בלילה שבין שישי לשבת ירדו האחים אריה ואבשלום הספרי מהבמה המשנית של פסטיבל אינדינגב, אחרי הופעה זוהרת של ההרכב שלהם, WC. יותר מאלף אוהדים מיוזעים, שרגע קודם צרחו ביחד "אנחנו לעולם לא ניכנע!" הריעו להם בהתלהבות.
זה קרה כשבבמה המרכזית הסמוכה התקיימו במקביל שתיים מההופעות הכי פופולריות של הפסטיבל – של מרסדס בנד ושל ערוץ הכיבוד. האחים הספרי לא התעכבו יותר מדי כדי להנות מגילויי האהדה המפנקים. הם מיהרו לחזור לתל אביב להספיק לצילומי קליפ בבימויו של איתמר אזולאי, שילווה את השיר החדש שהם הוציאו השבוע, "ערים קרות".
האחים הספרי לא התעכבו יותר מדי כדי להנות מגילויי האהדה. הם מיהרו לחזור לתל אביב להספיק לצילומי קליפ בבימויו של איתמר אזולאי, שילווה את השיר החדש שהוציאו השבוע, "ערים קרות"
הקליפ הזה ימשוך תשומת לב, מן הסתם, גם בזירות תקשורתיות שאדישות בדרך כלל למה שנעשה מחוץ למיינסטרים של הבידור והפופ והריאליטי. אם לא בזכות המוזיקה או הסיפור, בזכות הליהוק הבלתי שגרתי שלו.
מוביל את הקליפ אדם גבאי (שגילם את אבישי אלבז בסדרה "הנערים" של HBO), המגלם מין מדריך טיולים בתל אביב ההיסטורית. טיפוס נוסטלגי, שחי בעבר וחי את העבר. הקבוצה שהוא מוביל בתל אביב כוללת את רינו צרור, רבקה מיכאלי, דליק ווליניץ וגם את הבמאים חנה אזולאי-הספרי ושמואל הספרי, ההורים של הצמד WC. אתם שומעים את הטלפונים מצלצלים? אלה התחקירנים הנחושים של תוכניות הבוקר.
הטיול בתל אביב עובר בין מצבת הזיכרון לרבין לבית הקברות ההיסטורי בטרומפלדור. ברקע השיר החדש והמלודי, בלדת פופ רכה להפתיע, במיוחד אם אתם מכירים את האגרסיביות שאפיינה את השירים הקודמים של הצמד. הוא נפתח בשורות היפות "ניסיתי לעבור לערים קרות, מה שהסתבר כמיותר / כי לא משנה לאן אני הולך, אני נושא איתי את המדבר".
מדריך הטיולים טעון הגעגועים בקליפ מניח אבנים על הקברים של אבות האומה ואת כובע "הפועל תל אביב" שלו על הקבר של אריק איינשטיין. ליד מצבת הזיכרון ליצחק רבין, מתחת לבניין עיריית תל אביב, הוא זורק מטבע לכובע של האחים הספרי, שעומדים ומנגנים שם, כשהם נראים כמו שני ילדי נרות אבודים, שהתבגרו אבל עוד לא מצאו את עצמם. אבשלום בחולצת "שלום עכשיו" ואריה בחולצת "הטובים לטיס".
ליד בית האצ"ל, על חוף הים בין תל אביב ליפו, הטיול הנוסטלגי מקבל תפנית אלימה שבשיאה רינו צרור ודליק ווליניץ הולכים מכות. כשהשיר מסתיים, גיבור הקליפ חוזר עצוב הביתה, לדירה העלובה שבה הוא מתגורר, בתחנה המרכזית הישנה, בין מהגרי עבודה ונרקומנים.
"זה קצת להסתלבט על כל ההתרפקות הזאת על העבר", מפרש אריה הספרי, "מעין מסע אשכבה לארץ ישראל האשכנזית. אשכבה חיננית, אבל אשכבה. כי גם את העניין הזה, כל הנוסטלגיה וההתרפקות, צריך לשחרר, אם רוצים להתקדם. ובסוף כל הרעיון הוא לשאוף קדימה, לחברה טובה יותר, לבנות קהילה. זו הרי תקווה קלושה, והיא גם מהולה בהרבה עצב".
"זה קצת להסתלבט על כל ההתרפקות הזאת על העבר. מעין מסע אשכבה לארץ ישראל האשכנזית. אשכבה חיננית, אבל אשכבה. כי גם את העניין הזה, כל הנוסטלגיה וההתרפקות, צריך לשחרר, אם רוצים להתקדם"
![פריים מתוך הקליפ לשיר "ערים קרות", מימין: דליק ווליניץ, חנה אזולאי-הספרי, שמואל הספרי, רבקה מיכאלי, רינו צרור (צילום: באדיבות WC)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/10/%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%9A-%D7%94%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%A4-%D7%A9%D7%9C-%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%AA.jpeg "פריים מתוך הקליפ לשיר "ערים קרות", מימין: דליק ווליניץ, חנה אזולאי-הספרי, שמואל הספרי, רבקה מיכאלי, רינו צרור (צילום: באדיבות WC)")
סוף ימי הפינוק
כל ההתרחשות הקדחתנית הזו – שיר חדש, קליפ חדש, הופעה גדולה באינדינגב ביום שישי שעבר, והופעה חגיגית ראשונה ב"בארבי" ביום רביעי הקרוב, 27 באוקטובר, עם אורחים והפתעות – יהיו גם אשכבה לסיבוב הראשון של WC, כהרכב מחתרתי, שפועל כמעט לגמרי בשוליים, מגבש סביבו קהל קטן מפה לאוזן, כמעט בלי יחסי ציבור וכמעט בלי מאמצי שיווק.
האחים הספרי מרגישים שהם בשלים לעבור פאזה ולהביא את הפרויקט המוזיקלי, הטקסטואלי והפוליטי שלהם, אל השלב הבא. ומקווים לפגוש שם גם קהל גדול בהרבה. והדרך הזו מאיימת יותר ומלאה מהמורות. לא עסק למפונקים.
האחים הספרי מרגישים שהם בשלים לעבור פאזה ולהביא את הפרויקט המוזיקלי, הטקסטואלי והפוליטי שלהם, אל השלב הבא. ומקווים לפגוש שם גם קהל גדול בהרבה. והדרך הזו מאיימת יותר ומלאה מהמורות
WC נראו עד עכשיו מפונקים, גם אם ההגדרה הזו תבאס אותם והם לא יסכימו איתה. מאז שהוציאו את השיר הראשון שלהם – סליק – ב-2016, הם טפטפו שיר-שניים בשנה, כולם שירים מעולים ממש, תצוגות נוצצות של טקסטים רושפים, מרובדים ברפרנסים תרבותיים ודימויים חלודים שאריה כותב במהירות מפתיעה ("לכתוב אותם זה כמו לפוצץ שלפוחית").
הטקסטים האלה, שמטיילים בין אלטלנה, סברה ושתילה, הבריונים של בנצי גופשטיין והרב כהנא, נאומים של צ'רצ'יל, חורבן ירושלים והמון סמים – נעטפים באלקטרו-רוק רקיד מאוד, מופק לעילא על ידי אבשלום. את השירים האלה הם אפילו לא טרחו עד היום לשלוח לתחנות הרדיו. הניחו אותם ברשת כמו פיתיונות ממולכדים וחיכו שיבואו אליהם. מדי פעם עלו להופעות חינם מזדמנות, מול קהל אוהדים נאמן שצמח באיטיות, מלמטה. זה הספיק להם. עד עכשיו.
"מהרגע שקבענו את ההופעה בבארבי בעצם התחייבנו בפעם הראשונה להיות מוזיקאים", אומר אריה, "להיות מוזיקאים – עם כל מה שכרוך בזה. אבשלום עזב את העבודה שלו (בחברת המוזיקה הישראלית המשגשגת Waves – א.ב.ד) במטרה להתמקד מעכשיו רק במוזיקה. מעכשיו גם נוציא הרבה יותר שירים.
"מבחינתנו, עד היום לא שיחקנו בכלל את המשחק. היינו קיימים עבור עצמנו ועבור האנשים שלנו. לנו זה היה נורא ברור. אנחנו שולחים את קרן האור שלנו והיא פוגשת קרן אור של מישהו אחר, שהרגיש שהוא צמא למה שאנחנו עושים. מישהו שמרגיש שהוא צריך את זה כמו שאנחנו צריכים את זה.
"היינו חלק מכת קטנה, שהלכה וגדלה בהדרגה, של אנשים שמרגישים שמה שאנחנו עושים הוא 'שלהם'. וזו ההרגשה הכי מופלאה שיכולה להיות. זו הרגשה נפלאה, שגם הופכת להיות חלק מהאפיל שלך.
"היינו חלק מכת קטנה, שהלכה וגדלה בהדרגה, של אנשים שמרגישים שמה שאנחנו עושים הוא 'שלהם'. וזו ההרגשה הכי מופלאה שיכולה להיות. זו הרגשה נפלאה, שגם הופכת להיות חלק מהאפיל שלך"
"מצד שני, אנחנו מבינים שאם הדבר הזה לא יגדל, אם הוא לא ימצא קהל רחב יותר, הוא לא יוכל להתקיים. אנחנו הרי הרכב שהמהות שלו היא שאנחנו באים ואומרים 'אנחנו רוצים להיות חלק מתנועה תרבותית שמובילה גם לשינוי, אפילו ברמה הפוליטית והחברתית'. אם אנחנו נהיה עוד להקת פאנק מעפנה שאף אחד לא מכיר, אז לא יהיה לנו שום אימפקט, ואז הדבר הזה ימות ויהיה חסר משמעות לחלוטין. במיוחד בישראל".
אפילו השם שלהם – WC – הוא קטסטרופה שיווקית. צריך להתאמץ כדי למצוא אותם באינטרנט. שלא לדבר על זה שנזכרים בקיומם בכל פעם שנכנסים לשירותים במועדון.
"זה כי אנחנו לא לכל אחד", מסביר אריה, "בהתחלה זה היה חלק מהפוזה. משהו שמרגיש כמו מחתרת. שדרנים, תתאמצו למצוא אותנו. אתם רוצים את השירים? תבקשו מאיתנו. אנחנו לא נשלח אליכם".
הייתם בוחרים שם אחר עכשיו?
אבשלום: "לא. מקסימום הולכים עם השם המלא, War Criminals".
אריה: "אני חושב שדברים היו מתגלגלים אחרת אם היינו עם שם אחר. מה שהיה לי בראש, מעבר לזה שאלה ראשי התיבות של War Criminals, זה הרגע הזה שאתה מקיא בשירותים של המועדון כשברקע אתה עוד שומע את המסיבה. זה אנחנו. זה התחיל בתור חצי הטרלה. לדחוף לתוך המועדון את המציאות הפוליטית שהמועדון רק רוצה לברוח ממנה.
"מבחינתי, המסיבה הזאת היא נורא ישראל. מין אופוריה בלתי פוסקת וזקפה לאומית בלתי פוסקת שלפעמים מעוררת בחילה איומה. שיכרון כוח כזה, שאתה לא מבין למה ועל מה, ועושה לך חשק ללכת לשירותים ולהקיא".
"מבחינתי, המסיבה הזאת היא נורא ישראל. מין אופוריה בלתי פוסקת וזקפה לאומית בלתי פוסקת שלפעמים מעוררת בחילה איומה. שיכרון כוח כזה, שאתה לא מבין למה ועל מה, ועושה לך חשק ללכת לשירותים ולהקיא"
אבשלום: "כשעשינו את 'לא ניכנע' הבנו במקרה, שאלה גם ראשי התיבות של ווינסטון צ'רצ'יל. זה מה שהביא את העטיפה של הסינגל. הארט של העטיפה הוא צילום תעמולה יפני אמיתי, ממלחמת העולם השנייה. שתי בחורות יפניות מחזיקות תמונה של ווינסטון צ'רצ'יל, וסותמות את האף בגועל, כאילו מסריח להן, וכתוב על התמונה WC שזה גם ראשי התיבות של צ'רצ'יל וגם שירותים כמובן. זה התחבר לשיר בצורה מושלמת".
על הפניית העורף הזו של WC ליחסי ציבור ולשיווק, כתבתי בטור שפורסם בזמן ישראל באוגוסט 2019, לפני ספירת הקורונה וגם לפני ספירת בלפור, שמשחקת תפקיד חשוב בסיפור הזה.
האחים הספרי קיבלו אז מענק של 50 אלף שקל ממפעל הפיס והחליטו לדחות את הפינוק הכלכלי הזה, כמחאה על ההודעה של דירקטוריון מפעל הפיס שהוא לא יתמוך יותר בקידום הסרט התיעודי "לאה צמל, עורכת דין", שביימו פיליפ בלאיש ורחל לאה ג'ונס לערוץ 8.
על המייל שבישר להם על הזכייה במענק הנדיב השיבו האחים הספרי במייל חוזר:
"הופתענו כשנודע לנו שגם מפעל הפיס החליט להצטרף למצעד הקרנפים ולהיכנע לדרישות הימין הקיצוני. בימים אפלים אלה של משטר השתקות ואיומים, מפעל הפיס הינו צינור החמצן האחרון עבור רבים מהאמנים. אבל כידוע, יש הבדל דקיק בין אמנים לבדרנים, והוא שלאמנים יש עמדה. לכן החלטנו לוותר על המענק. חפשו לכם בדרנים".
רציתי אז לראיין אותם אבל הם סירבו, כדי שחלילה לא יראה שהם ויתרו על המענק רק כדי להרוויח יחסי ציבור. כתבתי עליהם אז: "ככה אני אוהב את הלהקות שאני מעריץ. ולמיטב שיפוטי WC היא הלהקה הטובה ביותר שפועלת היום בישראל".
הטקסט ההוא גרר כל מיני תגובות בסביבתי הקרובה. היו מי שהסתקרנו, בדקו, הקשיבו, הגיעו להופעה והבינו על מה מדובר. אמיר אשר, שדרן רדיו "הקצה" המרבה לשדר את WC, כתב השבוע בעמוד הפייסבוק שלו:
"חבר שדיברתי איתו על הצמד WC אמר שהם הדבר הכי טוב וחשוב שקרה לאמנות הפוליטית בישראל מאז חנוך לוין. אחרי ששקע האבק מהפיצוץ שהמשפט הזה עשה לי במוח, נפל לי האסימון שוואלה, יש מצב שהוא צודק".
והיו מי שחשבו בזמנו שנסחפתי. חבר טוב, אוהב מוזיקה, שהביט האלקטרוני והזעם הקדוש של WC די חופפים את הטעם המוזיקלי שלו, אמר לי: "בדקתי, אבל אני לא יכול להתחבר אליהם, כי אני לא מסוגל להאמין להם. אני מקשיב לזעם הזה והוא נשמע לי לא אמין. הם נשמעים לי כמו לבנים שעושים 'פאבליק אנמי'".
הטייזר של פוליטיקת הזהויות
מה שמביא אותנו לפוליטיקת הזהויות, שאי אפשר לברוח ממנה לשום מקום – תפתחו כל סידרה אקראית בנטפליקס ותיווכחו, שלא לדבר על עולמות הריאליטי הרקובים של הערוצים המסחריים – ובטח שאי אפשר לברוח ממנה בסיפור הזה. כי WC לא באים לפוליטיקת הזהויות טוב בעיניים.
שניהם גברים, בזוגיות סטרייטית, תל אביבים, אליטה ישנה, הורים מפורסמים ובעלי קריירות מצליחות בקולנוע ובתיאטרון וקול פוליטי וחברתי מהדהד, משפחה חזקה, מגובשת, עם חברים מפורסמים, שאפילו מתנדבים להצטלם לקליפ אם רק מבקשים מהם יפה. מה שנקרא – יאללה יאללה, תפסיקו לצעוק כמה רע כאן, חמודים, כי הרי אין לכם באמת סיבה.
אבשלום: "אני חייב להגיד שהטענה הזאת מוזרה בעיניי. אנחנו הרי לא מוציאים מוזיקה שמספרת כמה אנחנו מסכנים, נכון? אנחנו לא בוכים שמגיע לנו יותר. דווקא אם אתה בא מבית עם הון תרבותי, השאיפה שלך צריכה להיות מוזיקה של התנגדות, של זעם או של מחאה. לא מוזיקה אישית".
"אנחנו לא מוציאים מוזיקה שמספרת כמה אנחנו מסכנים, אנחנו לא בוכים שמגיע לנו יותר. דווקא אם אתה בא מבית עם הון תרבותי, השאיפה שלך צריכה להיות מוזיקה של התנגדות, של מחאה. לא מוזיקה אישית"
העניין הוא שיותר קל לקבל זעם של אתיופים, פלסטינים או טרנסים, מאשר זעם של שני אחים ממשפחה תל אביבית חזקה ומקושרת.
אבשלום: "מה זאת אומרת? אין זכות לזעום גם כשמסתכלים מה קורה לאנשים אחרים? אין זכות לדבר על זה? זה מגוחך. מי שמותח ביקורת כזאת לא זועם כשהוא מסתכל על מה שקורה בעזה, או מה שקורה במדינה? הוא לא מתמלא זעם בעצמו?".
אריה: "כשמחשמלים אותך עם הטייזר הזה של פוליטיקת הזהויות בכל פעם שאתה מדבר בעד האחר, הדבר היחיד שזה מייצר זה חומות ושימור השדרה הפיאודלית הזאת. כי א' לא ידבר יותר על ב', ו-ב' לא ידבר יותר על ג' וכו'. כל אחד יישאר במקום שלו.
"בפוליטיקת הזהויות של היום מוחקים את האינדיבידואל. אין יותר אינדיבידואל. ואלה בדיוק הנושאים שבוער לנו לדבר עליהם וזה מה שאנחנו עושים. אנחנו לא נשנה את עצמנו ונכתוב מוזיקה של פריבילגים, כי זה מה שאולי מצופה מאנשים כמונו".
מה זה בכלל מוזיקה של פריבילגים?
אבשלום: "מוזיקה אישית, נרקיסיסטית. כל עולם הסינגר-סונגרייטרז".
אריה: "פס הייצור הזה של הליברליזם, האמנים שרק רוצים לתעל החוצה את כל הרגש שלהם. די, כמה אפשר לשמוע את זה?"
בואו ואשיר לכם על הפופיק שלי?
אריה: "כן. זה נורא לא מעניין. אני שומע את זה ואני מצטמרר. אין לי כוח לזה יותר. מהרגע שהתחלנו, מה שבאמת רצינו זה ליצור מוזיקה מהסוג שאנחנו רוצים לשמוע".
אבשלום: "וברגע שאתה מבין שהמוזיקה שלך היא קולקטיבית, ושהיא אוספת סביבה אנשים, זה גם משנה בך משהו. לי זה לקח זמן. אריה בא אליי עם הטקסטים והתחלנו לעבוד עליהם, אבל לקח לי זמן להתנתק מהמקום האישי במוזיקה. לקח זמן עד שהתחיל לקרות משהו, בחבורה, בביחד, בקולקטיב".
"ברגע שאתה מבין שהמוזיקה שלך היא קולקטיבית, ושהיא אוספת סביבה אנשים, זה גם משנה בך משהו. לי זה לקח זמן, להתנתק מהמקום האישי במוזיקה. לקח זמן עד שהתחיל לקרות משהו, בביחד, בקולקטיב"
כשהחבורה או הקולקטיב זה בעצם שניכם?
אריה: "ממש לא. הקולקטיב זה אנחנו והקהל. כשלדבר על הקולקטיב חשוב הרבה יותר בשלב הזה מכל דבר אחר. בגלל זה אצלנו הטקסטים והמוזיקה בפרונט, ואנחנו תמיד מאחורה. אין תמונות שלנו על העטיפות. כמעט שלא רואים אותנו בקליפים. אנחנו לא הסיפור, אלא החיבור בין השירים לבין הקהל. הקהילה.
"הקפיטליזם עשה אותנו מפורדים וחלשים בצורה שהייתה מאוד ניכרת בעשור האחרון. היה קשה לקום ולגייס כוח. זה לא היה מקרי שאנשים קמו על הרגליים רק כשהם הרגישו שעוד רגע לא יהיה להם מה להפסיד".
מחאת בלפור.
אריה: "ודאי".
"הקפיטליזם עשה אותנו מפורדים וחלשים בצורה שהייתה מאוד ניכרת בעשור האחרון. היה קשה לקום ולגייס כוח. זה לא היה מקרי שאנשים קמו על הרגליים רק כשהם הרגישו שעוד רגע לא יהיה להם מה להפסיד"
סליק, השיר הראשון ש-WC הוציאו, נפתח במילים "ופתאום יש תחושת אחדות בינינו, ווי – מה הולך לבוא פה". זה לקח כמעט חמש שנים עד שתחושת האחדות הזו, ששניהם הרגישו כשהם התחילו לעבוד על השירים הראשונים שלהם בדירה קטנה בפלורנטין, מעל סליק ישן של האצ"ל, פגשה את הזעם הציבורי של מחאת הגשרים ומחאת בלפור.
האחים הספרי התייצבו בשפיץ של המחאה הזו, כש"לעולם לא ניכנע" שלהם – שהוקלט ויצא עוד לפני פרוץ המחאה – הפך לאחד ההמנונים הבולטים, והושמע כמעט בכל הפגנה.
גם זה מסתבך עכשיו, בגלל ענייני התו הירוק. "מישהו ממחאת בלפור אמר לי 'שרתם לעולם לא ניכנע ועכשיו נכנעתם לדיקטטורה של התו הירוק'", אומר אבשלום. "אמרתי לו 'תגיד, אתה לא צריך תו ירוק כדי להיכנס למקום העבודה שלך? אז תתפטר מהעבודה לפני שאתה בא אלינו בטענות'".
אריה: "אנשי בלפור הולכים איתנו. באופן חד-משמעי. אבל עכשיו יש באמת כל מיני עניינים עם פליטי בלפור, שהתו הירוק זו המלחמה שלהם כרגע. יש שם אלמנטים של מתנגדי חיסונים, שאנחנו לא מתחברים אליהם.
"אנשי בלפור הולכים איתנו. באופן חד-משמעי. אבל עכשיו יש באמת כל מיני עניינים עם פליטי בלפור, שהתו הירוק זו המלחמה שלהם כרגע. יש שם אלמנטים של מתנגדי חיסונים, שאנחנו לא מתחברים אליהם"
"אני חושב שכשאתה יוצא למחאה על סגר פוליטי ואחר כך מגיע משהו שמאפשר למאות אלפי אנשים להמשיך לעבוד ולהתפרנס, אז יכול להיות שזו לא הסיטואציה האידיאלית, גם אני חושב שיש דברים שצריך לתקן, אבל לפחות אנשים לא נסגרים בבית ומשפחות לא קורסות. וזה היה המצב קודם. וקורונה זו מגפה אמיתית, שמשפיעה על אנשים בצורה איומה".
סוכריות הזעם של מותק
בחזרה הגנרלית, יומיים לפני אינדינגב, בחדר החזרות שנושא את השם הסמלי "כאוס" בדרום תל אביב, קל לראות את ההבדלים בין שני האחים. אבשלום דרוך יותר, פרפקציוניסט, מקפיד על הפרטים הקטנים, לחוץ בגלל כל מיני ענייני סאונד ובאלאנס והמאמץ לחבר בין הביט האלקטרוני המתוכנת למתופף, הוד שריד, שצורף להרכב בדרך להופעות גדולות יותר.
אריה ורבאלי, ועם פתיל קצר יותר. כשנקרע לו מיתר בחזרה, מתברר שהוא לא הביא איתו מיתרים להחלפה. בעיה. לאבשלום זה כנראה לא היה קורה.
ומצד שני – למרות הבדלי הטמפרמנט והאופי, גם ברור שיש ביניהם איזה ערוץ תקשורת סמוי של הבנה ואינטימיות, שכנראה אפשר למצוא רק בין אחים. זה גם ניכר כשהם עולים יחד על הבמה.
למרות הבדלי הטמפרמנט והאופי, גם ברור שיש ביניהם איזה ערוץ תקשורת סמוי של הבנה ואינטימיות, שכנראה אפשר למצוא רק בין אחים. זה גם ניכר כשהם יחד על הבמה
אחים שיוצרים ומופיעים יחד זה סיפור מוכר בתולדות המוזיקה הפופולרית. מההרמוניות הקוליות הנדירות של האחים גיב מ"הבי-ג'יז", דרך קרבות האגו המטורללים ומתודלקים בקוקאין ואלכוהול של האחים גלאגר מ"אואזיס" ועד הסימביוזה מעוררת ההשתאות בין בילי אייליש ואחיה פיניאס.
יכול להיות שפערי הגילאים ביניהם – אבשלום בן 29 ויש לו אח תאום בשם יאיר; אריה בן 35 – חסכו להם את מאבקי הכוח של שנות הילדות וגיל ההתבגרות, שלפעמים פוערים תהום בלתי ניתנת לגישור בין אחים.
אבשלום ואריה "גילו" זה את זה רק באמצע שנות העשרים שלהם, והבינו שהמטען המשותף שהם נושאים – שולחן השישי שסביבו מתווכחים על קולנוע וספרות ואמנות ופוליטיקה – הוא תחנת כוח.
שניהם גם עובדים עכשיו עם אביהם – המחזאי והבמאי שמואל הספרי ("פולישוק") – על סדרת הדרמה הקומית "מותק בול באמצע" שעלתה השנה לשידור ב"כאן 11". אבשלום כותב את המוזיקה, ואריה שותף לכתיבת התסריטים לעונה השנייה, שכבר הוזמנה.
אתם רואים את WC גדלה ויוצאת מהמעגל הפנימי התל אביבי?
אריה: "חד-משמעית כן".
אבשלום: "אנחנו גם עכשיו הרבה יותר פופולריים בבאר שבע מאשר בתל אביב. זה מה שהתברר לנו".
אריה: "בבאר שבע וגם בחיפה יש פול של ארבעה-חמישה ברים שאנחנו קבוע על הפלייליסט שלהם".
אבשלום: "כשהתחלנו, ההיפסטרים של תל אביב לא הגיעו להופעות שלנו. באו אנשים שעברו לתל אביב מכל הארץ. ירושלים. מצפה רמון. חיפה. זה היה הקהל הראשון שלנו".
אריה: "זה בגלל שהציניות ההיפסטרית התל אביבית היא א-פוליטית. היא מנוכרת לרעיון השינוי.
"כל הרעיון של הזהות ההיפסטרית זה להסתכל על האבות הרוחניים שלהם, הפאנקיסטים או הביטניקים, ולהגיד: הנה, אנחנו מודעים כמוכם, אנחנו חכמים כמוכם, אנחנו משכילים כמוכם, אבל אנחנו גם רוצים לנקום בכם על העולם המחורבן שהשארתם לנו, למרות שידעתם מה מגיע. ולכן אנחנו נמרח לכם בפנים את זה שהרמנו דגל לבן, שנכנענו לחלוטין לעולם התאגידי, שהתמכרנו לטראש, לתוכניות ריאליטי. תעזבו אותנו.
"זה דור ה-Y. הדור הבא, הצעיר יותר, כבר מבין שמשבר האקלים מגיע, הם מתנהגים אחרת.
"מה שהכי משמח אותי זה שאנחנו רואים בקהל שלנו גם מבוגרים וגם צעירים. מבחינתי, כשמשהו מצליח ברמה שהיא בין-דורית, זו האינדיקציה הכי מדהימה".
אבשלום: "כשאתה מסתכל בפילוח לפי גילאים של האזנה לשירים שלנו בספוטיפיי, זה 20% לכל קבוצת גיל. הסתכלתי אתמול. מקשיבים לנו בחלוקה כמעט שווה על כל טווח הגילאים עד גיל 60, שיותר מזה כבר אין כמעט ספוטיפיי".
ואיך המספרים?
אריה: "עשרות אלפים. לא צריך להגזים".
אבשלום: "משהו שבין האינדי לפופ. באמצע. אבל אנחנו משתדלים לא להסתכל על זה יותר מדי. שזה לא יתחיל להפריע".
זה קטע שאתם חיים בעולם שבו אתם יכולים לדעת בכל רגע כמה שומעים אתכם וגם איך הם מפולחים. זה עניין חדש בקשר שבין מוזיקאים לקהל.
אריה: "וזה גם מטורף להסתכל על זה קורה. אנחנו הרי לא להקת גלגלצ. אפילו לא ניסינו. ולמרות זאת משמיעים אותנו ברדיו פה ושם. ואז, כשאנחנו מגיעים לאינדינגב, אנחנו רואים שעשר השורות הראשונות שאנחנו יכולים לראות מתחת לבמה מלאות באנשים שצועקים את המילים של כל השירים שלנו. אנחנו לא יודעים מאיפה הם באים. אנחנו לא יכולים לדעת. אלה זרמים תת קרקעיים, שאנחנו לא תמיד מרגישים אותם".
אבשלום: "היה באינדינגב מישהו עם חולצה שלנו – השחורה עם המגן דוד – שלא הוצאנו מעולם. הוא הלך והדפיס אותה לעצמו. ואני רואה אותו קופץ באמצע הקהל בטירוף. לא האמנתי. זה מרגש למות. כי אנחנו באנו מאותם מקומות בדיוק. שנינו היינו באובססיות על להקות – רדיוהד, סטרוקס, אינטרפול, אל-סי-די סאונדסיסטם – אנחנו מבינים את היופי בדבר הזה".
ובארץ?
אבשלום: "ברי סחרוף".
אריה: "אהוד בנאי. אני חושב שאהוד בנאי והפליטים זה האלבום הכי חתרני שיצא בישראל. בטח ביחס להומוגניות ולשמרנות שהייתה בתרבות אז. והנה – מה זה אהוד בנאי והפליטים? זה בן אדם שהגיע מאצולה תרבותית, אבל שר על הכאבים של האחר. ויש לזה כוח אדיר. עד היום. זה המודל".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו