"ברגע ההוא ראיתי את העתיד. שאון השנאה והפחד, ענני האלימות והמוות לא הסתירו את הקול הצלול והברור, המבקש חיים וחירות. זו לא המלחמה שלי, יכולתי לשוב אל ביתי המוגן והבטוח. יכולתי ולא יכולתי. הישרתי מבט אליו, אל הילד המוטל בין חיים למוות, אל אחותו המתחננת על חייו במבט ובחרתי להיכנס בבריתם של חפצי החיים".

"זו לא המלחמה שלי, יכולתי לשוב אל ביתי המוגן והבטוח. יכולתי ולא יכולתי. הישרתי מבט אליו, אל הילד המוטל בין חיים למוות, אל אחותו המתחננת על חייו במבט, ובחרתי להיכנס בבריתם של חפצי החיים"

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כך אני מדמיינת את המתרחש במוחה של בת פרעה, כשהיא רואה את משה הקטן בתיבה נישא על גלי היאור לקראתה. הקריאה למצוא רחמים וחמלה מעבר לגבולות הלאום והדת מהדהדת מזה דורות.

בתוך כל רגעי המתח בסיפור הצלתו של משה – הסכנות מגלי היאור ומהתנינים השורצים בו, הפחד שמא בת פרעה תסגיר אותו לידי המרצחים, החשש שלעולם לא ישוב לראות את משפחתו ואת עמו – יש רגע אחד שמדבר אלי במיוחד השנה; זה הרגע בו נפגשות עיניים של שתי נשים – בת פרעה ומרים.

בת פרעה בוחרת לסכן את חייה ולפתוח את ביתה עבור נער עברי זר;  ומרים – זו מחליטה לבטוח בבתו של הצורר האיום. מבט של שתי נשים שהחליטו להיאבק למען חיים, לא להיכנע לחוסר האונים ולאדישות. לא לתת לדעות הקדומות לנצח. מבט שאיפשר חירות לעם שלם.

מה היה קורה אילו הן היו מסיטות את המבט? אם תחושת חוסר האונים הייתה משתלטת? אם הלב היה נאטם מגודל הפחד והזוועות? האם היינו חוגגים השנה את פסח לולא מעשה החסד הקטן שלהן?

אך לא רק את פסח אנחנו חוגגים בזכותן, אלא גם את חגי הדתות האחיות שלנו. לולא יציאת מצרים לא הייתה תורה בעולם, וגם לא ברית חדשה ולא קוראן. פסח, פסחא ורמדאן שלובים זה בזה השנה. למרבה הצער, הם אינם מביאים בכנפיהם רק שמחת חג, אלא גם מתח, חשש ואיבה. מה היה אומר על כך אבינו המשותף אברהם? אברהם מכניס האורחים, מעניק התקווה למהגרים שיימצא להם בית, מנחם האבות והאמהות שבנם ישוב אליהם בשלום.

בת פרעה בוחרת לסכן את חייה ולפתוח את ביתה לנער עברי זר;  ומרים מחליטה לבטוח בבת הצורר האיום. מבט של שתי נשים שהחליטו להיאבק למען חיים, לא להיכנע לחוסר האונים, לאדישות ולדעות הקדומות

מעבר לדורות ולמרחקים, מעבר לדתות ולאמונות, לפחדים ולדעות הקדומות, נשמעת הקריאה לכל חפצי החיים שבינינו – הושיטו יד, פתחו את דלתות הלב והבית. דברו את שפת האמונה – האמונה בצלם אלוהים שבכל אדם, האמונה בזכות לחירות ולחיים.

הרבה נעמה דפני קלן היא רבה שותפה של קהילת ״אור חדש״ בחיפה. פמיניסטית שיודעת שקולן של נשים הוא חיוני לחברה, לדת ולתרבות, ומאמינה שיהדות יכולה להיות בית ומגדלור לחברה כולה. חיפאית, נשואה לדוד, ואמא לאריאל ולאיילת (צילום: אסיה יופה).

הימים ימי חורף. חשוך וגשום בחוץ והלב מבקש אור, חום ונחמה. לא סתם חנוכה, כמו חגי אור נוספים בתרבות האנושית, מבקש להביא אור של תקווה בימי אפלה. חנוכה הוא חג ספוג זיכרונות. זיכרונות של ריבה אדומה בלב הסופגנייה, של ריקודי סביבון בגן, של הכנת חנוכיה בעצמנו מבלוטים דליקים, של הדלקת נרות עם סבא וסבתא. זיכרונות מלאים אור, רוך ונעימות.

הסיפור של חנוכה, לעומת זאת, הוא סיפור אלים ומורכב. סיפור של מאבק לעצמאות, ובו בזמן סיפור של קנאות דתית. סיפור של קרבות, מכבים וגיבורים. הציונות העלתה על נס את הגיבור, הקורא לדרור, שנושא לפידים, מסתער ומנצח, שהרי "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש". גם הדמויות הנשיות המזוהות עם החג הזה: חנה אם הבנים ויהודית שערפה את ראשו של המצביא הולופרנס – מסמלות קנאות ואלימות. אפילו הזווית הנשית שבחג אינה מספקת רוך, נחמה או אלטרנטיבה. והלב מבקש ומייחל.

הרבה נעמה דפני קלן היא רבה שותפה של קהילת ״אור חדש״ בחיפה. פמיניסטית שיודעת שקולן של נשים הוא חיוני לחברה, לדת ולתרבות, ומאמינה שיהדות יכולה להיות בית ומגדלור לחברה כולה. חיפאית, נשואה לדוד, ואמא לאריאל ולאיילת (צילום: אסיה יופה).

ההתרגשות. ארון הקודש נפתח. הרחש של הסטת הווילון. ספרי התורה מוצאים ומתחילים בסדר ההקפות. התורה שמסמלת ידע וערכים, עולם רוחני ונשגב, הופכת לערב אחד למקור של שמחה מתפרצת.

מתי בפעם האחרונה עמדת ליד ספר תורה פתוח? קראת בתורה? מתי בפעם האחרונה החזקת ספר תורה בידיים כמו תינוק ופשוט רקדת בלב מלא שמחה?

את מכירה את התחושה הזו כל כך טוב. את נכנסת לחדר ומרגישה שזה לא המקום שלך; את בוחרת מקצוע או מסלול לימודים ומבהירים לך בעדינות ובנחישות ש"זה לא בשבילך". כל כך הרבה נשים חוות את שמחת תורה כחג של מישהו אחר. הריקודים, השמחה, החזקת ספרי התורה – כל זה מתרחש מאחורי מחיצה. בך לא נוגע. וכמה שזה פוגע.

כל כך הרבה נשים חוות את שמחת תורה כחג של מישהו אחר. הריקודים, השמחה, החזקת ספרי התורה – כל זה מתרחש מאחורי מחיצה. בך לא נוגע. וכמה שזה פוגע

התורה והמסורת שלנו דווקא יודעות לספר סיפור מורכב יותר:

רבקה קוראת לך לצאת ולדרוש את אלוהים כשאת מרגישה שהעולם מלא סבל,

מרים הנביאה מעודדת אותך לצאת בתופים ובמחולות,

חנה מזכירה לך שבכוח תפילתך את יכולה לברוא עולמות,

האישה הגדולה משונם מלמדת אותך שאם תלחמי על חיי ילדיך תוכלי להצילם,

בת פרעה מאתגרת אותך לקרוא תיגר על מוסכמות מרושעות וזדוניות,

דבורה מפלסת לך דרך להיות אשת ציבור – שופטת ומצביאה,

בנות צלפחד מלמדות אותך שביכולתך לערער על המובן מאליו וליצור שינוי,

ורות מלמדת אותך שגם הנמצאות בשולי החברה יכולות להביא גאולה.

נשים דורשות בתורה. הן מגלות בה פנים חדשות ומאירות, פנים חומלות ולוחמות צדק. נשים דורשות להיות חלק מציבור, דורשות שקולן יישמע. עכשיו תורה. עכשיו תורך ותורן.

נשים נוגעות בתורה, ותורה נוגעת בנשים. כך נראית אהבה, כך נראית חברה בריאה המאפשרת לכל אחד ואחת להביא את קולה, את חוכמתה, את אומץ ליבה, את רגישותה, את צרכיה למרחב הציבורי.

נשים נוגעות בתורה, ותורה נוגעת בנשים. כך נראית אהבה, כך נראית חברה בריאה המאפשרת לכל אחד ואחת להביא את קולה, את חוכמתה, את אומץ ליבה, את רגישותה, את צרכיה למרחב הציבורי

התורה היא שילוב של חומר ורוח, שכל ורגש. היא מעוררת השראה, אבל גם מאתגרת. היא מזמינה אותנו לקריאה אוהבת וגם ביקורתית, למסע בעקבות דורות העבר ולקראת העתיד. ובעיקר – היא מזמינה אותנו לגעת, לפרש, לדרוש. היא מזמינה אותנו לתת לה לגעת בחיים שלנו. היא קוראת לנו לשמור איתה נגיעה.

הרבה נעמה דפני קלן (צילום: הרב גבי דגן)

הרבה נעמה דפני קלן היא רבה שותפה של קהילת ״אור חדש״ בחיפה. פמיניסטית שיודעת שקולן של נשים הוא חיוני לחברה, לדת ולתרבות, ומאמינה שיהדות יכולה להיות בית ומגדלור לחברה כולה. חיפאית, נשואה לדוד, ואמא לאריאל ולאיילת (צילום: אסיה יופה).

בנימין נתניהו קורא ביד אחת לאחדות בצל המלחמה ואובדן הלוחמים, וביד השנייה מפעיל את יריב לוין, שמחה רוטמן ,שלמה קרעי, גלית דיסטל אטבריאן,  דודי אמסלם ואחרים כדי לפלג, לשסות ולהשניא חלק מהעם על חלק אחר. זה לא הולך ביחד. זה מזויף, חסר אחריות ושקרי.

*  *  *

שנתיים מלאו להכרזת שר המשפטים יריב לוין על המהפכה המשפטית. המלחמה והמחאה ריסנו את דחפיו והתפרצו לאחרונה כשחזר לסורו באופן בלתי מרוסן, ועשרות חוקים מתגלגלים מחדש לפתחה של הכנסת.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

לאחרונה פורסמו נתונים מטרידים, אם כי לא מפתיעים במיוחד, לפיהם רק שלושה אחוזים מהמתמחים בבית המשפט העליון למדו במכללות לעומת 97% שלמדו באוניברסיטאות. זאת, למרות שבישראל קיימות רק חמש פקולטות למשפטים באוניברסיטאות אל מול תשע במכללות.

כידוע, התמחות בבית המשפט העליון היא ההתמחות היוקרתית והנחשקת ביותר בקרב סטודנטים למשפטים. למרות שלא מדובר בנתון מפתיע, אקדמאים ביקרו את התנהלות בית המשפט העליון, בטענה שנתון זה מעיד על תת-ייצוג של אוכלוסיות מוחלשות בעליון.

אלעד בן-זקן הוא סטודנט למשפטים ופעיל חברתי. חבר מערכת בכתב העת "משפט וממשל" ובקליניקה לזכויות אדם בהליך האזרחי באוניברסיטת חיפה. בעל ניסיון מחקרי בתחומי משפט וגזע, גבולות זכויות האדם בחברה הדמוקרטית ושוויון בעבודה.

בשבוע שעבר, י' בטבת, 10 בינואר 2025, צמתי, כמדי שנה, כחלק מעם שזוכר דרך הגוף אובדן וחורבן מלפני 2,613 שנה וחיבר אליו את יום הקדיש הכללי.

טקסטים על האסון ההומניטרי בעיר ירושלים מלווים אותנו לאורך הדורות כמסר נגד השחתה חברתית ומוסרית. חכמים קבעו עבורנו ארבעה ימי צום בלוח השנה, כאשר כל אחד מהם מתייחס לנקודת ציון אחרת של החורבן, ובכך הזכירו לנו שהתפרקות היישוב היהודי בארץ ישראל לא אירעה ביום אחד.

יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.