שלוש לפנות בוקר. אני כותב את הפוסט מחדר טיפול נמרץ מוגבר פנימית ו' באיכלוב. אמא נלחמת על חייה. עברה אירוע מוחי קשה. מראה הצינורות המכסים את פניה מחזיר אותי ליממה הנוראית בה שכב אבי לפני תשע שנים לבדו בחדר באותו בית חולים. עד שנפח נשמתו.

איננו יודעים לאן יקחו אותה החיים. איננו יודעים מה יהא עלינו. איש לא יודע. החלפת משמרות. עלי מחליף את מוחמד. תמיד יהיה אח במרכז החדר ולו אחריות גדולה על החולים. עלי מטפל במסירות באמא. הם עושים עבודת קודש. אני לא מעודכן לגבי שביתת האחיות. בטוח בצדקתן. זו עבודה קשה, ארוכה ומתישה.

בחוץ מנשבות רוחות רעות. אישה שנלחמה בדמוקרטיה עומדת בראש גוף הומופובי, שוביניסטי וגזעני, והם לא מתביישים להודות בכך. אפילו גאים. שיבואו לראות מה קורה כאן. עלי בטוח היה מטפל באותה אהבה באמא של סמוטריץ'.

בחוץ מנשבות רוחות רעות. אישה שנלחמה בדמוקרטיה עומדת בראש גוף הומופובי, שוביניסטי וגזעני, והם לא מתביישים להודות בכך. אפילו גאים. שיבואו לראות מה קורה כאן. עלי בטוח היה מטפל באותה אהבה באמא של סמוטריץ'

מישהו שם למעלה אומר לרבנים ששעת בחירות היא על חשבון הומואים? מנסים לרכב עלינו ואיש לא יוצא נגד. למשל נגד הרב עמאר שנכנס בהומואים דתיים. "יש אנשים שקוראים לעצמם דתיים שגם נפלו בפח הזה", אמר הרב, "יותר טוב שיזרקו את השבת ויקרעו את הכיפה. הם פושעי ישראל".

וגם: "הבהמות לא עושים דברים כאלה. זה עלבון לבהמות. זה מעשים שלא היו, זה ה-50 שערי טומאה. קוראים לזה סטייה ו-נטייה, אבל זאת תועבה. זו כת של תועבה. התורה מחייבת על זה מיתה". ולחשוב שהיא היה הרב הראשי לישראל.

איש גם לא יצא נגד העבריין המורשע שלמה בניזרי, שהאשים הומואים ברעידות אדמה, טען שהם זקוקים לתרופות, וטען שהומוסקסואליות היא סטיה כמו נקרופיליה ופדופיליה.

פדופילים דוקא לא חסר במקוואות ובחצרות. איש לא שומר שם בעדה על הילדים האומללים. הם לא מדברים. ההורים לא שומעים. והרבנים מגרשים.

מישהו שם למעלה אומר לרבנים ששעת בחירות היא על חשבון הומואים? מנסים לרכב עלינו ואיש לא יוצא נגד. למשל נגד הרב עמאר שנכנס בהומואים דתיים: "יש אנשים שקוראים לעצמם דתיים שגם נפלו בפח הזה", אמר הרב, "יותר טוב שיזרקו את השבת ויקרעו את הכיפה. הם פושעי ישראל"

אני מביא לכם קטע ממסמך מצמרר שפורסם בעבר של אברומי קרויזר שברח מהחושך אל האור והותיר ילד בן חמש מאחוריו, נתון לחסדיהם של האנשים שמסתירים ומחביאים ובעיקר שותקים:

"התמונה שאיני מסוגל להביט עליה: אני ילד בן 11, אני שונא את שאני רואה בה. את השיער הבלונדיני היפה שלי המתגלגל לפיאות, את החיוך הפשוט מול המצלמה, ואת המטר ומשהו ששיקפתי בה. אז פגעו בילדות שלי פעם ראשונה.

"בחור בן 20 מן הישיבה ה'גדולה' אסף אותי כדי להראות לי את החזרות האחרונות הנערכות בקומה הראשונה של הישיבה, לקראת ההצגה הגדולה שתעלה על שולחנו של הרבי באותו לילה. פורים 2003.

"נרגש הייתי כשהגעתי לקומה, אך מצאתי בה רק חושך. ואת הבחור ההוא. לא התלוננתי כשפשעו בי על מיטת הישיבה שלי כשהייתי בן 13, 14, 15.

"לא התלוננתי כששליח האלוהים התורן, שהעמיד את עצמו בתפקיד הממונה על ה'יידישקייט' של הבחורים הצעירים, הרשה לעצמו לתחקר אותי על מה שקורה לי באבריי. לא התלוננתי כשבן 17 התעוררתי חנוק, עם בעירה חזקה שבוערת בבשרי, ותחושת קריעה בפי הטבעת שלי באותה ישיבה שנפגעתי בה בגיל 11.

"לא התלוננתי כשחיבוקי ידידות הפכו חודרניים, וליטופים מאנשים זרים לעניין של שגרה. לא התלוננתי כשהייתי גבר גדול ונשוי ונפגעתי שוב בהיותי כבר חסר לגמרי יכולת התנגדות. מעוד רגעים רבים שאני לא רוצה להיזכר בהם מפני הכאב הגדול שעצור איתם שמציף אותי עכשיו ללא שליטה".

השבוע נדקר הומו ערבי חוסה ב"בית דרור" על ידי אחיו. הם הכי אומללים, ההמואים הערבים. לא חושבים עליהם, לא מדברים עליהם, לא דואגים להם. אין שם רחמים. גם לרבנים שלנו אין רחמים.

אפי אליסי, בן 53, בזוגיות עם יריב מזה 26 שנים, מגדל את רואי בן ה-20 ואת יאן בת ה-13. מייסד ועורך אחראי של מגזין אופנה Fashion Israel, מרצה על בריאות הנפש מטעם ״אנוש״, ״נגישות ישראל״ ובאופן פרטי.

אחת ההתפתחויות המטרידות, שלא נָתַנּוּ לה את תשומת הלב הראויה, היא הודעת ארצות הברית כי תטיל סנקציות על "מתנחלים קיצונים שתקפו פלסטינים", אחרי שציפתה שישראל תעניש אותם, וזה לא קרה.

הודעה זאת עלולה להתברר כציון דרך במעמדה של ישראל, לא רק בעיני ארצות הברית, אלא בכלל.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

חודשיים עברו והכאב על אובדן חיי הנרצחים ונפילת הלוחמים לא שוכך, הערגה להחזרת כל החטופים לא מרפה, והזעם על אטימות הלב ושמחת ההרג של קיצוני  חמאס לא דועך.

עם זאת, חשוב מאוד לא להתעלם מן העובדה שההתקפה הרצחנית של חמאס על התושבים של עוטף עזה הייתה מזימה לרצוח לא רק את הגוף אלא גם את הנפש. מטרת העל של מלחמת הדת הקנאית של חמאס לא כל כך שונה מזו של החוגים הכי קיצוניים בין היהודים – הם רוצים תיאוקרטיה הומוגנית מהירדן ועד הים. אולי לכן התמקדו דווקא בישובים המלאים באנשים שקידמו שלום ודו-קיום. אם ניתן לחמאס להתנקש בחמלה שלנו, הם כבר ניצחו.

ג'ק גילרון הוא פרופ' אמריטוס ממכון לחקר המים ע"ש צוקרברג באונ' בן-גוריון, תושב באר שבע זה 31 שנה. הוא עוסק בחקר התפלה וטיפול במים ופעיל בנושאי אקלים וסביבה.