השיח העכשווי נערך ברשתות החברתיות. רבים מאיתנו נמצאים במדיה חברתית כזו או אחרת וברשומה זו אתמקד באלה שמתעניינים בחדשות, במה שקורה כעת, כאן ועכשיו.

מה שמאפיין את מרבית המשתמשים, בין אם אלה נשים או גברים, זו העובדה שלכל אחד ואחת מאיתנו יש מה לומר, ולא אחת בפסקנות. אני מדבר גם על אלה המסתתרים מאחורי דימויים וגם על אלה המציגים עצמם בגלוי.

מה שמעניין הוא שלראשונה יש הזדמנות למגעים ישירים בין פוליטיקאים לבין האזרחים, כמעט ללא סינון. כך אנו רואים גם בתקופת הקורונה כיצד רופאים ואנשי מדע מתדיינים באופן ישיר, גם כשהדיאלוג הוא לא פעם התקוטטות יותר מאשר שיח.

ברשתות יש הזדמנות למגעים ישירים בין פוליטיקאים לבין האזרחים, כמעט ללא סינון. כך אנו רואים בתקופת הקורונה כיצד רופאים ואנשי מדע מתדיינים ישירות, גם כשהדיאלוג הופך להתקוטטות יותר מאשר שיח

כמו שנאמר, כשנכנסים לטוויטר אף פעם לא נדע איך יקבלו אותנו. זו זירת התגוששות כשלאף אחד אין יתרון, אלה אם כן צברת עוקבים אוהדים שיתמכו בך לאורך כל הדרך.

למה זה חשוב? כי בדיוק בדרך זו יכול לצמוח ברשת גיבור תרבות חדש שיוביל את השיח לכיוונים שלו. יהיו כאלה שיאמרו שזו היא הדמוקרטיה הדיגיטלית ואני אוסיף ואומר שזו היא דמוקרטיה שמזמן זלגה אל החיים הממשיים שלנו והחלטות מתקבלות באופן דומה לשיח המקוצר ברשת.

זו הסיבה שהיום ראש ממשלה יכול לפנות ישירות אל העם ויזכה לתשומת לב של גיבור תרבות, שכן זהו שיח ישיר בגובה העיניים, כאן ועכשיו. שיח שמאפשר לכל אזרח להגיב.

מקבלי החלטות לא מעטים מנצלים את הרשת כדי לשתף את האזרחים בהגיגיהם ובמחשבותיהם, ואולי יש בכך גם משהו טוב, חזרה לדמוקרטיה הישירה מראשית ימיה. אבל יש גם משהו פחות טוב, כי הוא מעודד מקבלי החלטות לשלוף את ההגיג, תוך כדי נסיעה או בסיוע של יועצים. מה שנכתב ברשת לעתים לא עובר עריכה ובמקרים רבים הוא בלון ניסוי שאך זה עלה במחשבותיו של אותו שר או שרה, המעדיפים לדחוף את עמדתם בנושא משבר האקלים או מה עמדתו בנושא התחסנות הילדים. כל אחד בתחום עיסוקו.

לעיתים נראה שמקבלי ההחלטות מרכינים ראש בפני המכשירים הסלולריים, שמקלים עליהם במסלול המעקף של התקשורת המסורתית.

ברשת יכול לצמוח גיבור תרבות שיוביל את השיח. יש שיאמרו שזו הדמוקרטיה הדיגיטלית, ואני אוסיף שזו דמוקרטיה שמזמן זלגה לחיים הממשיים, וההחלטות מתקבלות לעתים כמו בשיח המקוצר ברשת

אל דאגה, העיתונאים לא נעלבים. כל ציוץ יכול להפוך לאייטם חדשותי, וכך גם ידי העיתונאים של כאן ועכשיו מלאות עבודה. גם הם מרכינים ראש אל הטלפונים הסלולריים ומעדכנים את החדשות במה שהם וגם אנחנו קראנו ברשתות. אם ניתן קרדיט, העיתונאים בדרך כלל זריזים ומצליחים להקדים אותנו באיתור הציוץ העכשווי.

אם כן, לאחר שהבנו את התהליך, ננסה להבין מה יוצא לנו מזה. התובנה הראשונה היא שבעצם יש שני מסלולי חיים עיקריים. האמתיים והווירטואליים. נראה שההתנהלות הפוליטית שלנו ושל מדינות נוספות בעולם מתבססת על מידע שנוכח ברשת ולאו דווקא במציאות. המציאות מקבלת פנים אחרות ופרשנות משלה.

בואו ננסה לראות למשל איך נע השיח סביב הקורונה. יש מובילי דעה שיש להם עוקבים רבים, כמו אותו מואיז הקטן, אושיית טוויטר שהפך למומחה לענייני קורונה. דבר כזה יכול לקרות רק ברשת הדמוקרטית, בה אין צורך בכלום, אלא לייצר כוח משיכה טבעי, שלא נובע מתפקיד כזה או אחר, לאנשים שירצו לקרוא, לעקוב ולהפיץ.

אוקיי אז הירידה ביחס של הקשים המחוסנים הגיעה במקביל לתחילת הגל.
יש שאומרים שזה תחילת השפעת האומיקרון.
עכשיו נראה את הנתונים שמהם הגיע הגרף של היחס בהפרדה למחוסנים ולא מחוסנים.(ללא הסטה)
הגרפים בלוג כדי לזהות מגמות אבל בגלל שיש לי @Meir_Rubin בקהל אז הוספתי גם מספרים מוחלטים.
המשך pic.twitter.com/oSMlLW65Lo

— מואיז הקטן ® (@LittleMoiz) December 28, 2021

זו תופעה מרתקת שיש להבין אותה לעומק והיא מתחילה מהצורך העכשווי של היצורים האנושיים לפתרונות. בני אדם רבים מאוד מנסים להבין מה שמלומדים לא תמיד מצליחים להסביר והנה הוא בשפה פשוטה ומנומקת עושה זאת בהצלחה.

איך נע השיח סביב הקורונה? יש מובילי דעה עם עוקבים רבים, כמו מואיז הקטן, אושיית טוויטר שהפך למומחה לענייני קורונה. דבר כזה יכול לקרות רק ברשת הדמוקרטית, בה אין צורך בכלום מלבד כוח משיכה טבעי

אני לא נכנס לסוגיה האם אני מקבל את הניתוחים שלו או לאו, אני רק מדגים את ההצלחה של כאן ועכשיו. רבים קוראים ומרוצים מהדברים שהוא כותב מבלי לומר תאמינו לי. זו תופעה שלא החלה ברשת. היא החלה ברדיו, כשמובילי דעה מקומיים הפכו לכוכבים שרבים רצו להקשיב להם. תופעה שדחקה לא פעם עיתונאים מוכשרים לפינה, כי אלה, בדרך המיוחדת שלהם, הביאו יותר מאזינים והעלו את הרייטינג.

האם זה אומר עלינו משהו? כן, זה אומר הרבה. ראשית, שמקבלי ההחלטות לא תמיד יודעים לגעת ולרתק אנשים, אלא יודעים להביע את עניות דעתם הקובעת. לפיכך טוב שיהיו למקבלי ההחלטות, דוברים שיודעים להעביר מסרים, בדיוק כפי שעשה נחמן שי כשהיה דור צה"ל במלחמת המפרץ. בני אדם זקוקים לקול מרגיע ולא שחצני, קול שידע להגיע גם ללבבות של בני האדם.

מעבר לכך אני משרטט כאן את הדרך השטחית שבה מתקבלות החלטות, כמעט בכיכר העיר. אלא שכיכר העיר היא הטוויטר או כל כלי אחר ברשתות החברתיות. זו בעצם אמירה גם על הדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות ולא רק על הדרך שמקבלים החלטות עבורנו.

המערכת הדיגיטלית הזו מן הסתם מסייעת כעת למקבלי ההחלטות להוביל דרך, כמעט בלי בקרה ציבורית. לכולם ברור שהמצב נורא ואיום, מצב חירום קיומי שמחייב שמירה על חוקי חירום מנדטוריים, כאלה שהפחידו את אלה שהתלבטו ארוכות האם להותיר אותם בספר החוקים הישראלי. התלבטו אך אישרו. אני מעריך שהם לא שיערו שנהיה במצב חירום מבחינה חוקית שנתיים ומעלה. בחוק מגבילים את הגדרות משך מצב חירום, אך דומה שהשיח העכשווי מצליח להסיח את דעתם של העיתונאים ומרבית הפוליטיקאים שעסוקים בכאן ועכשיו ולא בעתידה של הדמוקרטיה הישראלית.

בחוק מגבילים את הגדרות משך מצב חירום, אך דומה שהשיח העכשווי מצליח להסיח את דעתם של העיתונאים ומרבית הפוליטיקאים, שעסוקים בכאן ועכשיו ולא בעתידה של הדמוקרטיה הישראלית

אגב הדבר צריך גם להטריד את מאה ועשרים חברי הכנסת, שבחסות ההסכמה לחוקי חירום איבדו את כוחם והם כמו מריונטות של ממשלת ישראל. כן, חברות וחברי הכנסת שמלינים עם הרשות השופטת, לא שמו לב שהממשלה תפסה את מקומם, כאן ועכשיו.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.