"ברגע ההוא ראיתי את העתיד. שאון השנאה והפחד, ענני האלימות והמוות לא הסתירו את הקול הצלול והברור, המבקש חיים וחירות. זו לא המלחמה שלי, יכולתי לשוב אל ביתי המוגן והבטוח. יכולתי ולא יכולתי. הישרתי מבט אליו, אל הילד המוטל בין חיים למוות, אל אחותו המתחננת על חייו במבט ובחרתי להיכנס בבריתם של חפצי החיים".

"זו לא המלחמה שלי, יכולתי לשוב אל ביתי המוגן והבטוח. יכולתי ולא יכולתי. הישרתי מבט אליו, אל הילד המוטל בין חיים למוות, אל אחותו המתחננת על חייו במבט, ובחרתי להיכנס בבריתם של חפצי החיים"

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כך אני מדמיינת את המתרחש במוחה של בת פרעה, כשהיא רואה את משה הקטן בתיבה נישא על גלי היאור לקראתה. הקריאה למצוא רחמים וחמלה מעבר לגבולות הלאום והדת מהדהדת מזה דורות.

בתוך כל רגעי המתח בסיפור הצלתו של משה – הסכנות מגלי היאור ומהתנינים השורצים בו, הפחד שמא בת פרעה תסגיר אותו לידי המרצחים, החשש שלעולם לא ישוב לראות את משפחתו ואת עמו – יש רגע אחד שמדבר אלי במיוחד השנה; זה הרגע בו נפגשות עיניים של שתי נשים – בת פרעה ומרים.

בת פרעה בוחרת לסכן את חייה ולפתוח את ביתה עבור נער עברי זר;  ומרים – זו מחליטה לבטוח בבתו של הצורר האיום. מבט של שתי נשים שהחליטו להיאבק למען חיים, לא להיכנע לחוסר האונים ולאדישות. לא לתת לדעות הקדומות לנצח. מבט שאיפשר חירות לעם שלם.

מה היה קורה אילו הן היו מסיטות את המבט? אם תחושת חוסר האונים הייתה משתלטת? אם הלב היה נאטם מגודל הפחד והזוועות? האם היינו חוגגים השנה את פסח לולא מעשה החסד הקטן שלהן?

אך לא רק את פסח אנחנו חוגגים בזכותן, אלא גם את חגי הדתות האחיות שלנו. לולא יציאת מצרים לא הייתה תורה בעולם, וגם לא ברית חדשה ולא קוראן. פסח, פסחא ורמדאן שלובים זה בזה השנה. למרבה הצער, הם אינם מביאים בכנפיהם רק שמחת חג, אלא גם מתח, חשש ואיבה. מה היה אומר על כך אבינו המשותף אברהם? אברהם מכניס האורחים, מעניק התקווה למהגרים שיימצא להם בית, מנחם האבות והאמהות שבנם ישוב אליהם בשלום.

בת פרעה בוחרת לסכן את חייה ולפתוח את ביתה לנער עברי זר;  ומרים מחליטה לבטוח בבת הצורר האיום. מבט של שתי נשים שהחליטו להיאבק למען חיים, לא להיכנע לחוסר האונים, לאדישות ולדעות הקדומות

מעבר לדורות ולמרחקים, מעבר לדתות ולאמונות, לפחדים ולדעות הקדומות, נשמעת הקריאה לכל חפצי החיים שבינינו – הושיטו יד, פתחו את דלתות הלב והבית. דברו את שפת האמונה – האמונה בצלם אלוהים שבכל אדם, האמונה בזכות לחירות ולחיים.

הרבה נעמה דפני קלן היא רבה שותפה של קהילת ״אור חדש״ בחיפה. פמיניסטית שיודעת שקולן של נשים הוא חיוני לחברה, לדת ולתרבות, ומאמינה שיהדות יכולה להיות בית ומגדלור לחברה כולה. חיפאית, נשואה לדוד, ואמא לאריאל ולאיילת (צילום: אסיה יופה).

הימים ימי חורף. חשוך וגשום בחוץ והלב מבקש אור, חום ונחמה. לא סתם חנוכה, כמו חגי אור נוספים בתרבות האנושית, מבקש להביא אור של תקווה בימי אפלה. חנוכה הוא חג ספוג זיכרונות. זיכרונות של ריבה אדומה בלב הסופגנייה, של ריקודי סביבון בגן, של הכנת חנוכיה בעצמנו מבלוטים דליקים, של הדלקת נרות עם סבא וסבתא. זיכרונות מלאים אור, רוך ונעימות.

הסיפור של חנוכה, לעומת זאת, הוא סיפור אלים ומורכב. סיפור של מאבק לעצמאות, ובו בזמן סיפור של קנאות דתית. סיפור של קרבות, מכבים וגיבורים. הציונות העלתה על נס את הגיבור, הקורא לדרור, שנושא לפידים, מסתער ומנצח, שהרי "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש". גם הדמויות הנשיות המזוהות עם החג הזה: חנה אם הבנים ויהודית שערפה את ראשו של המצביא הולופרנס – מסמלות קנאות ואלימות. אפילו הזווית הנשית שבחג אינה מספקת רוך, נחמה או אלטרנטיבה. והלב מבקש ומייחל.

הרבה נעמה דפני קלן היא רבה שותפה של קהילת ״אור חדש״ בחיפה. פמיניסטית שיודעת שקולן של נשים הוא חיוני לחברה, לדת ולתרבות, ומאמינה שיהדות יכולה להיות בית ומגדלור לחברה כולה. חיפאית, נשואה לדוד, ואמא לאריאל ולאיילת (צילום: אסיה יופה).

ההתרגשות. ארון הקודש נפתח. הרחש של הסטת הווילון. ספרי התורה מוצאים ומתחילים בסדר ההקפות. התורה שמסמלת ידע וערכים, עולם רוחני ונשגב, הופכת לערב אחד למקור של שמחה מתפרצת.

מתי בפעם האחרונה עמדת ליד ספר תורה פתוח? קראת בתורה? מתי בפעם האחרונה החזקת ספר תורה בידיים כמו תינוק ופשוט רקדת בלב מלא שמחה?

את מכירה את התחושה הזו כל כך טוב. את נכנסת לחדר ומרגישה שזה לא המקום שלך; את בוחרת מקצוע או מסלול לימודים ומבהירים לך בעדינות ובנחישות ש"זה לא בשבילך". כל כך הרבה נשים חוות את שמחת תורה כחג של מישהו אחר. הריקודים, השמחה, החזקת ספרי התורה – כל זה מתרחש מאחורי מחיצה. בך לא נוגע. וכמה שזה פוגע.

כל כך הרבה נשים חוות את שמחת תורה כחג של מישהו אחר. הריקודים, השמחה, החזקת ספרי התורה – כל זה מתרחש מאחורי מחיצה. בך לא נוגע. וכמה שזה פוגע

התורה והמסורת שלנו דווקא יודעות לספר סיפור מורכב יותר:

רבקה קוראת לך לצאת ולדרוש את אלוהים כשאת מרגישה שהעולם מלא סבל,

מרים הנביאה מעודדת אותך לצאת בתופים ובמחולות,

חנה מזכירה לך שבכוח תפילתך את יכולה לברוא עולמות,

האישה הגדולה משונם מלמדת אותך שאם תלחמי על חיי ילדיך תוכלי להצילם,

בת פרעה מאתגרת אותך לקרוא תיגר על מוסכמות מרושעות וזדוניות,

דבורה מפלסת לך דרך להיות אשת ציבור – שופטת ומצביאה,

בנות צלפחד מלמדות אותך שביכולתך לערער על המובן מאליו וליצור שינוי,

ורות מלמדת אותך שגם הנמצאות בשולי החברה יכולות להביא גאולה.

נשים דורשות בתורה. הן מגלות בה פנים חדשות ומאירות, פנים חומלות ולוחמות צדק. נשים דורשות להיות חלק מציבור, דורשות שקולן יישמע. עכשיו תורה. עכשיו תורך ותורן.

נשים נוגעות בתורה, ותורה נוגעת בנשים. כך נראית אהבה, כך נראית חברה בריאה המאפשרת לכל אחד ואחת להביא את קולה, את חוכמתה, את אומץ ליבה, את רגישותה, את צרכיה למרחב הציבורי.

נשים נוגעות בתורה, ותורה נוגעת בנשים. כך נראית אהבה, כך נראית חברה בריאה המאפשרת לכל אחד ואחת להביא את קולה, את חוכמתה, את אומץ ליבה, את רגישותה, את צרכיה למרחב הציבורי

התורה היא שילוב של חומר ורוח, שכל ורגש. היא מעוררת השראה, אבל גם מאתגרת. היא מזמינה אותנו לקריאה אוהבת וגם ביקורתית, למסע בעקבות דורות העבר ולקראת העתיד. ובעיקר – היא מזמינה אותנו לגעת, לפרש, לדרוש. היא מזמינה אותנו לתת לה לגעת בחיים שלנו. היא קוראת לנו לשמור איתה נגיעה.

הרבה נעמה דפני קלן (צילום: הרב גבי דגן)

הרבה נעמה דפני קלן היא רבה שותפה של קהילת ״אור חדש״ בחיפה. פמיניסטית שיודעת שקולן של נשים הוא חיוני לחברה, לדת ולתרבות, ומאמינה שיהדות יכולה להיות בית ומגדלור לחברה כולה. חיפאית, נשואה לדוד, ואמא לאריאל ולאיילת (צילום: אסיה יופה).

זאת כנראה תופעה רווחת בקרב פוליטיקאים: הם נוטים להסתמך על נטייתם של המוני אנשים להיאחז בעמדה קיצונית, בינארית, בתפיסה של שחור-לבן שאין בה מקום לאמצע, לגוונים אפורים.

כל דעה פסקנית ונחרצת מתבססת על הכללות גורפות. לתפיסה מעין זאת נלווים בדרך כלל קושי להכיל אמביוולנטיות. פסקנות הדוחה כל ספקנות.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

השבוע ציינה מירית שם אור את יום הולדתה, וזו הזדמנות להיזכר בכמה משיריה ולעמוד על ייחודם.

מירית שם אור ­­- עיתונאית וסופרת מוערכת – נודעה גם כמי שכתבה עשרות להיטים לאורך השנים. מירית מעולם לא שאפה להציג עצמה כמשוררת, אלא כתמלילנית שבעצם "נקלעה לסיטואציה".

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון המתמחה בעולם האסלאם של ימי הביניים ובקורות היהודים תחת שלטון האסלאם. כמו כן כותב טורי דעה בנושא גיבורי תרבות בתחום המוסיקה הפופולרית, השירה והפיזמונאות בישראל.

בזמן שמהדורות החדשות של 2026 ממשיכות להזין אותנו בסיסמאות על "ניצחון מוחלט", "הסרת האיום לצמיתות" ו"שינוי פני המזרח התיכון", כדאי שנבין את המנגנון התודעתי שמאפשר למשטרים לבצע פשעים מחרידים מבלי שהם יוגדרו ככאלה.

ההיסטוריון וחוקר הג'נוסייד א. דירק מוזס מציע בספרו "The Problems of Genocide" מראה שחורה ומפכחת: המושג "ביטחון קבוע" (Permanent Security) הוא המנוע המרכזי שמאחורי האלימות המודרנית. זוהי המלכודת שבה כולנו כלואים.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.