אני חוזרת אל שנות השבעים של המאה הקודמת. נסיעה לחו"ל נתפסה אז במקומותינו כמעט כמו טיסה לירח, כמבצע מפואר של פעם או פעמיים בחיים. נסיעת הבכורה שלי (לאירופה) התרחשה בגיל 31. הסופרת יעל נאמן, ילידת קיבוץ יחיעם ובת לדור קיבוצניקים יותר צעיר מהדור שלי, חרגה לראשונה מגבולות ארצנו בגיל עשרים ומשהו. בספרה הנהדר "היינו העתיד" היא חוזרת אל ילדותה ונעוריה בקיבוץ של השומר הצעיר וכן גם אל הטלטלה שהתלוותה אל עזיבת הקיבוץ וההסתגלות לחיים בעיר.

אני חוזרת אל שנות השבעים של המאה הקודמת. נסיעה לחו"ל נתפסה אז במקומותינו כמעט כמו טיסה לירח, כמבצע מפואר של פעם או פעמיים בחיים. נסיעת הבכורה שלי (לאירופה) התרחשה בגיל 31

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

וכך מתארת יעל נאמן את תחושת האלמוניות המשחררת שהיא חוותה באנגליה במהלך נסיעה מלונדון-לגלזגו:

"לראשונה בחיי הייתי חופשיה. סובבתי את הראש לראות מי קורא לי, מי יודע שאני כאן. ולרגע הרגשתי שאיש לא קורא לי לחזור לעבוד, איש לא קורא לי בכלל".

ואני חוויתי תחושת שחרור דומה ברחובות חיפה בעת שרותי הצבאי בחיל הרפואה, שבסיסו שכן אז במושבה הגרמנית של עיר הכרמל, ובהמשך בגדוד של גולני ששכן אף הוא בחיפה, בטירת-הכרמל שבשוליה המערביים של העיר הגדולה.

ולא רק בגלל קסמי התשלובת של הר וים אהבתי כל-כך את חיפה, אלא גם בזכות האנונימיות. לראשונה בחיי הסתובבתי ברחובות בתחושת אלמוניות גמורה. פטורה מהחובה המעיקה לברך לשלום או להתייחס בדרך כלשהי אל כל עובר ושב על מדרכות הקיבוץ. ממש ניגוד מושלם לחוויית "הרחוב הקיבוצי".

הקיבוץ שבו גדלתי, בעמק-המעינות (שמו הקודם "עמק בית-שאן") היה מעין בועה סגורה, בדומה לקיבוצים אחרים, ונופו האנושי-אחיד והומוגני מאוד. מקום קטן למדי שבתוכו כולם מכירים את כולם. יודעים פרטים ביוגרפיים עליך ועל בני משפחתך. ומכירים אותך כביכול, אפילו אם בקושי החלפתם מילה אי פעם. במקרים רבים הייתה זאת היכרות שטחית מאוד, מבוססת על תדמית חיצונית, על שמועות ורכילויות.

לא רק בגלל קסמי תשלובת ההר והים אהבתי כל-כך את חיפה, אלא גם בזכות האנונימיות. לראשונה בחיי הסתובבתי ברחובות בתחושת אלמוניות גמורה. פטורה מהחובה המעיקה להתייחס לכל עובר ושב על מדרכות הקיבוץ

כאמור, ציפו שם ממך לומר "שלום", להניד ראש ולחייך לקראת כל חבר הנקרה בדרכך (הכוונה לחבר קיבוץ, לאו דווקא ידיד פרטי). רבים התקשו לעמוד בחובה המעיקה. במיוחד התקשו הביישנים. ובעלוני קיבוצים פורסמו מדי פעם דברי תוכחה נושאים כותרות כגון: למה רבים מאיתנו לא אומרים "שלום" לחברים?

אני, כאמור, אהבתי מאוד את חיפה. שיר של נתן זך -"הקזינו בבת-גלים אפריל 1983", מציף אותי בגעגועים לחיפה ולשכונת בת-גלים. חזרתי לאחרונה אל השיר הזה בזכות ספרה של פרופסור נילי שרף-גולד "חיפה אהובתי". היא מצטטת את שירו של זך בפרק מהספר שכותרתו: "בריכת בת-גלים". שרף-גולד, חיפאית במקור, מתארת בפרק היפה את המסע המשפחתי מהדר הכרמל אל גן העדן של ילדותה: הקזינו בבת-גלים עם בריכת השחייה הצמודה אליו:

"ברבות השנים הפכו שכונת בת גלים והבריכה לסמל לילדות אבודה בכתביהם הספרותיים ובממוארים של סופרים ומשוררים בני חיפה. דורות של ילדים חיפאיים מתגעגעים אליה ומבכים את גורלה המר. כבר עשורים אחדים עומד סמל הבטון של הבניין המעוגל בקצה שדרות בת גלים. קראו לו 'הקזינו' למרות שאף פעם לא שימש להימורים, אך הוא והבריכה הצמודה אליו התפרסמו בעיקר במוזיקה לריקודים, הופעות אמנים וקפה מסעדה שמשכו רבים וגם את קציני המנדט הבריטי".

*  *  *

גם אני, ילידת קיבוץ בעמק, נושאת איתי קצת זיכרונות וסנטימנטים שקשורים בבת גלים. שם בילינו פעם בקייטנה קייצית כיפית בימי החופש הגדול. כחיילת בחיפה הייתי מבקרת לעתים קרובות חברת ילדות מהקיבוץ ששירתה בחיל-חימוש, בבסיס ששכן אז בשכונה ההיא.

בקיבוץ ציפו ממך לומר "שלום", להניד ראש ולחייך לכל חבר הנקרה בדרכך. רבים התקשו לעמוד בחובה המעיקה. במיוחד הביישנים. ובעלוני קיבוצים פורסמו דברי תוכחה בנוסח: למה רבים מאיתנו לא אומרים "שלום" לחברים?

שם בבת-גלים, בארכיון של בית-החולים רמב"ם, הועסקתי זמן מה כחיילת בחיל-הרפואה. בבקרים הייתי הולכת מהבסיס שבשכונה הגרמנית אל בית-החולים שהכיל, כך נדמה לי, לא יותר מבניין אחד (הזיכרון מאז כבר מעורפל).

עבודת התיוק של תולדות מחלות בתיקיהם של חולים הייתה מטופשת למדי והתבצעה בחברת אזרחים מבוגרים, עובדי הארכיון השכירים. כמו המוני חיילות אחרות שובצתי לג'וב מיותר. ספק אם בשנות השישים של המאה הקודמת הכרנו את המילה "פמיניזם". בהמשך, כאשר שירתתי כפקידה פלוגתית בגולני, ביקרה אותנו, תריסר בנות הגדוד, קצינת הח"ן של פיקוד צפון. וכשהיא אמרה "אתן מנעימות לחיילים, זה התפקיד שלכן" אף אחת מאיתנו לא מחתה. דבריה נתפסו דווקא כמחמאה.

את שעות העבודה המתמשכות בארכיון של רמב"ם העברתי בעיקר בקריאת תיקי מחלה שפרטיהם נראו לי סתומים, מוזרים ומבהילים. כעבור כחודשיים וחצי של טלטלות ונדנודים השגתי את מבוקשי והועברתי ליחידה קרבית נכספת, לגדוד 51 של גולני שבסיסו שכן אז, כאמור, בפאתי חיפה.

כתום יום עבודה משמים בארכיון של בית החולים פיציתי מדי פעם את עצמי בשיטוט לאורך הטיילת של בת-גלים. סופגת ומסניפה את כחול הים ואת מראות הטיילת, לרבות המראה הקסום: "הקזינו בבת-גלים", כלשונו של נתן זך.

ספק אם בשנות ה-60 של המאה הקודמת הכרנו את המילה "פמיניזם". בהמשך, כפקידה פלוגתית בגולני, ביקרה אותנו קצינת ח"ן פיקוד צפון. כשאמרה "אתן מנעימות לחיילים, זה התפקיד שלכן" אף אחת מאיתנו לא מחתה

שירו של זך, כדברי שרף-גולד, הוא כעין "צופן מכמיר לב, אותו קולטים אלה שהיו ילדים בחיפה בין שנות השלושים לשבעים של המאה הקודמת". וכך נזכר בקזינו זך המבוגר והמיואש:

"את שהיה כאן אי פעם, שלם ומתוקן ויפה
לנעורים בחוף ים מיתקן, בלשון ימינו,
שאנשים שחו צחקו ושחו בו קצינים בריטיים
אף לגמו שרי ובמבט קולוניאלי סקרן
את שתוך מספר שנים כבר לא ניתן יהיה לשחזר:
לא להם ואף לא לנו הממלכה.

אשר נגזר שיאבד, אפילו הכאב לא יסיע בידו
לעמוד על תילו ומלח הים לא ישמר את שהיה
כמעט אהוב מנשוא, שעה יפה"

הגעגועים לזמנים הטובים, כך מפרשנת שרף-גולד, מתמזגים בדברי זך עם הידיעה שאפילו ייבנה הקזינו מחדש, אי אפשר "יהיה עוד לשמוע את צלילי אותה תזמורת ששמע בנעוריו".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.