איך משברים נכנסים לתודעה שלנו? איך משברים חולפים מולנו כסרט שהיה ונגמר? שתי שאלות שנוגעות באותו הדבר. נתחיל מהמוכר והעכשווי. משבר הקורונה חלחל לתודעה הציבורית עד כדי כך שמדינות כמו ישראל, מדינות דמוקרטיות, מתקיימות כמעט שנתיים עם הוראות שעה וחוקי חירום.

זיהום האוויר שהורג מדי שנה, על פי הערכות, אלף וחמש מאות בני אדם וגורם מחלות לעשרות אלפים, עובר לפנינו כנתון לא מרגש במיוחד. זיהום האוויר לא גרר החלטה להקים קבינט מיוחד בממשלת ישראל או בממשלה כל שהיא. זיהום האוויר לכל היותר הפך לנושא אחד בוועידת האקלים, אחרי שמדינות העולם הסכימו שיש כאן נושא משותף וחשוב. חשוב, אבל לא כמו הטיפול בקורונה שנמצא בכל רגע נתון בכותרות.

זיהום האוויר, שהורג מדי שנה, על פי הערכות, אלף וחמש מאות בני אדם וגורם מחלות לעשרות אלפים, עובר לפנינו כנתון לא מרגש במיוחד. זיהום האוויר לא גרר החלטה להקים קבינט מיוחד בממשלת ישראל

השאלה למה במשבר האקלים דנים פעם בשנה ולמה בקורונה דנים כל שניה. האם למישהו יש ספק איזה משבר הוא איום אמתי על המין האנושי? האם הווירוס הזה, שכמוהו יש עוד רבים, מאיים על המין האנושי יותר ממשבר האקלים ומשבר המגוון הביולוגי?

התשובה מורכבת. באופן אינסטינקטיבי, הקורונה מבהילה אותנו כי יש בה מרכיבים של סיפור דמוני ומאיים. וירוס שאינו נראה לעין שמופץ לכל עבר. אנחנו לא רואים ולא מרגישים אותו, אבל חיים אותו מדי רגע, כי מדברים אתנו עליו והתודעה מחלחלת. אכן, זה וירוס מסוכן לבני אדם, כמו וירוסים אחרים שהיו ויהיו וכמו חיידקים שהיו ועוד יהיו.

הקורונה מבהילה אותנו עד כדי כך, שכל שיעול של מישהו לידנו מקפיץ אותנו. אני אישית עוטה שתי מסיכות במקומות סגורים או כשבעל מקצוע עובד אצלי בבית כדי לתקן משהו. הקורונה מבהילה אותנו עד כדי כך שאנחנו מוכנים לקבל כל תכתיב ומקבלים אותה כאמת שאין להכחישה.

כך למשל מכתיבים לנו תו ירוק לכל מי שמבקש ללמוד או ללמד בהשכלה הגבוהה ולחלופין מאפשרים לנו להציג בדיקה שמוכיחה שנכון לרגע שעשינו אותה אין לנו קורונה. מבהילים אותנו עד כדי כך שאנו מוכנים לחיות עם חוקי חירום עוד מעט שנתיים. זו כאמור התשובה האינסטינקטיבית שהובילה רבים מאתנו לפעול על פי צווי הממשל.

התשובה היותר מחושבת היא שהקורונה הפתיעה אותנו, את האזרחים, וכך גם הפתרונות שהציעו לנו והגיעו במהירות מפתיעה לא פחות. דומה שזה מה שעובד עלינו בני האדם. אנחנו יצורים שזקוקים למענים מידיים לכל בעיה. מה שאין לו פתרון מיידי נדחק אל תחומי ההתעלמות וההימנעות. זו הדרך שלנו להתמודד עם קטסטרופות. אגב לא רק שלנו, כפי שהמשיל פיטר סנג'י במשל הצפרדע המתבשלת בהדרגה במים מתחמים. הצפרדע, שמבחינה בשינויים מידיים בטמפרטורת המים, ולא חשה זאת בזמן כשהיא משכשכת בסיר מים נעימים שמונח על הכירה המתחממת.

הפתרונות שהציעו לנו והגיעו במהירות מפתיעה לא פחות. דומה שזה מה שעובד עלינו בני האדם. אנחנו יצורים שזקוקים למענים מידיים לכל בעיה. מה שאין לו פתרון מיידי נדחק אל תחומי ההתעלמות וההימנעות

התשובה לשאלה הראשונה בעצם מהווה פתיח טוב לתשובה לשאלה השנייה. במילים אחרות נשאל: למה משבר האקלים בכלל והפגיעה הקריטית במגוון המינים בפרט – לא נהנים ממודעות כמו שזכתה לה מגפת הקורונה?

שוב אומר בשליפה, שבנושא משבר האקלים והפגיעה במגוון המינים מעורבות מדינות רבות. הכוונה היא לכל המדינות שפתחו את השערים ליזמות פרטית וממלכתית כאחת. כל המדינות שבהן התחולל פיתוח מואץ, תוך התעלמות מזיהום אוויר, שפכים, תוצרי תעשיה לא מבוקרים ואשפה. זה לא נעשה מתוך רוע לב אלא מתוך חוסר ידע ואולי מתוך התפישה שלא השתנתה עד היום, כי האדם הוא המנהל של העולם.

כעת נתעמק בסוגיה ונבין את האינטרסים שהובילו לניצול אינסופי של משאבי הטבע ושל בעלי החיים והצמחים. היצורים האנושיים הבדילו עצמם מהסביבה, הדתות למיניהן חיזקו את התפישה והוסיפו את אלוהים לתמונה. בתוך שכאלה ניצול המשאבים הפך עניין כלכלי מרכזי, שבו המדינה ובעלי ההון מרוויחים את הכסף. התפישות הקפיטליסטיות והניאוליברליות מצדיקות את המהלך, שכן זו הדרך שעל פיהן מתנהלת כלכלה נכונה שעושה, לכאורה, טוב לבני האדם.

מכאן אפשר להבין למה יש לחצים כלכליים אדירים להדחיק את השיח האקלימי לוועידות ודיבורים. מכאן אפשר להבין למה חברות הגז הטבעי והנפט הן עדיין הצד החזק בתהליכי קבלת ההחלטות. אכן האנרגיות המתחדשות תופסות מקום, אבל כיוזמות של קבוצות קטנות ורבות שאינן פועלות כקרטל כזה או אחר.

הסבר קצר וממצה שמסביר לנו למה משבר אחד תופס מקום בחיינו ולמה משבר אחר נשאר במגירה ובוועידות בינלאומיות כמו וועידת האקלים ומשבר מגוון המינים.

בנושא משבר האקלים והפגיעה במגוון המינים מעורבות מדינות רבות, שאיפשרו פיתוח מואץ, תוך התעלמות מזיהום אוויר, שפכים, תוצרי תעשיה לא מבוקרים ואשפה. מחוסר ידע או מהתפישה שהאדם הוא המנהל של העולם

אלה משברים שמאיימים על קיומו של העולם, אבל כמו במשל הצפרדע המתבשלת, זהו משבר איטי ואנחנו לא קוראים עליו ב"דשבורד" של משרדי הבריאות. במילים אחרות, השיח על משבר האקלים מתבשל בסיר וההמשך ידוע.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.