ביום חמישי בבוקר, בדרכי לקיבוץ ניר-עם, תכניות האקטואליה ברדיו רותחות אחרי ההודעה על הקמת המחנה הדמוקרטי. הפרשנים הפוליטיים מצעידים בסך את הקלישאות הפוליטיות הידועות ומרחיקים את עדותם עד למפץ הגדול.

בכניסה לקיבוץ, ארבעה סוסים יפים מחוות הבקר של שי גת, מלחכים עשב ומשקיפים מגבעת החול שבקצה ניר-עם אל בתי השכונה החדשה של שדרות אשר מעבר לכביש. לרגע הם נראים כמו אילוסטרציה סימבולית לסיפור המקומי.

ניר-עם ושדרות מספרים סיפור ישראלי מרתק. שני יישובים שכנים, אותו מרחב גאוגרפי, אותם פצמ"רים, אותן אזעקות צבע אדום, אותו ריחוק מהמרכז. ופעם אחר פעם, שתי מסקנות פוליטיות שונות לחלוטין בקלפי.

בשדרות שמעבר לכביש ביבי הוא מלך ישראל הבלתי מעורער.  43.53% הצביעו לליכוד בראשות בנימין נתניהו בבחירות האחרונות. כחול-לבן קיבלה שם קצת יותר מ-9% מהקולות. העבודה לא עברה את אחוז החסימה ומרצ הסתכלה על ה-1% מלמטה.

ניר עם (צילום: אמיר בן-דוד)

ניר-עם יכול להיחשב אחד מאחרוני מעוזי השמאל, צירוף מילים שעל פניו נשמע אוקסימורון. מה לשמאל הרופס, החבוט והנרדף ולמילה המבוצרת הזו "מעוז"?

נתוני ההצבעה בניר-עם עקביים כל השנים. נאמנות מוחלטת למחנה השמאל. בבחירות האחרונות נרשמה תזוזה קלה לכיוון המרכז, כש-54.8% הצביעו לכחול-לבן, ו-16.8% תמכו בעבודה בראשות אבי גבאי. שתי המפלגות יכלו להקים בקלות קואליציה, גם בלי מרצ, שזכתה שם לכמעט 7% מהקולות, מעט פחות מהליכוד.

"עובדה שיש אנשים שעוברים לפה משדרות, ואתה רואה שאחרי המעבר הם נהיים יותר מתונים כשמדברים איתם על פוליטיקה"

ארבע שנים קודם, בבחירות 2015, הצביעו כמעט 58% ממצביעי ניר-עם למחנה הציוני בראשות יצחק הרצוג וציפי לבני. מרצ קיבלה אז 12% מהקולות. 4% יותר מהליכוד.

לנדידת הקולות של 2019 הייתה סיבה אזורית פרוזאית למדי. אלון שוסטר, מקיבוץ מפלסים הסמוך, מי שהיה ראש מועצת שער הנגב לאורך כמעט שני העשורים האחרונים והצטרף לכחול-לבן, הוא דמות מוכרת, מוערכת ופופולרית באזור. תושבי ניר-עם תמכו בכחול-לבן גם בגללו.

חדר האוכל בניר עם, כפי שצולם ב-2008. שינה בינתיים את ייעודו (צילום: משה מילנר לע"מ)

בבחירות הקרובות תתחדד שאלת הנאמנות המקומית, עם שובו של עמיר פרץ משדרות לראשות מפלגת העבודה. בניר-עם אוהבים את עמיר פרץ. בפעם הקודמת שהוא התמודד, ב-2006, הוא זכה כאן לכמעט 60% מהקולות.

כך שאפשר להניח בצד גם את הקלישאה המוכרת על הקיבוצניקים שבחיים לא יצביעו לעמיר פרץ המרוקאי. בניר-עם הטענה הזו פשוט לא קשורה למציאות.

האם הקמת "המחנה הדמוקרטי" של הורוביץ-שפיר-ברק תשנה משהו?  כרגע קשה לדעת. הוותיקים כנראה יישארו נאמנים לפרץ. רובם מכירים אותו. זוכרים אותו כראש עיריית שדרות. מעריכים אותו. הצעירים יותר – וניר-עם הוא קיבוץ צעיר יחסית, שרוב תושביו הצטרפו אליו בעשור האחרון, רובם זוגות צעירים עם ילדים קטנים – יתלבטו כנראה בעיקר בין כחול-לבן, לעבודה ולמחנה הדמוקרטי.

עמיר פרץ מבקר בניר עם כשר ביטחון, 2007 (צילום: Almog Sugavker/FLASH90)

אבי קדוש, שכמורה להיסטוריה לימד את ילדיו של עמיר פרץ ("יש לו משפחה נפלאה ממש") וליווה כמזכיר ניר-עם את תהליך ההפרטה הכואב אך המוצלח שעבר הקיבוץ, מטייל לצידי בשבילי המשק המטופחים והריקים ("כולם עכשיו בעבודה"), ומבקש שנמחק ביחד עוד כמה קלישאות מהפנקס.

ההבדלים בין ניר-עם לשדרות, הוא אומר, לא קשורים בכלל לעניין העדתי.

"אני ממרוקו", מספר קדוש, "נולדתי בקזבלנקה והגעתי לניר-עם ב-1970 כחבר גרעין נח"ל. מעולם לא נתקלתי כאן בגזענות. אין פה עניין של גזענות, או בכלל של הסתכלות על עדות. הבדיחות העדתיות קיימות, ברור, אבל זה סתם. שטויות. זה לא משהו שאני מרגיש אותו ביום-יום, גם לא כשאני מגיע לשדרות".

אבי קדוש (צילום: אמיר בן-דוד)

גם העניין הכלכלי לא משחק פה תפקיד מרכזי, הוא אומר. זה לא סיפור של עשירים מול עניים, כי ניר-עם רחוק מאוד מלהיות קיבוץ עשיר. עד תחילת העשור הקיבוץ כמעט קרס כלכלית. אנשים היו על סף ייאוש. בשנים האחרונות הקיבוץ נחלץ בהדרגה מהמצוקה. "אנחנו לא מדברים פה על פערים כלכליים. ממש לא. עם כל הכבוד, בשדרות גרים הרבה אנשים שמצבם הרבה יותר טוב משלי".

אז איך בכל זאת אתה מסביר את ההבדלים התהומיים?

"אני חושב שזה בעיקר עניין של חינוך. כשאתה שם דגש על חינוך מסוג מסוים, חינוך אוניברסלי יותר, הומניסטי, שמקבל את האחר, כשאתה מעודד דיאלוג, כשאתה מעודד את הילדים להכיר אחרים, להיות במגע עם אחרים, הם מפנימים את התפיסה הזאת. עובדה שיש אנשים שעוברים לפה משדרות, ואתה רואה שאחרי המעבר הם נהיים יותר מתונים כשמדברים איתם על פוליטיקה".

ההתמתנות הזו היא גם כנראה תוצר לוואי של סגנון חיים. אם תגיעו לניר-עם בשעות הבוקר המקודמות, אתם עשויים להיתקל בחבורה של רוכבי קורקינטים חשמליים בדרכם לתחנת הרכבת של שדרות, משם הם נוסעים לעבודה במרכזי ההיי-טק של תל אביב. סיפור של שעה נסיעה לכל כיוון.

שדה חיטה בניר עם בוער בעקבות ירי טיל של חמאס, 2007 (צילום: אבי אוחיון לע"מ)

הייטקיסטים אחרים יוצאים מהקיבוץ ברכבי חברה של "אינטל" בדרכם למרכז הפיתוח בקריית גת. אפילו חדר האוכל הישן של ניר-עם, שחדל לפעול אחרי ההפרטה ("אנשים הפסיקו לאכול שם, לא ידענו מה לעשות עם המבנה", אומר קדוש), הוסב לחממה שבה פועלות היום שמונה חברות סטארט-אפ טכנולוגיות, במתכונת שמזכירה את הקונספט של WeWork. אגב, אדם נוימן, מייסד אימפריית המיליארדים של WeWork, גדל בניר-עם.

"כששדרות נפגעת, אתה ישר רואה שמתחיל פסטיבל בתקשורת. כשהיו נפילות בניר-עם לאף אחד לא היה אכפת. אתה מרגיש בודד"

באופן שעשוי להפתיע אורח לרגע, קדוש מרגיש מקופח ביחס לתושבי שדרות. "אנחנו קיבוץ שסבל המון פגיעות. ספגנו עשרות ומאות רקטות, עוד מהתקופה שלפני ההתנתקות. הבדיחה העצובה שהיינו מספרים פה זה שהם מכוונים לניר-עם ולפעמים מפספסים ופוגעים בשדרות.

"אבל כששדרות נפגעת, אתה ישר רואה שמתחיל פסטיבל בתקשורת. 'אם זה היה בתל אביב מה הייתם עושים', ודיבורים מהסוג הזה. וכשהיו נפילות בניר-עם לאף אחד לא היה אכפת. אתה מרגיש פה הרבה פעמים, שפשוט לא מסתכלים עליך. שאתה לא קיים. ואתה מרגיש בודד. הבדידות הזו מורגשת כאן מאוד".

ילדים בקיבוץ ניר עם, 2008 (צילום: משה מילנר לע"מ)

ארבעה ילדים הוא גידל בניר-עם. אחד עבר לתל אביב, שלושה חזרו לגור עם משפחותיהם בקיבוץ. זה היה מקור לגאווה גדולה. אבל אחרי סיבוב הרקטות האחרון, בתו קארין החליטה שהיא לא יכולה יותר לחיות במתח הזה ועזבה עם בעלה ושני ילדיה. כשקדוש מספר לי את זה הוא מתאפק לא לבכות.

"הייתי תמיד הדוגמה, זה ששלושה ילדים שלו בחרו לגור בניר-עם. גם הבן הרביעי, שעבר לתל אביב, כבר כמעט שכנע את בת הזוג שלו, הם חשבו לחזור לכאן אבל בסוף נבהלו מהמצב הבטחוני והחליטו לא לבוא.

רקטת קסאם שנחתה בקיבוץ ניר-עם ב-2008 (צילום: אדי ישראלי/פלאש90)

"ואז הבת שלי, הצעירה, שכבר בנתה פה בית לתפארת, עם שני ילדים, עם כל האהבה, החליטה שהיא לא יכול יותר להיות פה ועזבה. ואתה יודע מה הכי כואב לי? שגם היא וגם בעלה, אנשים שיש להם אפשרויות, שיכולים לחיות בכל מקום שהם רוצים, כי ההיי-טק זה שפה אוניברסלית, שבחרו לגור פה ולגדל פה ילדים, ושהם אנשים מתונים, כמוני, כבר לא מאמינים יותר שאפשר לחיות פה.

"והם מסתובבים היום בארץ עם תווית של מיעוט לא רצוי, של מצורעים. זה הדבר הכי כואב שקורה פה. ולעניין הזה, מבחינתי, יש רק בן אדם אחד שאחראי".

מבט מקיבוץ ניר עם לרצועת עזה (צילום: Photo by Doron Horowitz/Flash90)

בסוף, איך שלא מסובבים את זה, כל שיחה פוליטית בישראל חייבת להגיע לנתניהו. זה בלתי נמנע.

"ביבי מעולם לא דרך פה", אומר קדוש, "לא פה, ולא באף אחד מהקיבוצים בסביבה. לא משנה כמה חטפנו. אנחנו לא מצביעים בשבילו, אז הוא לא רואה אותנו. אנחנו לא מעניינים אותו. אנחנו כאילו לא קיימים בשבילו.

"הוא לא שם עלינו. מבחינתי – זאת המכה הכי גדולה שאנחנו סובלים ממנה. לא רואים אותנו. אנחנו מרגישים שעומד בראש המדינה אדם, שכל הזמן מתחשבן עם המצביעים ומסית אותם אחד נגד השני. שבונה שלטון שמוציא מהקונצנזוס כל מי שלא שייך לו. לא נעים לי להגיד את זה, אבל הרבה פעמים אני מרגיש שאני לא שייך יותר לחברה הישראלית. וזה במפורש בגלל ראש הממשלה.

"עומד בראש המדינה אדם, שכל הזמן מתחשבן עם המצביעים ומסית אותם אחד נגד השני. הרבה פעמים אני מרגיש שאני לא שייך יותר לחברה הישראלית"

"כל מי שלא מסכים איתו או מנסה להתווכח איתו הופך לאיש שמאל מוקצה ואז לאויב ממש. עכשיו, אני חייב להגיד לך שבשדרות אני עוד לא מרגיש את השנאה הזאת. בשדרות צמחה הרבה שנים אוכלוסייה מתונה מצפון אפריקה.

ניר עם (צילום: אמיר בן-דוד)

"אני מרגיש שיותר קל לי להיות שמאלני בשדרות או בנתיבות, מאשר במקומות אחרים בארץ. בשדרות יכולים לצחוק עלי, השמאלני הזה ודיבורים כאלה, אבל זה רק לרגע, זה לא באמת. אבל כשאני מתרחק מהאזור אז אני מתחיל לחשוש.

"אני שומע איך מדברים על ערבים. אני שומע איך מדברים על שמאלנים. אני שומע את השנאה בכל מקום. וזה מפחיד אותי.

"אני יכול להעיד על עצמי, שכשאני עוזב את האזור הזה, אני לא מרגיש נוח להגיד בקול רם את הדעות הפוליטיות שלי. היום אני כבר מעדיף להצניע אותן. ממש כמו שבאירופה אני הרבה פעמים נזהר לדבר בקול רם בעברית. וזה בעיני דבר נורא".