במפות משנות הארבעים של המאה הקודמת מצויה שכונת שפירא מחוץ לגבולות תל אביב. והיום במאה ה-21, מטאפורית, השכונה עדיין מחוץ לתל אביב. כשמדברים על עיר ללא הפסקה יודעים תושבי השכונה להוסיף במרירות: "אצלנו 'ללא הפסקה' מכוון לסמים, זנות ואלימות".

במפות משנות ה-40 מצויה שכונת שפירא מחוץ לגבולות ת"א. במאה ה-21, מטאפורית, היא עדיין מחוץ לת"א. כשמדברים על עיר ללא הפסקה מוסיפים בשכונה במרירות: "אצלנו זה מכוון לסמים, זנות ואלימות"

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

את המפגש שהתקיים השבוע בבית הקפה הנושא את שם השכונה "שפירא", בבעלותו של יהונתן ברגמן – יזם חבר מועצת העיר רועי אלקבץ. הוא הגיע למקום כמו כל נציג ציבור, במטרה לעמוד מקרוב על הבעיות המיוחדות את השכונה. לרגע לא ציפה שיחשף לגיהנום המהווה את מציאות חייהם של רבים מקרב 8600 אנשי השכונה.

תחת סככה, אדמה חולית, כסאות מרופטים, שולחנות וינטג' ולקול מוסיקה שבקעה מכלי נגינה בדציבילים מחרישי אוזניים, פירטו נציגי השכונה את תמונת המצב הנוראית. פריצות לבתים, פשע ברחובות, נערות שעוסקות בזנות וסמים.

נכון, שכונת נווה שאנן, השכונה שליד, נקיה מסמים, אלכוהול, זונות ועובדים זרים, וכך גם התחנה המרכזית החדשה ומקומות נוספים בדרום העיר הגדולה. "כי כולם הגיעו הנה", מסביר אייל ניר, שכבר שנים נאבק לשנות את המצב, "הם לא נעלמו".

"אני מלווה את הבן שלי בן ה-15 לכל מקום", אומרת סמדר, אחת מתושבות השכונה, "אני לא מוכנה לחשוף אותו לסכנות". קראו לנו, הצעירים, להגיע לכאן והבטיחו שיהפכו את השכונה לאתר תיירות. אז אמרו. היא מוסיפה.

הרהט בשכונת שפירא. (צילום: מיכאל יעקובסון, ויקפדיה)

הנה כאן אחת משכיות החמדה, רהט – מערכת השקיה מהמאה ה-19. ובית הקברות המוסלמי על שם שייח מוראד שהקים גם את הבית האדום בשכונה. יוסף חיים ברנר, מחלוצי הספרות העברית החדשה, פובליציסט ומנהיג ציבור, בנה את ביתו בשכונה.

שכונה שהיתה מקור לקליטת עולים מבוכרה, מאוזבקיסטן, מסלוניקי ומיוון. משפחת פוזיילוב הקימה כאן את בית הכנסת.

אבל כל אלה פיסות זיכרון מן העבר הרחוק. היום נותרה שכונת שפירא, שגבולותיה נמתחים בין נתיבי איילון, רחוב סלמה, רחוב חיל השריון, רחוב קיבוץ גלויות ושדרות הר ציון, ככיב מוגלתי בתפר שבין יפו מדרום מערב לתל אביב המתפתחת מצפון מזרח לשכונה.

הבית האדום, החזית הצפונית של בית השיח' מוראד (צילום: Idobi (talk), ויקיפדיה)

משאיות האשפה מגיעות עמוסות פסולת וחומרי בניה ופורקות את התכולה בחצרות השכונה וברחובות עצמם ונעלמות.

רועי אלקבץ רשם את הדברים והבטיח שיפעל לשינוי. שידבר עם בעלי התפקידים וידאג לטיפול מיידי בפשיעה בשלב ראשון.

"מתי תהיה התערבות אמיתית?", מקשים נציגי השכונה, "רק אחרי שירצחו כאן מישהו? אתה יודע כמה פעמים הבטיחו לנו לטפל במפגעים?", הם קובלים. עיריית תל אביב מינתה פרוייקטור ועוד פרוייקטור אבל לבסוף הטיחו לעברנו בפרצוף: "אין כסף, אין לנו תקציב".

ששי בן מנחם, פעיל חברתי בדרום תל אביב, אומר: "אנחנו בצומת דרכים, חייבים לפעול עכשיו, כל עוד הצעירים שהגיעו לכאן עדיין לא הרימו ידיים. כל עוד הם עדיין מקווים לראות את השינוי".

תחת סככה, על כסאות מרופטים סביב שולחנות וינטג', לצלילי מוסיקה בדציבילים מחרישי אוזניים, פירטו נציגי השכונה את תמונת המצב הנוראית. פריצות לבתים, פשע ברחובות, סמים ונערות שעוסקות בזנות

ראש העיר, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, רגע לפני שהיאוש יכרסם כל חלקה טובה בתקווה שעוד נותרה בליבם, הגיע הזמן לעשות מעשה. שכונת שפירא הפכה לפצצה מתקתקת, שללא טיפול שורש תתפוצץ לכולנו בפרצוף.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.

רוברט אופנהיימר, ראש פרוייקט מנהטן, נחשב לאבי הפצצה האטומית שהוטלה בסיום מלחמת העולם השנייה על הירושימה ואחר כך על נגסקי. אופנהיימר חש רגשי אשמה ופעל אחרי המלחמה למען הקמת פיקוח בינלאומי על המשך פיתוח הנשק הגרעיני.

אופנהיימר המשיך לעסוק עד שנות השישים במחקר מדעי של מבנה גרעין האטום. יחד עם שאר המדענים הוא הופתע לגלות שהפרוטונים והניוטרונים בגרעין, שאותו פוצצו בסוף מלחמת העולם השנייה, אינם חלקיקי יסוד ויש עשרות חלקיקים לא מוכרים שהתקבלו בניסויים של מאיצי חלקיקים אשר נעשו לאחר המלחמה. בשנות השישים עדיין לא היה ברור מי הם החלקיקים הנוספים, גן חיות של חלקיקים קוונטיים.

ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.

יום ראשון בבוקר, נכנס ללמד בכיתה שהיא לא לגמרי כיתה, אלא אולם אכסניה שהוסב לכיתת לימוד. שולחנות מתקפלים מסודרים ב-ח', עטופים מפות לבנות חד פעמיות. סביב השולחנות תלמידות ותלמידי י"ב מתיכון "נופי הבשור", שהתאספו מחדש, ביוזמתם, לסיים יחד את שנת הלימודים האחרונה שלהם – בתנאי פנימייה בעין גדי.

"אמרו לך כבר שאנחנו מהעוטף?", שואל אחד התלמידים, במבט מעט מעורר רחמים.

דניאל טופז הוא מנחה בכיר במכון החינוך דרך כפר, שפעיל בלמעלה מ-70 קהילות חינוך בפריפריה החברתית של ישראל.