הפיצוץ במחסן הנשק של חמאס, במחנה הפליטים הפלסטיני בורג' אל-שמאלי, לפני כעשרה ימים, חולל סערה בזירה הלבנונית, שחרגה מן הזווית הפלסטינית בלבד.

הפיצוץ במחסן הנשק של חמאס במחנה הפליטים הפלסטיני בורג' אל-שמאלי, לפני כעשרה ימים, חולל סערה בזירה הלבנונית, שחרגה מן הזווית הפלסטינית בלבד

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

התגובות המרובות בתקשורת, ובעיקר ברשתות החברתיות, התמקדו בשתי סוגיות עיקריות, שאמנם אינן חדשות בזירה הלבנונית' אולם עדיין רגישות ולא-פתירות: האחת, נוגעת לשאלה מי רשאי להחזיק בנשק, לבד מהצבא ומוסדות המדינה; והשנייה, נוגעת לעצם הימצאם ומעמדם של הפלסטינים בלבנון.

Several deaths and injuries are reported during an armed clash at the funeral of Hamza Shaheen, the Hamas member killed in the explosion in Burj Shamali in Lebanon on Friday night. pic.twitter.com/ZMNpjZpGIW

— Emanuel (Mannie) Fabian (@manniefabian) December 12, 2021

התחושות האנטי פלסטיניות אינן חדשות, אולם מקבלות בנסיבות הנוכחיות יתר משקל, לנוכח המשבר הכלכלי (והפוליטי) חסר התקדים בלבנון. הפיצוץ במחסן התחמושת החזיר לקדמת הבמה את שאלת הנשק שהפלסטינים מחזיקים במחנות הפליטים, שלמעשה מנוהלים בהתאם ליחסי הכוחות בין הפלגים הפלסטינים.

הצבא הלבנוני אמנם התערב בשנים האחרונות בנעשה במחנות, אולם ככלל בעינה עומדת האוטונומיה ממנה נהנים הפלסטינים בתוך המחנות. הזווית החמאסית העלתה גם את זו האסלאמית. ח'אלד משעל, שביקר בלבנון לאחר הפיצוץ, זכה למטחי ביקורת ברשתות החברתיות, שהתמקדו בנזק ובהרס שגרמו הזרמים האסלאמיים במדינות ערב בשנות האביב הערבי. אגב, גם ביקורו של איסמעיל הנייה בספטמבר 2020 עורר ביקורת דומה.

התחזקותו האפשרית של הזרם האסלאמי הפלסטיני, שמצטרפת למעמדו הדומיננטי של החזבאללה במדינה, נתפסת, באופן מובן למדי, כהתפתחות שתשליך לשלילה על המצב בלבנון.

התחושות האנטי פלסטיניות אינן חדשות, אולם מקבלות בנסיבות הנוכחיות יתר משקל לנוכח המשבר חסר התקדים בלבנון. הפיצוץ במחסן התחמושת הציף את שאלת הנשק שהפלסטינים מחזיקים במחנות הפליטים

לנוכחות הפלסטינית בלבנון פנים רבות. מדובר באוכלוסייה של פליטים שרובם ככולם אינם משולבים בכלכלה הלבנונית באופן מוחלט, וכמובן שמעמדם האזרחי עודנו תלוי באוויר, וממתין לפתרונה של בעיית הפליטים במסגרת הסדר קבע ישראלי-פלסטיני.

מאליו מובן, שהמאזן הדמוגרפי במדינה עדין ונפיץ, כך שאין "תיאבון" של ממש, או יכולת, להתמודד עם הקהילה הפלסטינית האורחת, בנוסף לאלו של הקהילות הנוצרית והמוסלמית, על המרכיבים הסוני והשיעי בקרבה.

אגב, בשנתיים האחרונות מתרבים הדיווחים על התגברות ההגירה של אזרחים לבנונים אל מחוץ למדינה לנוכח המשבר החמור. נתונים מדויקים אינם בנמצא. אולם מחקר שהתפרסם לפני כשבועיים על ידי חברה המבצעת מחקרים סטטיסטיים (INFORMATION INTERNATIONAL) גורס, שמתחילת השנה ועד מחצית נובמבר הגרו מלבנון כ-78 אלף אזרחים, לעומת כ-18 אלף ב-2020 כולה.

עוד נמסר, כי בין השנים 2018-2021 קרוב למאתיים אלף איש היגרו מלבנון (וליתר דיוק, 195,433 מהגרים). ההרכב העדתי של המהגרים איננו ברור לחלוטין (ההיבט הדמוגרפי, כאמור, רגיש במיוחד), אולם על פי נתוניה של חברה זו, ב-2018 הנוצרים היוו 30.6 אחוז מהאוכלוסייה והמוסלמים – 69.4 אחוז (אין התייחסות להבחנה בין סונים לשיעים, וכנראה לא בכדי).

לשם השוואה, על-פי סקר האוכלוסין הרשמי האחרון שנעשה במדינה ב-1932(!), הנוצרים היוו 58.4 אחוז מהאוכלוסייה, בעוד שהמוסלמים היוו 40 אחוז. אף אם סביר להניח כי לא מדובר בנתונים מדויקים, הרי שהמשמעות הדמוגרפית-פוליטית ברורה למדי.

המאזן הדמוגרפי במדינה עדין ונפיץ, כך שאין "תיאבון" של ממש, או יכולת, להתמודד עם הקהילה הפלסטינית האורחת, בנוסף לאלו של הקהילות הנוצרית והמוסלמית, על המרכיבים הסוני והשיעי בקרבה

הפיצוץ במחנה הפליטים העלה על פני השטח שוב את השאלה המרכזית בדבר מי רשאי להחזיק בנשק משלו במדינה מתוקנת. שלא במפתיע, קולו של החזבאללה נדם, והוא לא הגיב לפיצוץ, על מנת לקטוע באיבו כל ניסיון להעלות את שאלת הנשק בידיו. נראה שהצליח בכך, למרות שלאף גורם בלבנון אין אשליות ביחס ליכולתה של המדינה לאכוף את סמכותה על החזבאללה.

הזירה הלבנונית עסוקה, מזה כשנתיים, במשבר הכלכלי החריף, ובזה הפוליטי שאינו נח גם הוא לרגע. בזירה הפוליטית העיניים נשואות להיערכות, ולמעשה למאבק שכבר מתנהל בעוז, סביב בחירתו של הנשיא בשנה הבאה.

הנשיא הנוכחי מישל עון אמור לסיים את הקדנציה בת שש השנים, והבחירות אמורות להתקיים במרץ 2022. דא עקא, שהנשיא מבקש להבטיח את בחירתו של חתנו, ג'בראן בסיל, לארמון בעבדא, מקום משכנו של הנשיא, אולם זה האחרון איננו נהנה, בלשון המעטה, מפופולריות רבה בדעת הקהל, ומיוחסת לו שחיתות עמוקה (וכנראה לא בכדי).

לא פחות חשוב מכך החזבאללה, שתמך בזמנו בהיבחרו של מישל עון, איננו בטוח כלל ועיקר שברצונו לראות דווקא את בסיל בארמון הנשיאות. השם שמרחף לאחרונה בחלל האוויר בעוצמה הוא של מפקד הצבא, ג'וזף עון (אין קשר משפחתי לנשיא המכהן). טרם ברור אם החזבאללה יעדיפו לתמוך בו, אולם כאמור הקלפים על השולחן וזה לא מסייע כלל וכלל להקל על המצב הכלכלי.

הזירה הלבנונית עסוקה מזה כשנתיים במשבר הכלכלי החריף, ובזה הפוליטי שאינו נח גם הוא לרגע. בזירה הפוליטית העיניים נשואות להיערכות, ולמעשה למאבק שכבר מתנהל בעוז, סביב בחירתו של הנשיא בשנה הבאה

מכל מקום, הניסיונות של הקהילה הבינלאומית לסייע ללבנון, וקונקרטית למשבר האנרגיה במדינה, עולים הילוך. שר האנרגיה המצרי טארק אלמולא הבהיר בראיון (20.12), כי הוא מעריך שהגז המצרי יועבר ללבנון במהלך הרבעון הראשון של 2022. הוא קרא לכל הגורמים הנוגעים בדבר, כולל למדינות שדרכן הגז אמור לעבור (ירדן וסוריה), לוודא שהצינור כשיר להעביר את הגז.

עמיתו הסורי, Bassam Tohme, חש להבטיח שצינור הגז הערבי בשטח הסורי כשיר ומוכן לקבל את הגז המצרי ולהעבירו ללבנון. האינטרס הסורי בנדון ברור לחלוטין, ויש להניח שדמשק תעשה כל שביכולה כדי להבטיח שלא יהיו תקלות (טכניות או ביטחוניות).

חיוני להבהיר, כי גם אם העסקה המורכבת תצא לפועל היא תקל אמנם על הציבור הלבנוני, אך לא תפתור את המשבר בתחום האנרגיה. בנסיבות הנתונות זה יהיה הישג משמעותי בהחלט.

ומה ביחס לזווית הישראלית, הנוגעת לקו הגבול הימי בין שתי המדינות? כזכור, המתווך האמריקאי, עמוס הוכשטיין, שביקר בשתי המדינות לאחרונה, התייחס למסגרת זמן של מספר חודשים, ככל הנראה עד מרץ בשנה הבאה, כחלון ההזדמנויות עבור שתי המדינות להגיע לפשרה.

ומה ביחס לזווית הישראלית הנוגעת לקו הגבול הימי בין שתי המדינות? המתווך האמריקאי, עמוס הוכשטיין, שביקר בשתי המדינות לאחרונה, התייחס למסגרת זמן של מספר חודשים כחלון ההזדמנויות לפשרה

לנוכח שלל האינטרסים הסותרים בין השחקנים (הלבנוניים כמו גם החיצוניים) הנוגעים בדבר, ספק אם יש להביט על הסיכויים להסכמות בנדון באופטימיות רבה מדי.

עמוס הוכשטיין, הנציג האמריקאי (ממוצא ישראלי) לשיחות המו"מ לקביעת הגבול הימי בין ישראל ללבנון, נפגש הבוקר עם נשיא לבנון, מישל עון. ההתלהבות ניכרת על פניו של עון. @LBpresidency pic.twitter.com/jQWNPDa1PA

— Gal Aharonovich (@GalAharonovich) October 20, 2021

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/