עובדי רפואה, חירום והצלה מתנסים בהכשרתם בדילמות אתיות מהסוג שמתעורר באירועים רבי-נפגעים ובחדרי מיון עמוסים: במי מטפלים קודם? למרבה הצער לא ניתן להשקיע בכולם את אותם מאמצי הצלה מידיים, ויש לפתח קווים מנחים להחלטות התיעדוף.

עובדי רפואה, חירום והצלה מתנסים בהכשרתם בדילמות אתיות מהסוג שמתעורר באירועים רבי-נפגעים ובחדרי מיון עמוסים: במי מטפלים קודם? למרבה הצער לא ניתן להשקיע בכולם את אותם מאמצי הצלה מידיים

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כעת מעורב גם הציבור הרחב בשיח הער על חייו של מי שווים יותר, שמתנהל בלהט ברשתות החברתיות ובשרשורי הטוקבקים. תובנות על ערכם של חיי מבוגרים מול חיי צעירים, על סכנות חיים מאי-הצבת מגבלות למול סכנות מהצבתן של מגבלות, ועל ערכם של חיסונים, מסכות ושאר מגננות מפני הקורונה, מוצהרות בהחלטיות.

למזלם הטוב של מרבית המגיבים, ניצבת נחרצותם ביחס הפוך לחשיפתם המעשית ואף העיונית לדילמות אֵתיות של חיים ומוות, שכן חיינו המערביים המוגנים יחסית חוסכים לרוב ממי שאינו נמנה על מקצועות ההצלה והחירום התמודדות עם סוגיות כאלו: עד שבאה המגפה.

לפני כמאה שנה, כשהציפה מלחמת העולם הראשונה אירועי מוות המוניים בחיי ציבור מערבי, שעד אז נהנה מחיים מוגנים יחסית, תיאר פרויד מנגנונים פסיכולוגיים הקשורים להתייחסות למוות לנוכח המלחמה, שלא מאפשרת להמשיך להתייחס למוות כנהוג בימים כתיקונם ("מחשבות לעת מלחמה ומוות", 1915).

בעתות שגרה, כתב פרויד, נתפש המוות כאירוע חריג ומקרי בעל הסבר סיבתי נקודתי ספציפי, כמו למשל תאונה או מחלה קשה. מי שמת גם זוכה ליחס מיוחד של חסד והתחשבות. ואילו המלחמה, שֵבָּה מתים אנשים רבים ביום אחד, יוצרת הצטברות מקרי מוות, ששמה קץ לרושם הכוזב של מקריותו. כתוצאה מכך נוצר בלבול ושיתוק בציבור, שאינו יכול עוד להישען על גישתו המוכרת למוות כאירוע חריג ונדיר.

לפי פרויד, המלחמה יוצרת הצטברות מקרי מוות, ששמה קץ לרושם הכוזב של מקריותו. כתוצאה מכך, נוצר בלבול ושיתוק בציבור, שאינו יכול עוד להישען על גישתו המוכרת למוות כאירוע חריג ונדיר

למרות שכל בר-דעת יודע שאיננו בן-אלמוות, בתוך נפשם פנימה נוטים אנשים להכחיש את וודאות מותם הצפוי, אומר פרויד. מנגד, אירועי מותם של קרובים ואהובים אינם ניתנים להכחשה, והנפש האנושית מגיבה להם בצורה כאובה וסוערת.

באשר לזרים ורחוקים, בתוכם פנימה מאחלים בני-תרבות בנקל מוות לאויבים גדולים כקטנים ולוּ בגין עילות פעוטות, אך אותם גזרי-דין מנטליים דרקוניים טמונים עמוק בנפש ואינם מוּצאים לפועל. זאת בניגוד להתנהלות האדם הקדמון בשעתו, שדקדק פחות בקדושת החיים האוניברסלית ורצח אויבים ללא מעצור: הציווי התרבותי העוצמתי שנוצר לימים, "לא תרצח", יכול להיות מכוון רק כנגד דחף השקול לו בעוצמתו, כתב פרויד.

אך אפילו פרויד, הכותב המחונן, נזקק לעזרתם של סופרים להמחשת יחֲסֵנו המורכב למותם של זרים. הוא מזכיר את בלזאק, שתיאר ב"אבא גוריו" שיח בין צמד סטודנטים דלפונים בפריז. שואל הסטודנט למשפטים את ידידו הסטודנט לרפואה: לו יכולת לגרום בכוח רצונך, בניד-ראש קל בלבד וללא ידיעתו של איש, למותו של מנדרין סיני זקן וכתוצאה מכך לרשת את הונו של זה באירופה ולהתעשר, האם היית עושה זאת?

תחילה מגיב הסטודנט לרפואה בצחוק "אני הגעתי כבר למנדרין השלושים ושתיים שלי". ואז הוא "מִתְרצן" ותוהה: זה מנדרין ממש זקן? משותק או בריא? אך במהירה נרתע אותו ידיד משמאות ערך חיי המנדרין ההיפותטי ועונה בפשטות "בחיי… לעזאזל! לא!".

בתוכם פנימה מאחלים בני-תרבות בנקל מוות לאויבים ולוּ בגין עילות פעוטות, אך אותם גזרי-דין מנטליים דרקוניים אינם מוּצאים לפועל. זאת בניגוד להתנהלות האדם הקדמון בשעתו, שדקדק פחות בקדושת החיים

שיח ספרותי זה ממחיש מָֹשָל אֵתִי מכתבי שאטובריאן, המכונה "פרדוקס המנדרין". המָשָל מדגים את הקושי לנהוג לפי קוד מוסרי כשלא צפוי שהפֲרתו תתגלה ותוביל לענישה, ומראֵה כיצד הפרדה מוחשית בין מעשה לתוצאותיו מדגישה את שבריריותם של סטנדרטים אתיים ומוסריים. המנדרין הזקן בסין רחוק כדבעי מהסטודנטים הצעירים בפאריס, ריחוק שיכול לייצר התנתקות מוסרית.

דוסטוייבסקי, שככל הנראה הושפע מבאלזאק, לקח את הדילמה צעד קדימה כשגיבור "החטא ועונשו" שכתב, רסקולניקוב, רוצח בפועל זקנה (ואחותה) ב"פשע מושלם" שאולי לא יתגלה לעולם. אך רסקולניקוב אינו מסוגל להסתירו מפני עצמו.

הספרות ממחישה את מחירו הנפשי של נתק מוסרי מקדושת חייהם של אחרים. בספר "אמסטרדם" מתאר מקיואן מלחין, שהחליט להתעלם מצרחת אישה ששמע ואף ראה מותקפת תוך כדי הליכה בטבע, כדי שלא יאבד את הלחן שצץ פתאום והחל להתנגן בראשו. ב"הנפילה" מתאר קאמי אדם שמיד לאחר שחלף על פני אישה בגשר על הסיין לעת ליל שמע קול זעקה וחבטה במים, אך החליט להתעלם, לא לפנות לאחור ולהמשיך בדרכו, כאילו לא קרה דבר.

שני גיבורים ספרותיים אלו, שמצאו עצמם בעל-כורחם עדים לאסון מתהווה והחליטו בשבריר שנייה לעמוד מנגד, נרדפים בידי מצפונם למשך יתרת חייהם. הם מנסים להדוף תוכחות פנימיות תוך שימוש ברציונליזציות ובהצדקות, בניסיון קדחתני תמידי להירגע, ממש כמו שעושה רסקולניקוב ב"חטא ועונשו". "האינטלקט נתון להשפעת תנודות-רגש חזקות, ונוטה לספק את התוצאה שהרגש מכתיב לו", דרך יצירתם של צידוקים רציונליים, מוסיף פרויד. זאת בפרט כשמצב עוצמתי מפיל על האינטלקט "סִינְווּר לוגי", אמר.

פרדוקס המנדרין מדגים את הקושי לנהוג לפי קוד מוסרי כשלא צפוי שהפֲרתו תתגלה ותוביל לענישה, ומראֵה כיצד הפרדה מוחשית בין מעשה לתוצאותיו מדגישה את שבריריותם של סטנדרטים אתיים ומוסריים

מצב הקורונה מייצר אירועי חולי ומוות, כמו גם קשיים ואף טרגדיות בתחום הרגשי, הכלכלי ועוד. אלו יוצרים בלבול ושיתוק בציבור, שלא יכול להמשיך להתייחס לערך החיים ולמשמעות המוות דרך המנגנונים והמוסכמות אליהם הורגלנו עד כה.

באופן אירוני, דווקא מסין הגיחה גרסת המונים של "פרדוקס המנדרין" לעולם כולו: וירוס שתקופת דגירתו הארוכה מנתקת בין אירוע ההדבקה לבין תוצאותיו הטרגיות. קשה מאוד לדעת מי סיכן את מי כשחלף להרף-עין בחייו של זולתו.

הביטוי הנואל "להכיל את המתים" עלול להיות מתורגם להתנהגות אישית של זלזול בשמירת עצמנו וזולתנו מפני סכנת המוות שטמונה בנגיף, ולהגביר את הנתק המוסרי שקיים כעת ממילא בין ההתנהגות להשלכותיה. מי ידע אם אנחנו גזרנו את דינו של זקן אנונימי או אדם עלום כלשהו לחולי ולמוות.

השרה @Ayelet__Shaked אומרת במהדורה המרכזית: "קיבלנו החלטה לחיות לצד הקורונה. זה לדעת גם להכיל חולים קשים ומתים כי זו מגפה – ובמגפה אנשים מתים" @usegal @tamarishshalom pic.twitter.com/JAdohc8cR8

— חדשות 13 (@newsisrael13) August 10, 2021

בדומה לעובדי רפואה, חירום והצלה זקוק כעת גם הציבור הרחב להכשרת לבבות ולהכשרה מעשית לשמירת חיי עצמו וחיי זולתו במציאות המגפה. פגישה, חצי פגישה, ניד ראש והבל-פה: יתכן שהנה הרגנו את המנדרין השלושים ושתיים שלנו, ולעולם לא נדע.

באופן אירוני, דווקא מסין הגיחה גרסת המונים של "פרדוקס המנדרין" לעולם: וירוס שתקופת דגירתו הארוכה מנתקת בין אירוע ההדבקה לתוצאותיו הטרגיות. קשה לדעת מי סיכן את מי כשחלף להרף-עין בחיי זולתו

אך אפשר ללמוד לחיות גם במציאות החדשה הקשה תוך רכישתם של כישורי-חיים והרגלים חדשים של שמירה עצמית והתחשבות הדדית. במקום לדבר על "הכלת מתים", על ההנהגה לבטא חרדת קודש כלפי ערך חיי-אדם, תוך קריאה ברורה המלווה בדוגמה אישית לייחס חשיבות עליונה להקפדה על ההנחיות בכל מצב רלוונטי, כדי לשמור במקביל על ערך החיים לצד קיום החיים עצמם.

אם לא נלמד לעשות זאת, האם תתאושש החברה, מבחינה רגשית ומוסרית מעבר לזווית הרפואית והכלכלית, מהשלכות המגפה, לאחר שזו תתפוגג ועמה יֵיעלמו "הסינוור הלוגי", סערת הרגשות וקהות-החושים שהפילה עלינו?

"הוי אישה צעירה", שב ואומר גיבור "הנפילה" של קאמי, שאינו מוצא מנוח לנפשו לנוכח החיים שיכול היה להציל אך נמנע מהצלתם. "הטילי עצמך שוב למים, כדי שתינתן לי פעם שנייה הזדמנות להציל – את שנינו".

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.