הגלובוס השחור: מזהם השבוע

T72 הוא כנראה הנשר היחיד בעולם שנושא שם של טנק סובייטי. הוא התפרסם לרגע באביב 2019 כשהיה קורבן להרעלה ברמת הגולן יחד עם כמה מבני מינו. שמונה נשרים מצאו את מותם בהרעלה ההיא, T72 היה בר מזל: פקח רשות הטבע והגנים מצא אותו נאבק על חייו, הזריק לו מנת אטרופין והצליח להציל אותו.

למי שתוהה איך קשור החומר שחולק במזרקים כחלק מערכת האב"כ שנועדה להגן מפני הנשק הכימי של סדאם חוסיין, כדאי לדעת שחומרי ההדברה נמנים עם אותה משפחת רעלים שהעריץ העיראקי איים לשגר לעבר ישראל.

אחרי ששב לאיתנו עברו על T72 שנתיים וחצי שקטות, שבמהלכן הוא ריחף להנאתו בין מצוקי הגולן לרכס הכרמל. התקופה הטובה נקטעה השבוע, כשהוא התרסק בכרמל על קו מתח גבוה של חברת החשמל וצנח אל הקרקע עם פציעה קשה.

לא מדובר בתאונה נדירה. רק באזור הכרמל נרשמו בשנתיים האחרונות ארבע התנגשויות קטלניות של נשרים עם קווי מתח. גם הפעם ניתן לומר שהיה ל-T72 מזל: גם משום שלא התחשמל – במקרה כזה מדובר במוות מיידי – וגם כי המשדר שהוא נושא על גופו שלח התראה שהזעיקה למקום הנפילה את פקחי רשות הטבע והגנים.

הנשר T72 מקבל טיפול בספארי (צילום: יגאל מילר, רשות הטבע והגנים)

הפקחים הבהילו אותו לבית החולים לחיות בר בספארי, שם הווטרינרים אבחנו ש-T72 סובל משבר פתוח בכנף הימנית. הם נתנו לו נוזלים, משככי כאבים ואנטיביוטיקה, וחייו ניצלו בפעם השנייה.

החדשות הרעות: אחרי הפעם הזו הוא כבר לא יוכל לחזור אל הטבע. הפגיעה בלתי הפיכה, ובזמן הקרוב ייאלצו לקטוע את הכנף. הנשר הפצוע יישאר כחלק מגרעין הרבייה של הנשר המקראי בישראל – בתקווה שיסייע להעמיד את הדורות הבאים שייאלצו, ובכן, להתמודד עם איומי הרעלה וקווי מתח.

הסיפור של T72 – מעבר לסיפורו הכואב של בעל חיים מרשים אחד – מהווה המחשה לקיום השברירי והפריך של חיות בר בארץ, בעיקר כאלה שנמצאות בסכנת הכחדה וכל כך חיוניות למערכות האקולוגיות.

השנה מתו בישראל מוות לא טבעי 24 נשרים (מתוך כ-230), לעומת 14 אשתקד. בסביבה עוינת שכוללת הרעלות, תשתיות מסוכנות ושטחים פתוחים שהולכים ומתמעטים, בישראל 2021 הסיכוי של נשר כמו T72 להשלים מעגל חיים של בגרות, רבייה ומוות טבעי – הולך וקטן.

השנה מתו בישראל מוות לא טבעי 24 נשרים (מתוך כ-230), לעומת 14 אשתקד. בישראל 2021 הסיכוי של נשר כמו T72 להשלים מעגל חיים של בגרות, רבייה ומוות טבעי הולך וקטן

הנשר T72 (צילום: יניב כהן, רשות הטבע והגנים)

הגלובוס הירוק: אביר הסביבה של השבוע

על השאלה הבאה נסו להשיב בלי סיוע מגוגל ובלי להציץ בהמשך הטקסט: לאיזה גן לאומי/שמורת טבע בישראל הגיעו הכי הרבה מבקרים בשנה האחרונה?

בחידון היפותטי כזה, סביר להניח שאת מירב הקולות היו מקבלים אתרים מפורסמים ואטרקטיביים כמו מצדה, הבניאס, שמורת עין גדי, קיסריה או מקורות הירקון (מבצר אנטיפטריס).

כולם אכן נמצאים בצמרת המצעד, אבל נחמד לדעת שבמקום הראשון, ובפער משמעותי, צועד דווקא אתר פחות נוצץ ומעט פריפריאלי – הגן הלאומי אשקלון, שאירח השנה לא פחות מ-576 אלף מבקרים (במקום השני הגן הלאומי ירקון, עם 452 אלף מבקרים).

נחמד לדעת שבמקום הראשון, ובפער משמעותי, צועד דווקא אתר פחות נוצץ ומעט פריפריאלי – הגן הלאומי אשקלון, שאירח השנה לא פחות מ-576 אלף מבקרים

למעשה, זו השנה השנייה שהגן הלאומי אשקלון צועד בראש טבלת הפופולריות של אתרי רשות הטבע והגנים. הקורונה הפכה אותו לכוכב: בעוד אתרים בעלי שם עולמי כמו קיסריה והמצדה (מקום 9 בלבד במצעד השנתי!) ניזוקו קשות מהעובדה שבשנתיים האחרונות כמעט לא הייתה בישראל תיירות חוץ (99% מהמבקרים בשמורות הטבע והגנים הלאומיים השנה היו ישראלים), הגן הלאומי באשקלון הציע את כל החבילה: מרחבים ירוקים לפיקניק ובילוי משפחתי, עתיקות וחוף ים נהדר.

הגן הלאומי אשקלון (צילום: דורון ניסים)

בגלל מחלוקות מנהלתיות מטופשות, הלינה נאסרה בגנים לאומיים אחרים ששוכנים לחוף הים (בית ינאי, פלמחים) ואשקלון נותר בתקופת הקורונה הגן הלאומי היחיד שאפשר להקים בו אוהל ולישון על החוף.

בגלל מחלוקות מנהלתיות מטופשות, הלינה נאסרה בגנים לאומיים אחרים ששוכנים לחוף הים (בית ינאי, פלמחים) ואשקלון נותר בתקופת הקורונה הגן הלאומי היחיד שאפשר להקים בו אוהל ולישון על החוף

אז ברכות לזוכה המפתיע של השנה, ושאלה רטורית לראשי הערים שמתעקשים על כך שמרינות יביאו להם תיירים: כמה מבקרים הגיעו השנה לאשקלון בזכות הגן הלאומי וכמה למרינה? בין הפותרים נכונה יוגרל מינוי "מטמון" משפחתי של רשות הטבע והגנים.

טיפ ירוק לשבת

בכל פעם התשובה הזו מפתיעה אותי מחדש: כשבן או בת שיחי מלינים על הפקקים בתל אביב, אני מציע להמיר בתוך העיר את המכונית ברכיבה על אופניים. ולא פעם התשובה היא "אני לא יודע לרכוב" ומייד אחר כך "ועכשיו כבר מאוחר להתחיל".

לי, מתברר, היה מזל שבילדותי הוריי קנו לי אופניים ולימדו אותי לרכוב. עד גיל 10 רכבתי מדי פעם על אופניים בשעות הפנאי, וכשחזרתי לרכוב – כעבור 25 שנה בערך – זה כבר היה על תקן כלי תחבורה.

רכיבה על אופניים, כידוע, היא מיומנות שלא הולכת לאיבוד. את הקלישאה (הנכונה) הזו כולם מכירים. אבל מה שלא כולם יודעים, זה שאף פעם לא מאוחר ללמוד לרכוב.

בעובדה הזו נוכחתי כשלקחתי את בני, שקצת חשש לנתק רגליים מהקרקע, לשיעור רכיבה אצל יוסי קט. במקביל למדו שם לדווש אישה כבת 70 וילד על הספקטרום האוטיסטי.

קט – שבתוך 40 דקות הפך את בני לרוכב מיומן – סיפר שהשיא שלו הוא מישהו שקיבל שיעור רכיבה כמתנה ליומולדת 80. זה היה לפני 15 שנה, וקט עדיין מלמד אנשים בכל הגילאים שהם יכולים לסמוך על שיווי המשקל שלהם ולתת לאופניים לעשות את העבודה.

מטבע הדברים הוא לא היחיד שיודע את מלאכת ההדרכה הזו. יש שפע מורים לרכיבה על אופניים בארץ. הפואנטה היא שבכל גיל אפשר להתחיל, ואם אתם חוששים לעשות את זה לבד, הסיוע נמצא במרחק הקלקה בגוגל.

ברוב המקרים לא צריך יותר מ-2-3 שיעורים כדי להשליך את החששות מאחורי הגב ולדווש בהנאה. אין סיבה לבלות חיים שלמים בתוך קופסת פח שעומדת בפקקים, רק כי חשבתם בטעות שללמוד לרכוב זו אפשרות שמתפוגגת עם הילדות.