ועדת החוץ והביטחון של הכנסת דנה בישיבות במליאה שלה, אבל בעיקר במסגרת ועדות המשנה, בנושאים ביטחוניים רגישים וסודיים. במשך 31 שנים שבהן סיקרתי את ישיבות הוועדה שמעתי שוב ושוב על המאמצים על האמצעים הננקטים ע"י יו"ר הוועדה והמנהל האדמניסטרטיבי שלה כדי למנוע דליפת מידע סודי לציבור.

ב-31 השנים שבהן סיקרתי את ישיבות וועדת חוץ וביטחון שמעתי שוב ושוב על המאמצים על האמצעים הננקטים ע"י יו"ר הוועדה והמנהל האדמניסטרטיבי שלה כדי למנוע דליפת מידע סודי לציבור

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

זכור לי למשל, שבשנים שבהן כיהן יצחק שמיר כראש הממשלה הוא התנגד בתוקף לכך שח"כ יוסי שריד ממרצ יהיה חבר בועדות המשנה, כי חשש שלא ישמור על סודות המדינה. לימים היה שריד אחד החברים החשובים גם בוועדות המשנה החשאיות ביותר.

במשך שנים סירבו לאפשר לנציגי המפלגות הערביות להיות חברים בוועדה. כשהתירו לנציג ערבי להשתתף בדיונים הוא נטל חלק רק בישיבות מליאת הוועדה ולא בוועדות המשנה. אף פעם לא ניתן פרסום פומבי לנושאים שנידונו בוועדות המשנה ובעיקר בוועדות המשנה למודיעין ושירותים חשאיים, ובקושי ניתן פרסום לשמות חברי ועדות המשנה.

כשהגיעו לדיוני ועדות המשנה ראשי המוסד והשב"כ ונציגים נוספים שרצו למנוע את חשיפתם לעיתונאים ובעיקר לצלמי העיתונות והטלוויזיה, נהגו להכניס אותם לכנסת ולחדרי ועדת החוץ והביטחון מכניסה צדדית. על חברי הועדה נאסר להכניס טלפונים ניידים לדיונים, ועובדי הוועדה חוייבו לעבור תחקיר ביטחוני ולקבל סיווג ביטחוני.

זכורות לי שנים שבהן כל חברי ועדות המשנה שעסקו בנושאי ביטחון היו קצינים בכירים בצה"ל או בשב"כ ולא הייתה דריסת רגל של אחרים לדיונים הוועדה. לא מעט קצינים בכירים במיל. עמדו בראש הוועדה, ביניהם הרמטכ"לים שאול מופז וגבי אשכנזי, האלוף אורי אור, ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר ואחרים. כשהגעתי לכנסת ב-1990 היו חברי הוועדה שרי הביטחון לשעבר יצחק רבין ועזר ויצמן והרמטכ"לים בדימוס רפאל איתן, חיים בר-לב, מרדכי (מוטה) גור, רחבעם זאבי (גנדי) ויהושע שגיא.

במשך שנים סירבו לאפשר לנציגי המפלגות הערביות להיות חברים בוועדה. כשהתירו לנציג ערבי להשתתף, הוא נטל חלק רק בישיבות מליאת הוועדה ולא בוועדות המשנה, ומעולם לא פורסמו פומבית הנושאים שנידונו בהן

לאור זאת הופתעתי כששמעתי שיו"ר הועדה החדש, ח"כ רם בן ברק (יש עתיד) שהיה סגן ראש המוסד, מעסיק את העוזרת הפרלמנטרית שלו עו"ד ליניר אבו הזאז מבלי שעברה תחקיר ביטחוני, למרות שהשתתפה בקורס של התנועה האסלאמית, אשר שלושה ממרציו הבכירים תמכו בפיגוע התאבדות וכן הואשמו בהסתה או נחקרו על תמיכה בטרור. לאחר שעמית סגל פנה אל בן ברק בעניין זה הוא החליט  להקפיא את פעילותה של העוזרת הפרלמנטרית עד לשובו מחו"ל, והדגיש כי "כיו"ר ועדת החוץ והביטחון אעמיד תמיד את נס ביטחון המדינה לפני כל שיקול אחר".

בעקבות חשיפת הקול היהודי:
רם בן ברק הקפיא את פעילות העוזרת שנפגשה עם שייחים מסיתים

בעקבות החשיפה הקפיא ח"כ רם בן ברק את פעילותה של העוזרת הפרלמנטרית שלו עו"ד ליניר אבו הזאז שנפגשה עם שייחים מסיתים ועברה קורס מדריכים של התנועה האסלאמית

לכתבה בקול היהודי: https://t.co/9SDwKJCTh2 pic.twitter.com/uG89CpBqFb

— הקול היהודי (@hakolhayehudi) October 14, 2021

בהתנהגותו זו הפגין בן ברק חוסר אחריות והעדר רגישות, וחבל שמנכ"ל הועדה או היועצת המשפטית שלה לא העירו על כך לבן ברק שהוא חדש בתפקיד.

בעקבות האירוע הזה קראתי גם דיווחים בתקשורת לפיהם יש גם טעם לפגם בכך שח"כ איתמר בן גביר (הציונות הדתית) משתתף בדיוני ועדת החוץ והביטחון, משום גם עליו אי אפשר לסמוך בשל עמדותיו הקיצוניות.

לאור זאת הופתעתי כששמעתי שיו"ר הועדה החדש, ח"כ רם בן ברק, שהיה סגן ראש המוסד, מעסיק את העוזרת הפרלמנטרית שלו עו"ד ליניר אבו הזאז מבלי שעברה תחקיר ביטחוני והשתתפה בקורס של התנועה האסלאמית

ההבדל הוא שבשל החסינות שממנה נהנים הח"כים אי אפשר לחייב אותם לעבור תחקיר ביטחוני כדי לקבל סיווג ביטחוני. לעומת זאת לגבי אזרחים, יהודים וערבים, קיימת חובה להקפיד על חשיפתם לחומר רגיש.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.

אני זוכר את הרגע שבו הבנתי שמשהו עמוק משתנה – וזה לא היה בפרלמנט, לא בבית הלבן ולא ברחובות. זה היה בתמונה אחת מהשבעת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.

בשורה הראשונה בטקס ההשבעה, שם בדרך כלל יושבים אנשי הציבור הבכירים, ישבו מנהלי הענק של אפל, גוגל, פייסבוק, אמזון, טסלה. לא נבחרי ציבור. לא אנשי חינוך, בריאות או ביטחון. אלא מנכ"לים.

עמיד זאהר הוא תושב עוספיה, בוגר תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה ותואר שני במדע המדינה ובמדעי הנתונים מאוניברסיטת חיפה, כתב עצמאי בנושאים חברתיים כלכליים ופוליטיים.

לאחרונה, במסגרת "מועדון הסרטים" של "יד ושם", צפיתי ב"גבלס והפיהרר" (Führer und Verführer) העוסק ביוזף גבלס, שר התעמולה של אדולף היטלר. הסרט אינטנסיבי, מצמרר, מזעזע ומפחיד. רואים שם כמה היטלר חפץ במלחמה, וכמה שיותר ממנה. לצדו, עמד גבלס, ששאף יותר מכל לרצות את היטלר – מגלומן בפני עצמו וכן תועמלן מבריק.

גבלס הבין כמה קל לשנות דעת קהל ועשה זאת שוב ושוב, גם כשפקפק במטרות. לא זו אף זו, היה ניכר שבעודו מבשל שקרים ומביים מציאות, הוא עצמו הלך והשתכנע באמיתות הפיקציות פרי יצירתו, עד להתאבדותו.

ד"ר אומי (נעמי) לייסנר היא חוקרת עצמאית, בעלת תארים אקדמיים במשפטים ובלימודי מגדר. במחקר, בהוראה ובכתיבה היא שמה את הדגש על זכויות נשים, בעיקר בהקשרים של בריאות ופריון. דרום- אפריקאית בעבר, היא גרה מזה שנים עם משפחתה בירושלים.

בממשלת ישראל אין חשיבה מעמיקה על היום שאחרי המלחמה הרב זירתית. ישנו ראש ממשלה שאומר – וכולם מצייתים. מוצגים במאמר שמונה מהלכים לצורך הבאת ישראל למציאות חדשה ורגועה, כפי שהיא מופיעה בהצהרת הכוונות במגילת העצמאות. ראש הממשלה הזה מוזכר במהלך הראשון בהם, כי רק כך ניתן ליישם חשיבה רצינית על עתידנו לטווחים הבינוני והארוך.

מהלך ראשון: "שחרור" נתניהו

הניסיון של השנתיים וחצי האחרונות וגם קודם לכן מראה, שכל עוד לא נסלק את בנימין נתניהו – המבוך שנקלענו אליו ילך ויעמיק. הדרך שמאפשרת את סילוקו היא עסקת שחרור מהמשפט תמורת עזיבתו את הפוליטיקה הישראלית.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.