מבט על הערך 'התיקון השני לחוקת ארה"ב' מראה עליה דרמטית במגמות החיפוש שלו בגוגל, בימים שמיד אחרי הטבח האחרון, כמו אחרי כל טבח שם.

כן, אפילו תושבי ארה"ב רצים בימים מבלבלים אלה לעיין שוב בסעיף הזה שהפך החזקה ונשיאת נשק שיורה לזכות כמעט בלתי ניתנת לביטול של הפרט במדינה.

התיקון נכלל ב'מגילת הזכויות' בסוף 1791. באותם ימים, חששו רבים מפני קיומו של צבא סדיר בעת שלום, העלול לבצע הפיכה לתפיסת השלטון, ונחשב משום כך לסכנה לחירות האזרחים.

הפתרון שהוצע היה הקמת מיליציות במדינות השונות בברית, שיהיו מורכבות מאזרחים חמושים בנשקם הפרטי ושיתגיסו בעת הצורך. גם תומכי הקמת הצבא הסדיר הכירו בסכנת ההפיכה הצבאית ובסופו של דבר נקבע בתיקון השני שנחוצה מיליציה "לבטחונה של מדינה חופשית ואין להגביל את זכותם של בני אדם להחזיק ולשאת נשק."

כל זה היה בשנת 1791, אלה היו האתגרים והבעיות ואלה היו הניסוחים והפתרונות לפני 228 שנים. האם אלה האתגרים והבעיות של ארצות הברית של 2019?

כל זה היה בשנת 1791, אלה היו האתגרים והבעיות ואלה היו הניסוחים והפתרונות לפני 228 שנים. האם אלה האתגרים והבעיות של ארצות הברית של 2019?

במילים אחרות, מה עושים עם חולה' כשהמחלה הקשה והמסוכנת התחלפה, אבל נותר בידיו המרשם המצהיב לאותה תרופה ישנה מימי המחלה הקודמת? האם ממשיכים לעשות בה שימוש כי ככה כתוב במרשם העתיק?

האפשרויות מתחלקות בדרך כלל לשתיים: להצדיק או להפסיק. ויהיו תמיד מי שירצו להצדיק את הישן בשאיפה להנציחו ומנגד, מי שיבחרו להפסיק מה שהיה ואיננו כדי להחליפו.

כאשר הופכים עיקרון כלשהו, שנקבע בנסיבות מסוימות, לקַבוּע בכל זמן אחר – ולא משנה עד כמה השתנו מאז הנסיבות שהולידו אותו – הוא הופך לעקרון מקודש, למרכיב בדת או במסורת קשוחה וחסינה מראש מכל חשיבה וביקורת. במקרה הזה מדובר בחלק ממסורת ומדת ארצות הברית.

כמו בדתות אחרות, יש בה אורתודוכסים, רפורמיים וכופרים בה. האורתודוכסיה מצויה ברובה בקרב הרפובליקנים, הרואים בנוסח המקורי צו מחייב בכל דור ודור ללא רשות או צורך לבצע שינויים משמעותיים ובוודאי לא לבטל עיקרון שנקבע ונכתב בעבר.

בין הדמוקרטים יש רפורמים רבים, המכבדים את מילות אבות אבותיהם, מכירים בהן כחלק ממסורת הראויה להישמר, אך תומכים בשינויים ותיקונים כדי להתאים את העקרון הישן לנסיבות המאה הנוכחית. כלומר, החמרה משמעותית במנגנוני הבקרה באשר לנגישות לכלי נשק.

ולבסוף הכופרים בדת, הסבורים כי עם כל הכבוד למסורת ולנסיבות יצירתה לפני מאות שנים, המציאות העכשווית שונה מספיק כדי להצדיק יצירת עקרונות חדשים לחלוטין. במילים אחרות, יש לבטל את התיקון השני ולקבוע עקרונות חדשים המתאימים לחברה במאה ה-21, מאפייניה וסכנותיה, כנהוג במדינות מודרניות במאה הנוכחית.

כדי להבין את חומרת הבעיה בארה"ב, יש להכיר מעט נתונים:

1

ב-2013 למשל, נהרגו בארה"ב מעל 33,000 (שלושים ושלושה אלף!) בני אדם מנשק שיורה, ומעל 70,000 נפצעו מירי (כולל בעיקר רציחות והתאבדויות וכמה מאות תאונות)

2

מדובר בפי עשרה מכמות הקורבנות של ה-11 בספטמבר 2001, בשנה אחת, ובכל שנה.

3

מספר הרציחות בירי לנפש גדול בארה"ב פי 25 מהממוצע במדינות ה-OECD.
למרות שאוכלוסיית ארה"ב מונה כמחצית האוכלוסיה של שאר 22 המדינות, בארה"ב מתבצעים:

90% מכל ההרג בירי של נשים במדינות OECD

91% מכל הרג הילדים מתחת לגיל 14  במדינות OECD.

4

בין השנים 1968 – 2011 נורו למוות בארה"ב 1.4 מיליון בני אדם.

5

מעשי הטבח ההמוניים אמנם מכוסים בהרחבה על ידי התקשורת, אבל הם אחראים לחלק קטן מסך כל קורבנות הירי בארה"ב.

*  *  *

אבל האשמה לעשרת פיגועי ה-9/11 האלה בכל שנה, אין לה שם ואין לה כתובת, לפחות לא שם אחד כמו אוסמה בן-לאדן, ולא כתובת אחת כמו הרי אפגניסטן. אין אירגון אחד לתקוף, אין טרוריסט אחד לצוד, ואין מדינה אחת להפציץ ולכבוש. המעצמה הגדולה בהיסטוריה עומדת חסרת אונים.

אין למפגעים שם אחד כמו בן-לאדן, או כתובת אחת כאפגניסטן, אין טרוריסט אחד לצוד או מדינה אחת להפציץ ולכבוש. המעצמה הגדולה עומדת חסרת אונים

כשהטובחים לא צועקים 'אללה אכבר', כשהרוצח שהחליט למות מיד אחרי קורבנותיו לא הודיע על רצונו להיות שאהיד, אין בפי הנשיא הכרזות מלחמה, הצהרות על נקמה או הבטחות על עשיית צדק.

בפיו רק מילות נחמה שלא מנחמות, תפילות שלא נענות על ידי שום אל, ותקוה מילולית לשינוי של ממש, שלכולם ברור שבדרך הנוכחית הוא לא יבוא. ככה זה כשרוב ההורגים הם נוצרים.

המעצמה החזקה בהיסטוריה, עושה הכול כדי שלא יהרגו לה שוב עשרות או מאות בני אדם במטוס. מפשיטה אנשים ללא היסוס, זורקת להם בקבוקי שתיה ומוצרי קוסמטיקה, קטנים ותמימים ככל שיהיו, לפני כל טיסה. אבל לא מונעת מ'לוחמים' בצבא עצמם מלהסתובב ברחבי המדינה עם מבחר רובים אוטומטיים וארסנלים מרשימים של תחמושת. בבתיהם, ברחובות, במרכזים מסחריים ובבתי מלון.

מה שנראה בסרטי 'המערב הפרוע' שנפוצו ברחבי העולם כולו במאה העשרים, הפך במציאות של ארצות הברית של המאה ה-21, למערב, מרכז, צפון, דרום ומזרח פרוע, עם הרבה יותר נשק והרבה יותר יורים, ואין באופק שמץ סיבה לצפות שהמדינה הפרועה תפסיק להתפרע.

הסופר והמחזאי אנטון צ'כוב (1860 – 1904) אמר "אם תלית אקדח על הקיר במערכה הראשונה, עליו לירות במערכה הבאה או בשלישית. אחרת אל תשים אותו שם." האקדח היה על הקיר וגם הרובה האוטומטי. הם עדיין שם.
מתי יתוקן התיקון הקדוש וכמה המוני קורבנות ייהרגו עד אז בשל קדושתו?

עמוס בידרמן הסכים לבקשתי לפרסם כאן את איורו.

דתל"ש חילוני, ארגנטינאי טבעוני ומערער סידרתי על הסדר הקיים מתוך אמונה מפוקפקת באפשרות להשאיר אחרינו פחות בלגאן ממה שמצאנו כשהגענו. מחבר הספר 'בועה בקרקעית הים', גרוש ואב לשני בנים