשוואה לשנת 1999.

כך שגם אם פרץ יזיז כמה קולות, הוא לוקח הימור ענק. הוא ישמע מאנשים רבים שההימור גבוה מדי.

אני טוען שהוא גם מיותר. יש לזכור את הדרך השניה לשיפור ביצועים. היא רלוונטית במיוחד כשההשתתפות נמוכה.

אני מכיר לא מעט אנשים בתל אביב שמתאימים לפרופיל הקלאסי של תומך שמאל שלא הצביעו באפריל מכיוון שהם חשו שהמפלגות הגדולות דומות מדי. ניסיתי להסביר שהם נופלים טרף לתעמולה שמכוונת לימין ולא אליהם, ושההבדלים למעשה עמוקים. אבל יש לומר שהמרכז-שמאל הרוויח את זה ביושר כשהסתיר את השקפותיו וכוונותיו האמיתיות במיומנות כה מרשימה.

על פי נתונים רשמיים, בשתי הרשויות העשירות בישראל, כפר שמריהו וסביון, התומכות באופן גורף בשמאל, כשליש מהמצביעים לא התייצבו בקלפיות ב-9 באפריל. במגזר החרדי ההשתתפות הייתה כמובן עצומה. על פי המכון הישראלי לדמוקרטיה, בכפר שמריהו הצביעו 64.5%, לעומת ביתר עלית עם 80.8%.

איחוד של כל מי שמשמאל לכחול לבן היה יכול לצמצם משמעותית את התופעה הזאת. זה היה מדליק את הבסיס. זה היה מקרין נחישות, משדר מצב חירום, ומהווה סיפור טוב מאוד.

כיוון שטיפס על עץ גבוה במיוחד, וכיוון שאסטרטגיה שלו אינה מופרכת לחלוטין, יהיה צריך לשכנעו. אני מעריך שזה יקרה אם פרץ ולוי-אבוקסיס ימוקמו במקום הראשון והשני ברשימה המשולבת, אם מפלגת העבודה תישאר מותג נפרד, ואם האותיות בפתק של "המחנה הדמוקרטי" יהיו "אמת".

בתרחיש זה פרץ יאבד את מרבית הפוטנציאל למשוך מצביעי ימין, זה נכון. חלקם עדיין יגיעו, במיוחד אם פרץ ולוי-אבוקסיס יוצבו בראש, אבל במספרים קטנים יותר. הניחוח האליטיסטי (ואולי גם האשכנזי) של מרצ ללא ספק יבריחם. כחול לבן תידרש לקלוט אותם בקמפיין מעט פחות מנומנם. שום קול לא יזרק לפח. רמת ההשתתפות תעלה. מנדטים רדומים יחזרו לגוש.

סיפורים טובים מניעים תנופה. תנופה חיונית לניצחון. כל דמגוג ופופוליסט מבין את זה היטב. הגיע הזמן שליברלים תמימים יבינו את זה גם כן.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

"כולם יודעים שהטובים הפסידו

כולם יודעים שהמשחק מכור
העני נשאר עני והעשיר מתעשר
ככה זה, כולם יודעים".  (לאונרד כהן)

הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית, סופרת, משוררת, אמנית ספוקן-וורד, מופיענית (גם קצת מציירת). בוגרת אוניברסיטת ניו יורק בקולנוע וטלוויזיה בהצטיינות יתרה. פרסמה 3 ספרים (שירה ופרוזה), 18 אלבומים (אנגלית ועברית) ומדי פעם מפרסמת מאמרים וטורים. לעולם לא תוותר על כוס היין שלה. "הבוב דילן והטום ווייטס הישראלית" (הארץ).

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

במשך שנים הכוחות המצרים בסיני העלימו עין מהברחות נשק לחמאס בעזה. הסכם השלום עם מצרים מגביל את הפעילות של ישראל נגד הפעולות או חוסר הפעולות של קהיר, אבל בזמן האחרון יש רבים שמצביעים על הצורך לפקוח עין על ההתפתחויות בתחום כוחה הצבאי של מצרים.

בימים אלה מצרים החלה לקבל מצרפת את ראשוני מטוסי הקרב מדגם ראפאל. היא גם משקיעה סכומי עתק בתוכנית להשבחת צי הטנקים האמריקאים מדגם אברמס שמפעיל צבאה.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.

לאחר 15 חודשים של סכסוך אכזרי, נראה שהושג הסכם לסיום המלחמה בין ישראל וחמאס תמורת שחרור החטופים. אבל גם אם הכל – כלומר, השלב הראשון – נחתם וננעל, נותרו שאלות קשות, וייתכנו השלכות פוליטיות דרמטיות ביותר. ייתכן שאנו חוזים ברגע מפנה בתולדות ישראל.

להלן הסוגיות שתקבענה לאן פנינו, וגם לאן פניו של בנימין נתניהו – אם לשבט ואם לחסד (או שמא קללה) של המשך שלטונו האינסופי.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com