כאשר הגעתי למנזה שותפי כבר ישב ליד השולחן, מוקף בנות המקשיבות לו קשב רב. פילסתי את דרכי דרך מסלול מכשולים שכלל ערימות שניצלים דקיקים, מגשי חומוס קצת יגע וכסאות פלסטיק אקראיים. קבלת הפנים שחיכתה לי היתה צנועה למדי: לורנס, שותפי, ריתק את הבנות לחלוטין.

כשהגעתי למנזה שותפי כבר ישב ליד השולחן, מוקף בנות המקשיבות לו קשב רב. קבלת הפנים שחיכתה לי היתה צנועה למדי: לורנס, שותפי, ריתק את הבנות לחלוטין

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

"זה סיפור כל כך עצוב," אמרה אחת בחולמנות, נשענת קדימה על מרפקים. "קשה לי לתאר אפילו מה עבר עליכם," לחשה אחרת, בעיניים מנחמות.

לורנס, כמוני וכמו כולם בשולחן, עשה סמסטר באונ' ת"א כחלק מלימודיו בחו"ל, יהודים דוברי אנגלית המתנסים בישראל וחווים קצת ציונות במסווה של לימודים. מול גלי ההזדהות הוא ניסה כמיטב יכולתו לשדר מלנכוליה רצינית. לא פשוט, בתור קנדי.

"סיפרתי להן על אבא שלי," הוא הסביר, בנסיון לחלוב עוד קצת ממה שזה לא יהיה. "הוא ניצול אושוויץ. היה ממש באסה שם".

"אתה בטח מאוד גאה", עניתי.

"כמובן! רגע. מה הכוונה?"

"אבא שלך היה באושוויץ. זה הרי כמו הרווארד של מחנות הריכוז".

כן, כן, אני יודע.

בזכרוני, דממה פתאומית מסתררת באולם כולו, והבנות המומות. "אוו. מיי. גוד", זועקת מנהיגת הלהקה. "האם. הוא. באמת. אמר. את זה!"

"סיפרתי להם על אבא שלי", הסביר, בנסיון לחלוב עוד קצת ממה שזה לא יהיה. "הוא ניצול אושוויץ. היה ממש באסה שם". "אתה בטח מאוד גאה," עניתי. "כמובן! רגע. מה הכוונה?". "אבא שלך היה באושוויץ. זה כמו הרווארד של מחנות הריכוז"

אני רוצה לחשוב שזה היה רגע ההתגלות, בו הבנתי בדיוק מה צופן העתיד. אותו עתיד קודר שאנחנו חווים בימים אלה, בו כל זב חוטם שש להעלב, ועלבון נחשב כפוגעני יותר מתקיפה בגרזנים. אני רוצה לחשוב שהייתי אומר את אותה בדיחה היום.

לא בטוח. מה שאני כן יודע זה שזכרון אותו אירוע חזר אלי השבוע עם העונה החדשה של "תרגיע". זו התכנית של לורנס שונה לגמרי, כמובן: הקומיקאי (ויוצר סיינפלד) לארי דיוויד, שלדעתי היה מעריך את אמירתי חסרת הרגישות.

אחרי הכל, זה אותו לארי דיוויד שלפני כמה שנים פתח מונולוג של "סאטרדיי נייט לייב" בהרהורים על כיבושים רומנטיים במחנות ריכוז.

בפרק "השורד" זקן ששרד את המחנות מתקשה להתחרות בצעיר מסוקס מתוכנית הריאליטי, שמסביר לסועדים באיזו ארוחה משותפת שבמשך שבועות הוא נתקע "בלי חטיפים…  לא יכולתי אפילו להתאמן – ובוודאי שלא היה שם חדר כושר".

חוסר הרגישות של לארי לא מוגבל לשואה. בפרק אחד אקסית מזמינה אותו לקבוצת תמיכה לקורבנות של גילוי עריות; כאשר מתגלה שמדובר היה באב חורג שהתחיל איתה והיה צעיר לא רק מהאמא אלא גם מהבת, לארי תוהה אם זה נחשב. במקרה אחר הוא מנסה לסיים מערכת יחסים עם אישה שעומדת לקבל אבחנה לסרטן; הוא רץ כמו משוגע להגיע אליה לפני הרופא כדי להספיק, כי אחר כך אי אפשר.

אני רוצה לחשוב שזה היה רגע ההתגלות, בו הבנתי בדיוק צופן העתיד. העתיד הקודר שאנחנו חווים כעת, בו כל זב חוטם שש להעלב, ועלבון נחשב כפוגעני יותר מתקיפה בגרזנים

בפרק רלוונטי למחוזותינו ("עוף פלסטיני") מלצרית פלסטינית סקסית שוכבת עם לארי כסוג של פרס אחרי שהוא התעקש שחברו יסיר את הכיפה במסעדה מלאה בערבים ("אתה יהודי גדול, ובכל זאת הורדת לו את הכובע של היהודים").

https://www.youtube.com/watch?v=V6BA0vTI9Ak&ab_channel=ChaosClips

אין לי ויכוח עם מי שרואה את כל זה כפוגעני. אבל אני לא נבהל מעלבון כמו הצעירים של ימינו. תעלבו בי כמה שתרצו, מי שלא תהיו. אני שונא אכזריות אבל הומור הוא טעם החיים; זה עניין של איזון והצד של ההומור זקוק נואשות למרחב פעולה. יש צורך בגבולות, אני מניח, אבל הייתי נזהר עם הגבולות האלה. הדרך קצרה בין משטרת הומור לעולם אורווליאני של "1984".

כך שצפיתי בפרק הראשון של עונה 11 מייד, מתוך עקרון של ממש, ולא התאכזבתי למרות בינוניותו היחסית לתוצרת הכללית של הגאון. הסוגיות הפעם (התראת ספוילר) כללו האם זה בסדר לבקש מסובל מדמנציה (או שמא מעמיד פנים?) להחזיר הלוואה של 6,000 דולר.

אבי שרד בעצמו מחנה עבודה ברומניה, מדינה שהיתה בעלת ברית של הנאצים ושנספו בה כמחצית מהיהודים. לטענתו הוא הצליח בכך באמצעות כשרון יוצא דופן בפינג פונג והבנה שאחרי שהוא הרשים ולימד את הנאצים יש לתת להם לנצח.

אני שונא אכזריות אבל הומור הוא טעם החיים. זה עניין של איזון והצד של ההומור זקוק נואשות למרחב פעולה. יש צורך בגבולות, אני מניח, אבל הייתי נזהר איתם. הדרך קצרה בין משטרת הומור לעולם אורווליאני של "1984"

שנים מאוחר יותר, בפילדלפיה, הוא עבד שעות נוספות בשבתות בתור מהנדס אזרחי. בין עמדות השרטוט הוא ארגן שולחן פינג פונג לתפארת, ושם  לימד את בנו הקטן איך להגיש עם ספין קטלני. "המשחק הזה עם הכדורים הקטנים", היה אומר במבטאו הרומני, "הוא משחק חשוב ביותר".

אבא של דן פרי, מוני, במשרדו (צילום: באדיבות המשפחה)

בקפיטריה פתאום עלה לי רעיון: אולי הסיפור הזה עם הפינג פונג יזכה גם אותי באהדה. אבל האם זה נחשב, בהשוואה לאושוויץ? היססתי טיפה יותר מדי. הבנות התפזר בעודן מצקצקות.

או אז החלטתי החלטה די גורלית: אני אמצא את חברי בקרב הישראלים, שיש להם דאגות אמיתיות והרבה פחות נוטים להיעלב. ובינם, כך יצא, מצאתי את מי שהייתה יום אחד לאשתי.

דן פרי ואשתו לעתיד איריס בתמונה מסוף שנות השמונים (צילום: באדיבות הזוג פרי)

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com