כמו דון קישוט נלעג, מנופף בחרבו החלודה אל מול טחנות הרוח, אני מרגיש לפעמים במלחמתי האבודה בפמיניזם, בתיאורית חטיפת ילדי תימן ובשאר המקרים בהם אני מוצא את עצמי מתעמת עם "חברי" למחנה השמאל הנאור.

מבטי תדהמה ונחירות בוז הן מנת חלקי מצד מי שהיו בעבר קבוצת ההתיחסות שלי, ברחתי מחיקו החמים של הקונצנזוס יפה הנפש, מהמחנה בעל הדעות "הנכונות", המוצקות כל כך.

אז למרות מה שחושבים ואומרים עלי הצודקים תמיד, לא הפכתי לימני או לשמרן, אינני אויב הפמיניזם ואין לי דבר כנגד העדה התימנית, האויב שלי הוא אחר. אויב מסוכן, מתוחכם והרסני, גם אם לא כולנו מכירים אותו ולא תמיד מזהים את טביעות אצבעותיו.

הפוסטמודרניזם שהחל כתנועה אומנותית ופילוסופית בצרפת בשנות השישים נתן לנו אומנות מבלבלת חושים, ועוד יותר מכך תאוריות מבלבלות ומבולבלות. ההשפעה שלו כבר חרגה מזמן מגבולות האקדמיה וצברה כח עצום בחברה המערבית.

הסימפטומים האי-רציונליים של התנועה ניתנים לזיהוי בנקל באידיאולוגיות כמו אידיאולוגית הזהותיות של הימין הקיצוני בגרמניה, אבל קשה למצוא ביקורת אמיתית על המהות של הפילוסופיה עצמה.

הקושי האמיתי בהבנה ובניתוח ביקורתי של הפוסטמודרניזם, הוא גם משום שהפוסטמודרניסטים עצמם ממעטים להסביר את עצמם באופן בהיר, ובעיקר בגלל הסתירות וחוסר העקביות בדרך מחשבה, שבבסיסה שוללת את קיומה של מציאות יציבה או של הימצאותו של ידע אמין.

למרות זאת, יש רעיונות מסוימים בבסיס של הפילוסופיה הזו שחובה עלינו להבין, אם אנחנו רוצים לסתור אותם. אלה הרעיונות שמהווים את כל מה שרע היום בתנועות הצדק החברתי, הם שמערערים את אמינות השמאל, ומאיימים להחזיר אותנו לתרבות האי-רציונאלית השבטית של העידן הפרה-מודרני.

הפוסטמודרניזם נולד כניסיון לפירוק (דקונסטרוקציה) של תאוריות קודמות, בעיקר של ההומניזם הליברלי, שאת מייצגיו החשיב לקולוניאליסטים של התרבות הגברית, בורגנית מערבית.

הוגי הדעות הצרפתים, בעצמם גברים בורגנים מערביים, דחו כל פילוסופיה שקידמה ערכים כמו אתיקה, רציונאל ובהירות. את המרקסיזם דחו כתיאוריה קשוחה ופשטנית, אבל מעל הכל דחו הפוסטמודרניסטים את המדע.

ההתקפה על המדע הפכה להיות הדגל של התנועה הפוסטמודרניסטית, והניסיון של המדענים למצוא ידע על המציאות בנפרד מתפישת האנושות את אותה מציאות, הוגדר על ידם כעוד ניסיון בורגני לכפות אידיאולוגיה של המערב הדומיננטי.

התקופה המודרנית הביאה איתה למערב את ערכי הרנסנס ההומניסטי, תקופת ההארה, המהפכה המדעית והתפתחות הערכים הליברלים וזכויות האדם. זו התקופה בה החברה המערבית שמה ערכים כתבונה ומדע מעל אמונה ואמונות תפלות כמקור לידע האנושי, ופיתחה תפיסה של האדם כאינדיבידואל בעל זכויות, שהוא חלק מן המין האנושי, ולא נתין כפוף לקולקטיבים היררכיים אשר עוינים זה את זה.

יש מי שרואה במודרניות תהליך של בניה, ויש מי שרואה בו תהליך של הריסה. הריסה של מערכות כמו הכנסיה, הפאודליזם והפטריארכיה. מי שרואה במודרניות כח הורס, יתכן שיראה בפוסטמודרניות כממשיכה של המודרניות, רק שההרס הפעם הוא של המדע, ההומניזם, הליברליות והרציונאליות. מי שרואה במודרניות כח בונה, אין לו אלא לראות בפוסטמודרניות ריאקציה לכל מה שהשיגה התקופה המודרנית עבור האנושות.

השלילה של המדע, השלילה של קיומה של מציאות שאפשר להסכים עליה היא הרלטיביזם שהובילו שלושת כוהני הפוסטמודרניזם, לויטרד, פוקו ודרידה. אשר מבלי להכנס להבדלים ביניהם, אפשר לומר שהתוצאה של הגותם המשותפת היא כל האבסורד שאנחנו רואים היום בפוליטיקה משמאל ומימין.

אם אין מציאות, כל מה שיש לנו הוא נרטיב, הכל תלוי בתפישת המציאות שמשתקפת בטקסטים שמיוצרים על ידי קונסטרוקציות פוליטיות במשחקי כח בין שליטים ונשלטים.

פוקו, אולי הקיצוני בין הרלטיביסטים, שולל כמעט לחלוטין את קיומו של האינדיבידואל, הוא איננו מאמין בערכים אינדיבידואליים, אלא מאמין ברוע אינהרנטי של אדם בשל השתיכותו למעמד חברתי או מקצועי.

פוליטיקת הזהויות מתבססת במידה רבה על התפישה הזו. לפי הרלטיביסטים, אין דבר כזה דו קיום של שתי תפישות שונות, ההיסטוריה האנושית כולה היא מאבק כוחות בין מדכאים למדוכאים, האופוזיציה היא תמיד היפוכה של הסדר הקיים.

יש באידאולוגיה הזו דחיה מוחלטת של העקרון הליברלי, ששואף לגישור על פני הבדלים תוך התמקדות בערכים אוניברסלים משותפים של זכויות אדם.

עבור הפוסטמודרניסטים, בנרטיב השולט למילים יש משמעות בינארית, חיובית או שלילית. בנרטיב המערבי הגברי הבורגני, שהוא הדומיננטי לפי פוקו, המילה מערב היא חיובית והמילה מזרח שלילית, גבר היא מילה חיובית ואשה מילה שלילית. פוקו מדבר על מילים, מכיוון שמבחינתו אין מציאות מחוץ לנרטיב המורכב ממילים.

המטרה של הפוסטמודרניסט איננה להשיג שיוויון, מכיוון ששיוויון בעיניו הוא ערך מזויף של הליברליזם ששקול בעיניהם לפאודליזם או לטוטאליטריזם. המטרה היא מלחמת כוחות, נצחון של המדוכאים, הפיכת המזרח לחיובי והמערב לשלילי, אשה לחיובי וגבר לשלילי. בעולם רלטיביסטי ופוסטמודרניסטי אין מקום לפשרות.

מכיוון שהנרטיב הוא המציאות היחידה, והעולם הוא מלחמה בין נרטיב של חזקים וחלשים, עלינו להתיצב תמיד לטובת הנרטיב של החלשים, מבלי להתחשב בזוטות כמו "עובדות" "אמת" או "צדק".

הפוסטמודרניזם דורש רגישות עליונה לשפה, וכוונת הדובר משחקת תפקיד משני בלבד, חשובה הרבה יותר התחושה שהדברים מעוררים אצל השומע, גם אם הפירוש שניתן להם שונה רדיקלית מכוונת המחבר.

כוונות אינדיבידואליות אינן חשובות כלל. הדובר והשומע הם תוקפן או קורבן על פי שיוכם החברתי וזהותם. המוסר הוא תלוי תרבות כמו המציאות עצמה. עדויות אמפיריות הן חשודות אפריורי, וכך גם רעיונות של התרבות הדומיננטית כמו המדע, הרציונאליות וליברליזם. אלה הם ערכים של תקופת ההארה ולכן הם נאיביים, טוטאליטריים ומדכאים, בדיוק כמו אלה אותם באו לתקן.

הנרטיב שחייב לגבור הוא הנרטיב של קבוצות "השוליים" שהוא "אמיתי" באותה מידה כמו הנרטיב הבורגני, אך חייב לזכות להעדפה מתקנת כדי לשבור קונסטרוקציה חברתית שרירותית.

האבסורד הוא שהשאיפה הפוסטמודרניסטית לשבור את ה"סטאטוס קוו" ולאתגר ערכים מושרשים על ידי הרוב תוך קידום אוכלוסיות שוליים, היא שאיפה ליברלית ביסודה. ההתנגדות לשאיפה הזו איפינה דווקא את הכוחות השמרניים בחברה.

אנחנו נמצאים ברגע יחודי בהיסטוריה בו הסטאטוס קוו החוקי והמוסרי בנוי על גישה ליברלית שמקדמת ערכים של שיוויון, חופש והזדמנויות ללא הבדל דת גזע ומין, והתוצאה המבלבלת היא שמי שנלחמים על שימור הסטאטוס קוו הליברלי הזה מוצאים את עצמם נחשבים לשמרנים, ואלה שרוצים להמנע משמרנות בכל מחיר מוצאים את עצמם תומכים בעמדות אי-רציונליות ואנטי ליברליות.

למרות כל הממצאים שמוכיחים שגזענות, שוביניזם, הומופוביה וטרנספוביה נמצאים בנקודת שפל היסטורית במערב, אקדמאים מהשמאל ולוחמי צדק חברתיים (SJW), מגובים באינטרפרטציות פוסטמודרניסטיות של קריאת המציאות על דרך הטיית האישור (confirmation bias) מציגים פסימיזם פטליסטי.

זה לא מפתיע מצד אינטלקטואלים שמחינתם המדע הוא בסך הכל נרטיב השקול בחשיבותו לכישוף, שכנרטיב של אוכלוסיה מוחלשת הוא זכאי  למעמד זהה ואולי אף עדיף על פני המדע, תוצר החשיבה הגברית והבורגנית.

כשנשאלה הפילוסופית הפוסטמודרניסטית לורי קאלהון האם זו עובדה שהג'ירפות גבוהות יותר מנמלים, היא השיבה שאין זו עובדה, אלא אמונה דתית בתרבות המערבית השלטת.

למרות שקשה לראות איך כישוף דוחק את רגליו של המדע במקומות כמו הפקולטות לרפואה, מספיק לצפות בבהלה בצמיחתה של תופעת ההתנגדות לחיסונים כדי לראות שהרלטיביזם עושה נזקים גם במקומות בהם הרציונל הוא השליט הבלתי מעורער. בפקולטות למדעי הרוח והמדינה, המצב חמור שבעתיים.

דיסציפלינות כמו אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, מדעי התרבות והמגדר נכבשו כמעט כליל על ידי הרלטיביזם המוסרי, ואף על ידי הרלטיביזם האפיסטמולוגי. הפילוסופיה עדיין נלחמת קרב מאסף.

היסטוריונים אמפיריים החותרים לבסס את עבודתם על עובדות, נתקלים לא פעם בהתנגדות אידאולוגיות מצד פוסטמודרניזם בתנועת מלקחיים מתוחכמת. מצד אחד הטענה היא שאין באפשרותם לדעת "מה באמת היה שם", כי הרי אין אמת, רק נרטיב.

ומצד שני יש ניסיון כמובן להשפיע על הנרטיב כדי שיתאים לאידאולוגיה, הרי אם כל מטרת הנרטיב היא לשרת, או לפחות לא לפגוע באוכלוסיות מוחלשות, והעובדות ממילא לא רלבנטיות, ההיסטוריון חייב כמובן לפעול בשירות האידאולוגיה הפוסטמודרניסטית.

אני לא היסטוריון, אך כשניסיתי לבדוק את הטענות לגבי ילדי תימן החטופים, הטענות נגדי היו פוסטמודרניסטיות לחלוטין. כמעט אף אחד לא ניסה לעמת אותי עם עובדות שלא היו ידועות לי, או להתווכח עם טיעוני בדרך רציונלית.

הטענות  היו כלפי מוצאי – "אתה אשכנזי, אין לך זכות להביע דעה". זה כמובן כשל לוגי אד הומינם טיפוסי, אבל יותר מכך, זה ביטול האינדיבידואל ושיפוט עמדתו לפי הקבוצה אליה הוא משתייך, במקרה הזה קבוצה הנתפסת כקבוצה חזקה, ולכן אפריורי דעתי ראויה להפסל.

הטיעון הפוסטמודרניסטי השני היה שהמאמר שלי פוגע בעדה התימנית, שהיא עדה שנתפסת כשייכת לקבוצה מוחלשת בחברה. כל התבטאות שעלולה לפגוע בחברה מוחלשת הוא פסול לגישת הפוסטמודרניסטים, בלי קשר לאמיתות האמירה, לכוונות הדובר או להקשר בו נאמרו הדברים.

אנחנו שקועים במלחמת נרטיבים והטיעונים הם כולם פוסטמודרניסטים, מי שחלש הוא בהכרח הצודק.

במקרה האונס של הילדה בת השבע נתקלתי בוויכוח שגרם ללא מעט אנשים דיסוננס קוגניטיבי – למי אנחנו צריכים להאמין – לילדה או לפלסטיני. מצד אחד עמד בן לעם הפלסטיני, קבוצה מוחלשת בעיני השמאל בכלל והשמאל הפוסטמודרניסטי בפרט, ומצד שני אשה, ויותר מכך – ילדה. סמל חוסר הישע, בת למגדר המדוכא על ידי הפטריארכיה משחר קיום האנושות, בהתגלמותה חסרת האונים ביותר.

הפמיניזם בגרסתו הרלטיביסטית מלמד אותנו שתמיד, אבל תמיד צריך להאמין לקורבן. וכשהוא אומר קורבן, הוא מתכוון לאשה, על אחת כמה וכמה ילדה. השמאל הפוליטי בישראל יעדיף תמיד את הנרטיב הפלסטיני שהוא הצד המוחלש והמדוכא בעיניו, בוודאי מול גרסת מתנחל. דיסוננס קוגניטיבי ממש.

בוויכוח שראיתי הרוחות התלהטו, לא על ניתוח איזו מן הגרסאות סבירה יותר, לא על שאלות של אליבי או חורים בעדויות, אלא אך ורק מי הוא הצד החלש בסיפור, ולפיכך למי יש להאמין.

אין עובדות, אין אמת, רק נרטיבים מתנגשים, שהתחרות ביניהם מוכרעת לא על ידי סטנדרט שיפוטי אוביקטיבי אלא על ידי התגובה אשר הם מעוררים בקהילות בהן הם נצרכים.

רוב הפושעים האלימים, ובוודאי רוב מבצעי פשעי המין הם גברים, אנחנו שומעים את זה השכם והערב, ואף אחד לא מודאג מסטיגמטיזציה שמתבצעת למגדר שלם.

נסו לעומת זאת לדבר על אחוז הפשעים המתבצעים על ידי מהגרים במדינות סקנדינביה, לעומת אלה התבצעים על ידי הסקנדינבים עצמם. "משטרת הפוסטמודרניזם" אוסרת באיסור חמור לציין את העובדה ששיעור הפשיעה המינית בקרב מהגרים ממדינות מוסלמיות בשבדיה הוא בערך פי 20 מאשר אלה שמתבצעים על ידי תושביה "הלבנים" של המדינה.

הסיבה היא שאין מניעה לפגוע ברגשותיהם של הגברים שהם המגדר "החזק" אבל חס ושלום מלפרסם נתונים שיגרמו לעוגמת נפש בקרב אוכלוסיות מוחלשות.
אז נכון שיש חשש מפרסום נתונים כאלה משום שגורמים גזענים בימין עושים בהם שימוש  כדי לקדם אג'נדה של אפליה ושנאה, אבל האם זו סיבה מספקת כדי להתעלם מהעובדות ולטשטש את המציאות?

יש בכלל דרך לטפל בבעיות מבלי להכיר את נתוני האמת? בגלל הפוסטמודרניזם, השמאל מאבד את האמינות שלו כשהוא מתעלם מהמציאות ומאמץ נרטיב בהתאם לתקינות הפוליטית שלו.

כל מי שיעז להזכיר נתונים מהסוג הזה, יזכה מיידית לקיטלוג כימני גזען, כי מה שחשוב בעולם הפוסטמודרניסטי הן המילים, לא הכוונות, לא ההקשר ולא המטרה.

הדוגמא הקיצונית ביותר לחשיבות המופרזת שנותן הפוסטמודרניזם ובעקבותיו משטרת התקינות הפוליטית ללמילים עצמן, היא האיסור המוחלט על לבנים בארה"ב להשתמש במילה "ניגר". עצם הגיית המילה, בלי קשר לנסיבות, לכוונות או לזהותו של הדובר (בתנאי שהוא לבן כמובן) יכולה לגרום לאדם לאבד את עבודתו, את מעמדו החברתי והוא צפוי ל"שיימינג" ציבורי.

פרופסור באוניברסיטה, שבמהלך שיעור על תקופת העבדות יציין שבעבר לבנים נהגו לקרוא לשחורים במילת הגנאי "ניגר", תוך כדי שהוא מסביר שהיום הדבר איננו ראוי ואין לעשות זאת, צפוי לנזיפה ואולי אף לפיטורין. גם אם אין ספק שהמילה לא נאמרה מתוך כוונה לפגוע, והפרופסור רחוק מלהיות גזען.
בהיותו לבן, עצם הגיית המילה היא עבירה בלתי נסלחת.

מכיוון שקבוצת ההשתייכות של הדובר היא הקובעת את ערך דבריו, ישנן קביעות פוסטמודרניסטיות בעליל שנתקבלו כמעט כאמיתות שאין עליהן עוררין, למשל הדעה שאין דבר כזה גזענות הפוכה.

במו אוזני שמעתי פוליטיקאי מוערך וחביב עלי שטוען בשכנוע פנימי עמוק ש"החלש לא מתגזען על החזק, החזק מתגזען על החלש" בבואו להגן על התבטאויות גזעניות של פעילה חברתית מעדות המזרח כנגד אשכנזים.

כאילו היותו של אדם חלק מקבוצה מוחלשת, מאיינת את האפשרות שהוא באופן אינדיבידואלי יחזיק בדעות גזעניות וילקה בשנאה עיוורת לשונים ממנו, או אולי מעצם השתייכותו לקבוצה הזו אנחנו צריכים לסלוח לו, בשם איזשהו תיקון היסטורי לעוול שנגרם לקולקטיב המדוכא והמופלה.

כך ביטלנו באחת את כל רעיון האינדיבידואל האחראי למעשיו, ואת חיפוש המאחד בין הפרטים ולא המפלג בין הקבוצות.

למרות שהפוסטמודרניזם הוא מפלצת שהומצאה על ידי השמאל, מי שעושה בו שימוש יעיל במיוחד היום, הוא דווקא הימין הקיצוני, אין דוגמא טובה יותר מדונאלד טראמפ ודומיו עם דיבוריהם על "עובדות אלטרנטיביות"  אשר מפיצים נרטיבים המתעלמים במופגן מעובדות, ממדע וממחשבה רציונלית.

הימין אף פעם לא נרתע מלהשתמש בטיעונים אי-רציונליים ואנטי מדעיים, ואין לחשוד בדונלד טראמפ שקרא או אפילו שמע על פוקו ולויטרד, אבל מה שהשתנה בזכות או באשמת הפוסטמודרניזם, הוא שהציבור היום פתוח הרבה יותר לספיגת עמדות רלטיביסטיות לגבי עובדות וידע, הרבה בזכות עבודה של אינטלקטואלים מהשמאל בעשורים האחרונים. העמדה המקובלת היום היא "הבורות שלי היא שוות ערך לידע שלך".

כדי לעמוד בפני עליית הימין הגזעני ההומופובי השמאל חייב להשתחרר מהאיוולת הפוסטמודרניסטית, הוא חייב לחזור לליברליזם חזק קוהרנטי ובטוח בעצמו. חשוב להתמודד עם הקיטוב, פוליטיקת הזהויות המאולצת והקיטוב הכפוי שהשליט הפוסטמודרניזם באקדמיה ואשר חילחלו לחלקים גדולים בחברה, באמצעות עקרונות של חופש, שיוויון וצדק בהתאם לרוח השמאל והליברליזם האוניברסלי.

מקורות:
Challenging Postmodernism: Philosophy and the Politics of Truth (2003) Prometheus Press.
Postmodernism: A Very Short Introduction. (2002) Oxford University Press.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

זו דעתי. היא לא חשובה במיוחד. וייתכן שדעתי שגויה. ייתכן שאני טועה. ולו חלקית. או שאני טועה לגמרי. וצריך לזכור שאלו דברים כלליים שמחייבים להעמיק בפרטים שונים. וכידוע, מפלטו של העצלן הוא הנימוק "תקצר היריעה". או: "זה לא הזמן והמקום". אבל אכתוב מה אני חושב שחייבים לעשות. ואם מישהו ישאל אותי על הפרטים, אכתוב לו שתקצר היריעה.

אז הנה:

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

אתמול התקיימה ישיבה סגורה של הליכוד, בה בין היתר אמורים היו לדון על העברת הכספים הקואליציוניים כמתוכנן. בתוך הכספים הקואליציוניים שהועברו יש לא מעט סעיפים מעוררי פליאה.

אחד הסעיפים מעוררי הפליאה הוא העברה של 400 מיליון ש"ח לטובת חלוקת תווי מזון של משרד הפנים לבעלי הכנסות נמוכות.

שירן טייב אלמקיאס, חוקרת עוני ומדיניות חברתית בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני במדיניות ציבורית וממשל.

לפני שנגמרה הפוגת האש והמו"מ נקטע, פרסמה המדינה את רשימת האסירים שהיא מציעה לשחרר בפעימה הרביעית של עסקת חילופי החטופים. הרשימה כללה, באופן חסר תקדים, 21 אזרחיות ישראל, ערביות שנעצרו מאז תחילת המלחמה, לא הועמדו לדין וודאי שלא הורשעו.

הצעה זו של המדינה הפרה את החוזה בין המדינה לבין אזרחיה. המדינה שכבר שנים דואגת לסמן את האזרחים הערבים כאויב מבפנים, והממשלה שניצלה כל רגע מאז תחילת המלחמה כדי לחזק זאת, פוגעת באזרחיה, ערבים ויהודים מעצם נכונותה להחליף אזרחים באזרחים בעסקה.

חולוד אדריס היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. בעבר ניהלה באגודה לזכויות האזרח את תחום החינוך לזכויות אדם ונגד גזענות בחברה הערבית. לפני כן הייתה המנכ”לית הערבייה השותפה הראשונה בעמותת מהפך-תג’ייר, שם פיתחה את החזון לחברה משותפת ואת המודל לניהול המשותף. היא בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ומשאבי אנוש ותואר שני בלימודי מגדר מאונ' בר אילן, וכן יועצת ארגונית ומנחת קבוצות דיאלוג לחינוך לזכויות אדם ונגד גזענות.

יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.