שלוש לפנות בוקר. אני כותב את הפוסט מחדר טיפול נמרץ מוגבר פנימית ו׳ באיכלוב. אמא נלחמת על חייה. עברה אירוע מוחי קשה. מראה הצינורות המכסים את פניה מחזיר אותי ליממה הנוראית בה שכב אבי לפני תשע שנים לבדו בחדר באותו בית חולים. עד שנפח נשמתו.

איננו יודעים לאן יקחו אותה החיים. איננו יודעים מה יהא עלינו. איש לא יודע. החלפת משמרות. עלי מחליף את מוחמד. תמיד יהיה אח במרכז החדר ולו אחריות גדולה על החולים. עלי מטפל במסירות באמא. הם עושים עבודת קודש. אני לא מעודכן לגבי שביתת האחיות. בטוח בצדקתן. זו עבודה קשה, ארוכה ומתישה.

בחוץ מנשבות רוחות רעות. אישה שנלחמה בדמוקרטיה עומדת בראש גוף הומופובי, שוביניסטי וגזעני, והם לא מתביישים להודות בכך. אפילו גאים. שיבואו לראות מה קורה כאן. עלי בטוח היה מטפל באותה אהבה באמא של סמוטריץ׳.

בחוץ מנשבות רוחות רעות. אישה שנלחמה בדמוקרטיה עומדת בראש גוף הומופובי, שוביניסטי וגזעני, והם לא מתביישים להודות בכך. אפילו גאים. שיבואו לראות מה קורה כאן. עלי בטוח היה מטפל באותה אהבה באמא של סמוטריץ׳

מישהו שם למעלה אומר לרבנים ששעת בחירות היא על חשבון הומואים? מנסים לרכב עלינו ואיש לא יוצא נגד. למשל נגד הרב עמאר שנכנס בהומואים דתיים. "יש אנשים שקוראים לעצמם דתיים שגם נפלו בפח הזה", אמר הרב, "יותר טוב שיזרקו את השבת ויקרעו את הכיפה. הם פושעי ישראל”.

וגם: "הבהמות לא עושים דברים כאלה. זה עלבון לבהמות. זה מעשים שלא היו, זה ה-50 שערי טומאה. קוראים לזה סטייה ו-נטייה, אבל זאת תועבה. זו כת של תועבה. התורה מחייבת על זה מיתה״. ולחשוב שהיא היה הרב הראשי לישראל.

איש גם לא יצא נגד העבריין המורשע שלמה בניזרי, שהאשים הומואים ברעידות אדמה, טען שהם זקוקים לתרופות, וטען שהומוסקסואליות היא סטיה כמו נקרופיליה ופדופיליה.

פדופילים דוקא לא חסר במקוואות ובחצרות. איש לא שומר שם בעדה על הילדים האומללים. הם לא מדברים. ההורים לא שומעים. והרבנים מגרשים.

מישהו שם למעלה אומר לרבנים ששעת בחירות היא על חשבון הומואים? מנסים לרכב עלינו ואיש לא יוצא נגד. למשל נגד הרב עמאר שנכנס בהומואים דתיים: "יש אנשים שקוראים לעצמם דתיים שגם נפלו בפח הזה", אמר הרב, "יותר טוב שיזרקו את השבת ויקרעו את הכיפה. הם פושעי ישראל”

אני מביא לכם קטע ממסמך מצמרר שפורסם בעבר של אברומי קרויזר שברח מהחושך אל האור והותיר ילד בן חמש מאחוריו, נתון לחסדיהם של האנשים שמסתירים ומחביאים ובעיקר שותקים:

״התמונה שאיני מסוגל להביט עליה: אני ילד בן 11, אני שונא את שאני רואה בה. את השיער הבלונדיני היפה שלי המתגלגל לפיאות, את החיוך הפשוט מול המצלמה, ואת המטר ומשהו ששיקפתי בה. אז פגעו בילדות שלי פעם ראשונה.

"בחור בן 20 מן הישיבה ה'גדולה' אסף אותי כדי להראות לי את החזרות האחרונות הנערכות בקומה הראשונה של הישיבה, לקראת ההצגה הגדולה שתעלה על שולחנו של הרבי באותו לילה. פורים 2003.

"נרגש הייתי כשהגעתי לקומה, אך מצאתי בה רק חושך. ואת הבחור ההוא. לא התלוננתי כשפשעו בי על מיטת הישיבה שלי כשהייתי בן 13, 14, 15.

"לא התלוננתי כששליח האלוהים התורן, שהעמיד את עצמו בתפקיד הממונה על ה'יידישקייט' של הבחורים הצעירים, הרשה לעצמו לתחקר אותי על מה שקורה לי באבריי. לא התלוננתי כשבן 17 התעוררתי חנוק, עם בעירה חזקה שבוערת בבשרי, ותחושת קריעה בפי הטבעת שלי באותה ישיבה שנפגעתי בה בגיל 11.

"לא התלוננתי כשחיבוקי ידידות הפכו חודרניים, וליטופים מאנשים זרים לעניין של שגרה. לא התלוננתי כשהייתי גבר גדול ונשוי ונפגעתי שוב בהיותי כבר חסר לגמרי יכולת התנגדות. מעוד רגעים רבים שאני לא רוצה להיזכר בהם מפני הכאב הגדול שעצור איתם שמציף אותי עכשיו ללא שליטה״.

השבוע נדקר הומו ערבי חוסה ב״בית דרור״ על ידי אחיו. הם הכי אומללים, ההמואים הערבים. לא חושבים עליהם, לא מדברים עליהם, לא דואגים להם. אין שם רחמים. גם לרבנים שלנו אין רחמים.

אפי אליסי, בן 53, בזוגיות עם יריב מזה 26 שנים, מגדל את רואי בן ה-20 ואת יאן בת ה-13. מייסד ועורך אחראי של מגזין אופנה Fashion Israel, מרצה על בריאות הנפש מטעם ״אנוש״, ״נגישות ישראל״ ובאופן פרטי.

ועוד סמל זוהֵר נלקח מאתנו, וקולם של המופקדים על התרבות לא נשמע, ואין לדעת אם מתוך בורות או רוע. בימי נעורי היה השם אלכסנדר תמיר מרטיט את הנפש. ביחד עם ברכה עדן, רעותו למִנעד הפסנתר, היו מזניקים ומרחיפים את הלב אל מרחבי צלילים רכובי ענן מתוק של נועם והרמוניה, וקושרים את תאוות החיים אל מרומי הקלאסיקה המוסיקלית.

חיינו היו עשירים יותר, בימים בהם לא היו מתייגים את המוסיקה הקלאסית כ"תרבות גבוהה" שיש בה טעם לפגם, מכוח טמטום החושים הכרוך במרחב השיח המבולבל, ולעיתים המרושע, של "ההתנשאות".

עוד סמל זוהֵר נלקח מאתנו, וקולם של המופקדים על התרבות לא נשמע, ואין לדעת אם מתוך בורות או רוע. בימי נעורי היה השם אלכסנדר תמיר מרטיט את הנפש

כשנותר תמיר לבדו הוסיף לשדר, בפינות חבויות של הרדיו, ניתוחים מודגמים ומרחיבי דעת ונפש של יצירות וביצועים מוסיקליים. בחיתוך דיבורו הרוסי-ליטאי היה משהו כובש שהצטרף לבקיאותו המקצועית ומעולם לא יבש.

במרחב התרבותי שבו קריאת הקרב כנגד האליטות משנה את מושאיה לבקרים,  ניטל על אדם להתנצל על שהוא מתמכר לתחכום, הן בטעמו והן בניתוח מושא הטעם. במרחב כזה, התולה בפרופסוּרה טעם של גנאי ואת האמנות הקלאסית שם ללעג, הופכים שמות כצ'כוב או בטהובן למותגים של התנשאות לשמה שאינם תלויי הקשר.

לא יעלה על דעת איש במסדרונות שנועדו לשרֵת את התרבות, אבל הפכו למנגנוני שררה וצנזורה, הנושאים את שם התרבות לשווא בשם חרושת התרבות, יציר כפיו של הקפיטליזם הדורסני, לִשעוֹת לחלל הפצוע שנפער עם הסתלקותו של עוד אחד משומרי הסף, של אש התמיד הבוערת חרישית בהיכלי האמנות הנזנחים והולכים. אתמול היה זה אלכסנדר תמיר; היום ששון סומך – ומחר?

כי הם, המגלגלים בידיהם הגסות את צרור המפתחות של מימון התרבות, מחויבותו של הממשל הדמוקרטי לאזרחי הפוליס מאז כינונו, הפכו לתגרני הצליל והמילה והמכחול, וכל עניינם לסרסר במה שהופקדו על טיפוחו על פי מדד הביקוש בשוקי הצריכה.

במרחב כזה, התולה בפרופסוּרה טעם של גנאי ואת האמנות הקלאסית שם ללעג, הופכים שמות כצ'כוב או בטהובן למותגים של התנשאות לשמה, שאינם תלויי הקשר

תלמידי מימים עָבָרו, ד"ר מיכאל מוריס-רייך, טבע בדיסרטצית הדוקטור שלו מושג יעיל ומדויק בשם "מחזאות הקניינים"; ובכך רתם את התנהלות התרבות במחוזותינו לעגלת חרושת התרבות מבית מדרשם של אדורנו, הורקהיימר וחבריהם.

יש לא מעט להתפלמס עם דיונם של אנשי אסכולת פרנקפורט בתרבות (ולא זה המקום לפתח את הפולמוס הזה), אבל הוולגריות המתחסדת שרתמה את הטעם התרבותי הרשמי, באמצעות חביות אבק השריפה של גחמות התקצוב, להבנה הגסה ביותר של הרב-תרבותיות – המירה את אש התמיד המעודנת של אמני האמת בכבשן הלוהט של חרשי מוצרי תרבות להמונים, הממחזרים את טעמם המדומה של צרכניהם.

מדומה, כי אין הוא עצמו אלא מיחזוּר הולך ומתרחב, הולך ומידרדר, של רכיבי השוּק, המתרפקים על מנעמי השמרנות וחַפים דרך כלל מכל עומק, תחכום וחידוש.

אילו היו נזכרים לומר עליו מילה, כשם שהם מקדשים את אלילי ההמון שלהם תחת כל עץ רענן, היו נתלים בלעדית אולי בלחן הפופולארי ביותר שתרם לתרבות הישראלית: "פונאר", למילותיו של קצ'רגינסקי בתרגום שלונסקי, הידוע לנו מביצועיהן של צילה דגן או חוה אלברשטיין, ולבד מערכו המוסיקלי הקיים משתלב היטב בתרבות השואה המטופחת היטב.

ובהקשר הזה של האומץ לברוח מן הפופולריות עולה – בקישור פרוע שאינני בטוח שתמיר היה מחייב אותו – זיכרון דמותו של ליאו פֶרֶה, אנרכיסט, זמר, משורר ומלחין אמיץ לב, שנטל את השאנסון הצרפתי אל קטביו הקיצוניים ביותר.

כי הם, המגלגלים בידיהם הגסות את צרור המפתחות של מימון התרבות, הפכו לתגרני הצליל והמילה והמכחול, וכל עניינם לסרסר במה שהופקדו על טיפוחו, על פי מדד הביקוש בשוקי הצריכה

גם הוא מבני טיפוחיה של הכוהנת הגדולה של השאנסון, פיאף הגדולה הקטנה. לאט לאט רחק מן השיגרה המלודית החוזרת על עצמה, לרווחת הצרכנים תאבי השינון הפזמוני המהמהם, שיעבד את שירתו לא אחת לתזמורת הקלאסית המלאה, לריחוק מן ההַביטוּס הקָליט של השאנסון, ולניסוי הסגנוני המתחדש, ויצר פואמות מוסיקליות בהן כורתות המלים והלחן בריתות סגנוניות ייחודיות.

והנה הרקויאם שלו, שבו הוא מספיד באירוניה דקה את כל מושאי המציאות היומיומית (והצרכנית) – שיאה להם השתיקה, כפי שהוא מצהיר באורח חד ופסקני בסיומה של הפואמה:

רקויאם
מלים ולחן: ליאו פֶרֶה
מצרפתית: אברהם עוז

לַמִּקְצָב הָרָפֶה שֶׁהַמָּוֶת מַסְגִּיר
לִיְגוֹן הַזְמַנִּים בֶּן מָאתַיִּם חֲרוּז
לַסְפִינָה הַמֵּתָה בַּנָּמֵל מוּל הָעִיר
לַמִּטְפַּחַת בָּהּ צוּף דִּמְעוֹתֶיךָ אָרוּז

לִסְיָח עוּל יָמִים שֶׁלֹּא רָץ עוֹד רָחוֹק
לְכִבְשָׂה חִנָּנִית בַּסַּכִּין הָאָדֹם
לַצִּפֹּור שֶׁיּוֹרֶדֶת יָדְךָ לַחֲבֹק
לְאָדָם לֹא חָמוּשׁ מוּל קָנֶה וּמַרְעֹם

לִשְׁנוֹתֶיךָ מֵאָז, הַמֵּתוֹת מִדֵּי יוֹם
לִשְׁנוֹתֶיךָ שֵׂיבָה, הַקְצוּבֹות כָּל שָׁנָה
לְאֵשׁ לַיְלָה צְרוּבַת אַהֲבָה וַחֲלוֹם
לְמִרְקַם צְלִיל קוֹלְךָ בְּקוֹלוֹת הַתְּמוּנָה

לְנִקְבֵי הַדִּקּוּר הַשּׁוֹלְטִים בַּמַּחְשֵׁב
לְשִׁדּוּר הַמַּחְשֵׁב הַשׁוֹלֵט בָּעוֹרְקִים
מְתוֹפֵף הַשּׁוֹמֵעַ אֶת הֹלֶם הַלֵּב
וּלְאֵלֶם לִבּוֹ לְרִשּׁוּם הַבּוֹדְקִים

לַיַּלְדּוֹן שֶׁתּוֹשִׁיב בַּקָּרוֹן מֵאָחוֹר
וּלְלֵיל הַבְּגִידוֹת בְּחַדְרֵי חֲדָרִים
לָאוֹהֵב שֶׁעָבַר וּכְבָר לֹא יַעֲבֹר
לִתְשׁוּקַת עַכְבִישִׁים בְּעָמְקֵי הַקּוּרִים

לִדְּמוּת נֶשֶׁר תָּפוּר בְּשׁוּלֵי הַמִּכְנָס
לַזְאֵב הַסָּבוּר שֶׁעֵינָיו כְּבָר גְּלוּיוֹת
לֶעָבָר הַנִּזְעָם מוּל הַזְמַן שֶׁנִּכְנָס
לָאַרְנָב שֶׁנִּגְנַב לְמֵרוֹץ מְכוֹנִיּוֹת

לְחֶמְדַּת הָעִקּוּל בּוֹ שָׁקַלְתָּ בְּרִיחָה
לַמִּסְפָּר הַנִּמְלָט בִּמְכוֹנַת הַחִשּׁוּב
לְמַבָּט כֶּלֶב נֹחַם שׁוֹפֵעַ סְלִיחָה
לְלִגְיוֹן הַכָּבוֹד שֶׁאֵלֶיךָ קָשׁוּב

לְמַשְׂכֹּרֶת רָעָב שֶׁבּוּשָׁה לְהַרְאוֹת
לַשִּׂנְאָה הָעוֹלָה מִשִּׁגְרַת הַרְדִידוּת
לַחֲצִי הַמֵּאָה הַגְּרוּעָה בַמֵּאוֹת
לְמִילִיַרְד הַטִּפְּשִׁים הַסּוֹגְדִים לַבְּדִידוּת

לְכָל אֵלֶּה דְּמָמָה

אברהם עוז הוא פרופסור אמריטוס לדרמה וספרות באוניברסיטת חיפה ובמאי בתיאטרון אלפא, ת"א. הוא חוקר שקספיר בעל שם בינלאומי, וספריו ומאמריו פורסמו בארץ ובעולם. תרגם מחזות רבים, אופרות ושירה; שימש בין השאר ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטאות ת"א וחיפה, חבר ההנהלה האמנותית של התיאטרון הקאמרי, וערך כתבי עת ותכניות בטלוויזיה וברדיו. יביים בקרוב את מחזהו "הר תפארת" על העלייה הראשונה ושורשי הציונות