אזרח ישראלי ששהה מחוץ לישראל מעל 48 שעות מחוייב בבדיקת PCR כדי לעלות לטיסה לישראל. ההוראה חלה גם על אלו שהתחסנו. עם ההגעה לשדה התעופה שוב מחוייבים לבצע בדיקת PCR בשדה עם הנחיתה.

יוון, לדוגמה, לא מחייבת בדיקת PCR לנכנסים ממדינות ירוקות, אשר יש ברשותם תעודת מחלימים או תעודת מתחסנים. אני יכול להעיד שביוון הרשויות ובעלי העסקים מקפידים הקפדה מחמירה בכל הקשור למסיכות והתנהגות לפי תו ירוק.

בשונה מעלות של בדיקת PCR במחיר סביר בישראל, המחיר בחוץ לארץ יכול לנוע בין 50 יורו ל100 יורו. תלוי כמה מחפשים.

אזרח ישראלי ששהה מחוץ לישראל מעל 48 שעות מחוייב בבדיקות PCR בעליה לטיסה לישראל ועוד אחת בנחיתה. בשונה מעלות סבירה של בדיקת PCR בישראל, המחיר בחו"ל יכול לנוע בין 50 יורו ל100 יורו

בממוצע המחיר הוא כשלוש מאות שקלים לבדיקה. בשנת 2021 צפויים לטוס לישראל כ-2 מליון אזרחים ישראלים עם תעודת מחוסנים.

ההוצאה תהיה של 600 מליון ש"ח על בדיקות PCR בחו"ל ועוד כ-180 מליון ש"ח לבדיקות בישראל. העלות לנוסעים היא לא נתפסת. מעל חצי מיליארד ש"ח שיוצאו במעבדות בחו"ל לבדיקה, שמדינה כמו יוון פוטרת ממנה את הבאים בשעריה.

האם מישהו, בשל פניקה וחרדה, לא מבין את העלויות שנגזרות על הנוסעים? אני מניח שלמדינת ישראל יהיה משהו טוב יותר לעשות בתקציב כזו. או משום שהעובדה שהנוסעים הם אלה שמשלמים את עלויות הבדיקה ולא המדינה – היא פשוט לא מעניינת את נבחרי הציבור.

מנהל חברת תוכנה המתמחה ברישום לכנסים ואירועים

את בנימין נתניהו שלאחר ה-7/10 לא מעניינת דעתו של העם, אלא רק התחזוק של גוש נאמניו "הביביסטים". גוף שההצלחה לשמור על ליכודו הפנימי היא זו שתאפשר לו לשקם ברבות הימים את מעמדו.

לצורך כך, מה שנדרש ממנו הוא לספק לאותו הגוש רציונל נוגד, לסתור את חיצי האשמה הברורים כל-כך שמופנים כלפיו ומצביעים על אחריותו לקטסטרופה. ואת זה הוא עושה בכישרון אומנותי של ממש.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.

כבר חמש שנים שאני לא גר בארץ. התקופה הזו הייתה עם עליות ומורדות אישיות וחברתיות, אבל נראה שהחברה הישראלית נמצאת באחד הרגעים הכי נמוכים שלה בעשרות השנים האחרונות.

נכון, אני לא גר בארץ, אבל מציאות זו מעניקה לי נקודת מבט מעניינת במיוחד על התקופה הזו. אני עדיין חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית ובאותו זמן יכול להביט בה מהצד. מתוך נקודת מבט זו אבקש לדבר על החוויה שלי של חופש הביטוי במרחב הישראלי. או יותר נכון – המחסור בו.

ניצן דיסקין מתגורר בקנדה הצרפתית אחרי שנים של חינוך באמצעות טיולים במדבר הישראלי. השינוי הבלתי צפוי קרה יחד עם הטלטלה העולמית של תקופת הקורונה, המלחמה באוקראינה והמציאות הישראלית. הריחוק הפיזי לצד ההכרות המעמיקה עם החברה הישראלית מעניקים לו מבט אחר על החברה, הפוליטיקה והמרחב הישראלי.

כל דבר נפיץ פה במדינה הזו. אסון טבע או רשלנויות אנושיות – מיתרגמות ישירות לחיפוש אשמים זדוניים. כזו הייתה שריפת הענק שהשתוללה פה ערב יום העצמאות. לציבור הישראלי, כמו לראש הממשלה היה ברור – מדובר בהצתות מכוונות. "כולנו יודעים בידי מי".

ובכן, נכון לעכשיו, בחלוף שבועות, סימן השאלה סביב ההנחה הזו הולך וגדל. כלל לא ברור וכלל לא בטוח שמדובר בהצתות מכוונות.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.