עם כניסתה של עינת קליש רותם לתפקידה בחיפה פרץ משבר "מק-ישוע", הפסלון של רונלד ממקדונלד בדמותו של ישוע הצלוב, שהוצג בתערוכה במוזיאון חיפה שעסקה בצרכנות והשפעה החברתית.

עם כניסתה של עינת קליש רותם לתפקידה בחיפה פרץ משבר "מק-ישוע", הפסלון של רונלד ממקדונלד בדמות ישוע הצלוב, שהוצג בתערוכה במוזיאון חיפה שעסקה בצרכנות והשפעה החברתית

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הדעות התלהטו ונגעו בסוגייה, האם לגיטימי לעשות שימוש בדמות אייקונית וקדושה כדי לקדם מסר אמנותי? שאלות אלו פגשו את הפגיעה ברגשות הציבור הנוצרי. קליש נדרשה לפתרון שלא ידעה להוביל אותו, הרוחות סערו ושום דבר לא השביע את רצון אף אחד מהצדדים.

מסע היסורים של רונלד מקדונלד לארץ הקודש עומד להסתיים. במוזיאון #חיפה היום סוף סוף ארזו אותו לקראת הדרך הארוכה הביתה, לפינלנד, שם נעבאך שוב יצלבו אותו ואיש לא יזעק געוואלד pic.twitter.com/GZhrztJ0wZ

— יואב איתיאל מדווח כי (@yoavetiel) February 19, 2019

המקרה של מוזיאון רמת גן ויצירתו של דוד ריב מצית את אותן להבות, הפוגשות את הקונפליקט בין אמנות וחופש הביטוי לבין מי שסמלים מסוימים פוגעים בציפור נפשם.

במקרה של רמת גן, בתחילה בית המשפט המחוזי קבע בצו ביניים כי היצירה לא תוסר, אולם ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה החליט על דעת עצמו להסירה ובכך זרק גפרור בוער לשדה הקוצים של הקהילה הדוגלת בחופש האמנות והביטוי המאתגר בכל מחיר.

הקהילה האמנותית מצידה לא נשארה חייבת, כיסתה את היצירות במוזיאון בבדים שחורים, ודגלים שחורים הונפו בהזדהות במוזיאונים ומוסדות תרבות ברחבי הארץ.

יום שחור לעולם התרבות והאמנות בישראל באדיבות ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה. אמנים כיסו בבדים שחורים את היצירות של עצמם על קירות מוזיאון רמת גן. בעקבות ההסרה של הציור 'ירושלים' של האמן דוד ריב רק כי ראש העיר רמת גן כרמל שאמה ניסה להרוויח הון פוליטי זול pic.twitter.com/FOoROcM8hO

— יריב אגוזי ????️‍???? (@i9KFdULfC9RT8tN) December 28, 2021

ההתפתחות האחרונה (בינתיים) התקבלה בוועד המנהל של המוזיאון, כשהוחלט להסיר את היצירה. עתירתו של דוד ריב בעניין נדחתה. כך שכנראה נכונו לנו עוד מחאות והדים לפרשה זו.

המקרה של מוזיאון רמת גן ויצירתו של דוד ריב מצית את אותן להבות, הפוגשות את הקונפליקט בין אמנות וחופש הביטוי לבין מי שסמלים מסוימים פוגעים בציפור נפשם

איני באה להציע פתרון. קטונתי מלהציעו. ההיסטוריה כבר הוכיחה לנו כמה המפגש הטעון בין אמנות, חופש ביטוי וערכי לאום ודת נפיצים לכאן ולכאן. ביזוי ערכים החשובים לציבור הכללי נעשה בראש חוצות על ידי ציבור המתנגד לקדמה, וזה מעורר זעם ושאט נפש בדיוק כמו אלה שחווה הציבור הדתי בנוגע לערכיו.

העתירה נדחתה: מוזיאון רמת גן רשאי להסיר את היצירה של דוד ריב https://t.co/Gupj1kpLUj

— Haaretz הארץ (@Haaretz) December 30, 2021

אין פתרון נשלף על המדף. ראשי ערים המג'נגלים פוליטית ואינם פועלים בכובד ראש בנושאים אלו, אינם מוכשרים להציע פתרונות לכך ובטח לא להחליט באופן כוחני עבור הכלל.

לקבוצות דתיות יש עקרונות עשה ואל תעשה בשם אלוהים וכוח לפעול. אולם גם לקבוצה החילונית יש את הכוח והעקרונות שלה בשם הדמוקרטיה. במיוחד כשהם נשענים על הסמכות העליונה – הבג"ץ. גם כשהוא לא תמיד פוסק לטובתם. כרגע זו מלחמה ראש בראש.

בתפקידי בחממת חיפה לחקר דתות, אנו דנים בסוגיות עכשוויות ברבי שיח המפגישים את השטח עם הדת ודנים על הקונפליקט הדתי-חילוני. בדיונים עולות ההתמודדויות המתקיימות בין ערכי הדת לבין החיים עצמם כמו: שינויי התפיסה במעמדן ותפקידן של נשים ואיך דת מתאימה עצמה לשינויים והדרישות המגיעות מהשטח, חינוך לפלורליזם תרבותי ודתי, משפט אזרחי פוגש משפט דתי, דת וסביבה (רלוונטי בימים אלו כאשר סערת החד"פ אינה דועכת ומוצגת כפיקוח נפש, כשהחוק אף הוגדר כאנטישמיות), איך מתכננים עיר מעורבת, איך מנהלים קהילות מעורבות ומגשרים על המתחים של מגוון הדתות, ומפגש בין דת וחילוניות.

בתפקידי בחממת חיפה לחקר דתות, אנו דנים בסוגיות עכשוויות ברבי שיח המפגישים את השטח עם הדת ודנים על הקונפליקט הדתי-חילוני. בדיונים עולות ההתמודדויות המתקיימות בין ערכי הדת לבין חיים עצמם

את הקדמה אי אפשר לעצור וכך גם לא את חופש הביטוי והדעה, האמנות והיצירה. אבל אי אפשר להתעלם מכוחה של הדת ומרחבי השפעתה. דיכוי חופש הביטוי הוא מדרון חלקלק ממנו אפשר רק להגיע לסתימת פיות ומשטור המחשבה.

מאידך, אנו לא חיים בריק ויש לתת את הדעת על המרחב בו אנו חיים. מהם הגבולות והיכן נעצרים, אם בכלל? זו שאלה שאי אפשר לפתור אותה במחי יד ובטח לא בהחלטות נשלפות וכוחניות משום כיוון.

הסערות הפורצות מעת לעת משרתות בסופו של דבר את יחסי הציבור של שני הצדדים: את האמנים שזוכים לבמה ליצירתם ושמם, את הציבור החופשי הנלחם על זכותו להתבטא כאוות נפשו, פוליטיקאים משני הצדדים שמחדדים את מעמדם הציבורי והפוליטי, דמויות דתיות המקבלות במת ביטוי, וייצוגים דתיים מכל הדתות הנלחמים על קודשיהם ומנכסים בהזדמנות זו את השיוך הדתי על סמליו – לעצמם בלבד.

האם מה שמוגדר כסמלי קודש או לאום שייך רק לדתיים, או שגם לחילונים היהודים יש נגיעה ושייכות לכותל, לירושלים ולדגל המדינה? האם לחילונים הנוצרים אין נגיעה ושייכות לישוע ולמסורת הנוצרית? לחילונים המוסלמים אין סנטימנט למוחמד ולכל מה שמייצגת שייכותם העדתית? האם בשם רעיון אמנותי/חילוני וגם דתי מותר לנו לעשות ככל העולה על רוחנו בסמלים דתיים ולאומיים הנתפסים רגישים? או שיש מקום בו נעצרים, מחשבים את סגנון ודרך ההבעה ואפילו נקודה שאותה לא עוברים?

את הקדמה אי אפשר לעצור וכך גם לא את חופש הביטוי והדעה, האמנות והיצירה. אבל אי אפשר להתעלם מכוחה של הדת ומרחבי השפעתה. מאידך, אנו לא חיים בריק. מהם הגבולות והיכן נעצרים, אם בכלל?

במקום להשתולל בעוד מיצג של מחנה נגד מחנה, יש לדון בסוגיות אלו בשיתופי פעולה ובכובד ראש, מתוך רצון למצוא את הדרך בה מכבדים את חופש הביטוי והאמנות במציאות מורכבת ורב קולית. מציאות בה הדת לא הופכת לבעיה אלא מהווה חלק מהפתרון.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יזמית אורבנית-חברתית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, כיהנה כמנכ"לית המרכז הישראלי-הדרוזי ויועצת תקשורת בפוליטיקה ארצית ובמוניציפלית. בוגרת התוכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ובעיצוב תקשורת חזותית מהמרכז האקדמי לעיצוב וחינוך ויצ״ו חיפה. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-5.