הימים ימי חורף. חשוך וגשום בחוץ והלב מבקש אור, חום ונחמה. לא סתם חנוכה, כמו חגי אור נוספים בתרבות האנושית, מבקש להביא אור של תקווה בימי אפלה. חנוכה הוא חג ספוג זיכרונות. זיכרונות של ריבה אדומה בלב הסופגנייה, של ריקודי סביבון בגן, של הכנת חנוכיה בעצמנו מבלוטים דליקים, של הדלקת נרות עם סבא וסבתא. זיכרונות מלאים אור, רוך ונעימות.

הסיפור של חנוכה, לעומת זאת, הוא סיפור אלים ומורכב. סיפור של מאבק לעצמאות, ובו בזמן סיפור של קנאות דתית. סיפור של קרבות, מכבים וגיבורים. הציונות העלתה על נס את הגיבור, הקורא לדרור, שנושא לפידים, מסתער ומנצח, שהרי "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש". גם הדמויות הנשיות המזוהות עם החג הזה: חנה אם הבנים ויהודית שערפה את ראשו של המצביא הולופרנס – מסמלות קנאות ואלימות. אפילו הזווית הנשית שבחג אינה מספקת רוך, נחמה או אלטרנטיבה. והלב מבקש ומייחל.

סיפור חנוכה הוא סיפור אלים ומורכב. גם הדמויות הנשיות המזוהות איתו: חנה אם הבנים ויהודית שערפה את ראשו של המצביא הולופרנס – מסמלות קנאות ואלימות. אפילו הזווית הנשית בחג אינה מספקת נחמה

אך חג החנוכה הוא גם חג של ההזדמנות לשוב ולהיטהר. הוא חגיגת היכולת להתחדשות בעולם ובאדם.

התלמוד, במסכת עבודה זרה, מספר לנו על אימתו של אדם הראשון מהחורף הראשון. ראה האדם שהימים הולכים ומתקצרים וחשב שהעולם מגיע לקיצו. כשהבין שזהו טבעו של עולם, ושהימים ישובו להתארך, הוא החליט לציין את חוק הטבע הזה בחגיגה. חנוכה הוא גם חגיגת היכולת של העולם לשוב ולהתמלא באור.

ומה בעצם אנו חוגגים בחנוכה? את היכולת לטהר את המזבח שחולל, את המקדש שטומא. את היכולת להפוך טרגדיה של אלימות למעשה של תיקון. בחנוכה איננו מוחקים את חילול המקדש, איננו חוגגים רק את ניצחון החשמונאים, אנו חוגגים את היכולת לתקן את שנשבר, לטהר את שנטמא, לזכור שלא הכול אבוד גם בחושך הגדול.

את הסיפור על הכד הקטן אנחנו נוטים להפסיק לספר אי שם בבית הספר היסודי. הרי מי יכול להאמין שבכד קטן יש שמן לשמונה ימים? איזה לקח אפשר ללמוד מסיפור כל כך מוזר?

אני חושבת על האומץ של כהני בית המקדש. סביבם הכול מחולל ומנותץ, והם מעזים לראות בפינת ההיכל פך שמן קטן וחסר חשיבות – ולתת לו סיכוי. כמה קל היה לשקוע בייאוש, כמה פשוט להחליט מראש שכד קטן כל כך לא יוכל לפתור את הבעיה. ובכל זאת – נעשה נס בליבותיהם והם נתנו הזדמנות. אז הם גילו את מלוא הפוטנציאל שהסתתר בכד הזעיר – והאור זרח שמונה ימים.

אני חושבת על האומץ של כהני בית המקדש. סביבם הכול מחולל ומנותץ, והם מעזים לראות בפינת ההיכל פך שמן קטן וחסר חשיבות – ולתת לו סיכוי. כמה קל היה לשקוע בייאוש

סיפור נוסף המשויך לחנוכה מכונה "הכלה החשמונאית". סיפור זה מתאר מציאות שבה במשך כמעט ארבע שנים כל כלה בטרם חופתה מובאת בעל כורחה אל ההגמון ולמעשה נאנסת.

חנה, בתו של מתתיהו, קורעת את בגדיה במשתה חתונתה. כשהיא מעוררת בכך את זעם הגברים היא מטיחה בהם דברים קשים: איך ייתכן שאתם מזדעזעים מהעירום שלי אך אינכם מזדעזעים מהאונס השיטתי של בנות ישראל? מחאתה הובילה, כך על פי המדרש הימי ביניימי, לתחילת מרד החשמונאים.

כמה אומץ יש לחנה. כמה אור היא מעזה להביא לעולם. במעשה קטן כביכול, היא מצליחה ליצור מהפכה. היא נלחמת בשתיקת החברה אל מול האלימות המופנית נגד נשים יום יום ומוחה כנגד הצביעות המוסרית המדקדקת בלבושן ובהתנהגותן של נשים אך עיוורת אל מול האלימות האיומה המופנית נגדן.

אך כאמור, חג החנוכה הוא גם חג ההתחדשות וההיטהרות. שיבוצה של הכלה החשמונאית במסגרת סיפורי חנוכה מזכיר לנו שפצעי הגוף והנפש אינם נעלמים, אך באדם שנפגע יש את היכולת להיטהר. כמו המקדש, כמו הלילה שהופך ליום, כך גם בנפשה של אדם היכולת להחלים ולהפיץ אור.

חנה, בתו של מתתיהו, קורעת את בגדיה במשתה חתונתה. כשזעם הגברים מתעורר היא מטיחה בהם: איך ייתכן שאתם מזדעזעים מהעירום שלי אך אינכם מזדעזעים מהאונס השיטתי של בנות ישראל?

בשבוע שעבר חל היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. וגם השנה רשימת הקורבנות ארוכה ופוצעת את הנפש. הסמיכות של היום הזה לחנוכה מעוררת מחשבה – חנוכה מעודד אותנו להקשיב לנפגעות, לא לשתוק אל מול עוולות, להאמין שאפשר לתקן ולהיטהר ולזכור שגם אם מעשינו הם קטנים – יכול להיות שהם נושאים בקרבם בשורה גדולה. ויהי אור.

הרבה נעמה דפני קלן היא רבה שותפה של קהילת ״אור חדש״ בחיפה. פמיניסטית שיודעת שקולן של נשים הוא חיוני לחברה, לדת ולתרבות, ומאמינה שיהדות יכולה להיות בית ומגדלור לחברה כולה. חיפאית, נשואה לדוד, ואמא לאריאל ולאיילת (צילום: אסיה יופה).