צינור הגז, ה–East Med Pipeline, שנועד לחבר את שדות הגז במזרח הים התיכון – בנתיב שעובר בין ישראל, קפריסין ויוון ומשם לאירופה – היה הפרויקט היומרני ביותר שנדון זה מספר שנים בעקבות גילויי הגז באזור בעשור האחרון.

האיחוד האירופי נרתם לכך ומימן סקר היתכנות של הפרויקט השאפתני. יחד עם זאת, לאורך כל הדרך היתכנות הצינור נתקלה בסימני שאלה מרובים בשל העלות הגבוהה שלו (ההערכה נעה סביב שבעה מיליארד דולר) ואורכו (קרוב לאלפיים ק"מ).

צינור הגז, ה–East Med Pipeline, שנועד לחבר את שדות הגז במזרח הים התיכון – בנתיב בין ישראל, קפריסין ויוון ומשם לאירופה – היה הפרויקט היומרני ביותר שנדון מזה שנים בעקבות גילויי הגז באזור בעשור האחרון

גם באיטליה, לשם היה אמור הצינור להגיע מיוון נשמעו קולות מסויגים לרוב, בעיקר מסיבות הנוגעות לאיכות הסביבה והתנגדות התושבים באזור אליו היה אמור להגיע הצינור. טורקיה מצידה התנגדה לפרויקט בטענה שהוא עובר במים הכלכליים שלה, ובמיוחד לאחר ההסכם שחתמה עם הממשלה בטריפולי, שכידוע נדחה על ידי רובם המכריע של השחקנים הרלוונטיים בזירה הבינלאומית.

כך או כך, השגרירות האמריקאית באתונה פרסמה לאחרונה, ב-10 בינואר, הודעה בה אישרה למעשה דיווחים קודמים בתקשורת היוונית בדבר נסיגה אמריקאית מתמיכה בפרויקט. בהודעה נאמר, שארה"ב מסיטה את תמיכתה לעבר חיבור כבלי החשמל המתוכננים בין מצרים, ויוון (ואפריקה), כמו גם לכיוון הכבל בין ישראל, קפריסין ויוון: "הפרויקטים הללו לא זו בלבד שיחברו בין משקי אנרגיה חיוניים, אלא יסייעו גם להכין את האזור למעבר לאנרגיה נקיה". בה בעת הודגש כי "ארה"ב נותרה איתנה בתמיכתה במאמצים לקדם שיתוף פעולה אזורי, כולל במסגרת 3+1, שכוללת את ארה"ב, ישראל, יוון וקפריסין".

מה עומד מאחורי שינוי העמדה האמריקאית?

סביר שהסיבה העיקרית נובעת מאי מעשיותו הברורה של הפרויקט. זאת ועוד, יש בכך גם לתרום להפחתת המתח באזור, לנוכח העמדה הטורקית. אין גם להוציא מכלל אפשרות אינטרס אמריקאי כלכלי "אגואיסטי", בדמות העדפתה למכור (יותר) גז מונזל לאירופה במידת הצורך, מה שהיא כבר עושה כעת.

סביר שהסיבה העיקרית לשינוי העמדה האמריקאית נובעת מאי מעשיותו הברורה של הפרויקט. יש בכך גם לתרום להפחתת המתח באזור, לנוכח העמדה הטורקית. ויתכן אינטרס אמריקאי כלכלי "אגואיסטי"

כאמור, גם באירופה לא נרשמה התלהבות רבתי מהצינור, למרות שהאיחוד האירופי מימן סקר היתכנות. יצוין, שכבר בסוף אוקטובר 2021 מקור בנציבות האירופית הגדיר את הפרויקט כ"מסובך", וכמי שאינו עולה בקנה אחד עם היעדים ארוכי הטווח לעבר אנרגיה ירוקה.

מה משמעותה והשלכותיה של העמדה האמריקאית העדכנית?

ברור למדי, שבשלב זה מדובר בהקפאתו של הפרויקט, שכאמור ממילא לא נהנה מסיכויי היתכנות גבוהים. יש לזכור, שלאורך כל הדרך חשיבותו העיקרית של הצינור הייתה מדינית-אסטרטגית. הוא היווה המחשה, אמנם יומרנית ביותר, של המשולש שנוצר בין ישראל, יוון וקפריסין, ושל פוטנציאל האנרגיה של האזור עבור אירופה.

הפוטנציאל לשיתוף פעולה בתחום האנרגיה היווה זרז משמעותי למפגשי אינטרסים מרובים ורחבים יותר במגוון תחומים. המשולש הישראלי–יווני–קפריסאי תרם גם במידה משמעותית לארכיטקטורה האזורית שנבנתה בשנים האחרונות, ובעיקר עם הקמתו של פורום הגז האזורי בינואר 2019. אגב, שרת האנרגיה הקפריסאית היא הנשיאה התורנית של הפורום השנה, שמטהו נקבע כידוע בקהיר.

זאת ועוד, חלופות היצוא האזוריות של הגז הטבעי התקבעו בשנים האחרונות באזור עצמו (הסכמי היצוא בין ישראל למצרים וירדן), ודרך מתקני ההנזלה במצרים. במילים אחרות: היתכנותו המעשית של צינור ה–East Med  פחתה, אף ללא האג'נדה הירוקה של האיחוד האירופי.

לאורך כל הדרך חשיבותו העיקרית של הצינור הייתה מדינית-אסטרטגית. הוא היווה המחשה, אמנם יומרנית ביותר, של המשולש שנוצר בין ישראל, יוון וקפריסין, ושל פוטנציאל האנרגיה של האזור עבור אירופה

האם יהיה בכך כדי לפגום בשיתוף הפעולה המדיני-אסטרטגי במשולש הישראלי–יווני–קפריסאי? האם תיפגע מערכת היחסים האמריקאית–הלנית, שהתהדקה עד מאד בשנים האחרונות? התשובה שלילית לשתי השאלות.

ניתן להפליג ולהוסיף, כי מבחינות רבות הפרויקט היומרני של צינור הגז "עשה את שלו". הוא המחיש את הפוטנציאל האסטרטגי שנוצר במזרח הים התיכון, הידק את מפגשי האינטרסים ומערכת היחסים בין וושינגטון, אתונה וניקוסיה, הישג לא מבוטל כלל ועיקר אם זוכרים את המשקעים ההיסטוריים בין שלש המדינות.

יש להניח, כי בין שלוש המדינות השותפות לפרויקט – ישראל, קפריסין ויוון – האחרונה היא המאוכזבת ביותר. ישראל מצויה בשלב המתקדם ביותר מבחינת ניצול מאגרי הגז שלה; קפריסין הצליחה לחתום על הסכמים עם ישראל, מצרים ולבנון (זה האחרון אמנם טרם אושרר בפרלמנט הלבנוני) ביחס למים הכלכליים שלה, וגילתה מאגרי גז בתחומה. היא מצויה אמנם בעימות חזיתי מסובך מאין כמותו עם טורקיה, אולם זו סוגיה מורכבת בפני עצמה, שלא זה המקום להיכנס אליה. יוון טרם הצליחה להסדיר את חילוקי הדעות שלה, העמוקים ומורכבים מאין כמותם, עם טורקיה ביחס למים הכלכליים, ואף אינה קרובה לכך. מבחינה זו היא מצויה מאחור ביחס למיצוי פוטנציאל האנרגיה במזרח אגן הים-התיכון.

למרות זאת, הברית שנוצרה בין ישראל והמדינות ההלניות חשובה לאין ערוך מהיתכנותו, או כעת הקפאתו, של פרויקט בסדר גודל מעין זה. מפגשי האינטרסים והאמון שנבנו בין שלוש המדינות הינם נכס אסטרטגי בפני עצמו, ומהווים את אחד מאבני היסוד של מערכת היחסים האזורית של העשור האחרון.

אנקרה, יש להניח, שבעת רצון מההחלטה האמריקאית. יש לצפות, שתברך עליה, ותראה בכך חיזוק לעמדתה, אף שכאמור ההיתכנות הכלכלית של הצינור ממילא הייתה נתונה בספק רב. ואכן, הנשיא ארדואן חש להבהיר (ב-17.1), כי יצוא גז ישראלי לאירופה יכול להיעשות רק דרך טורקיה, ושניתן לשאת ולתת על התנאים לכך. הוא הזכיר שמתקיים דיאלוג עם הנשיא הרצוג וכי רה"מ בנט "שולח מסרים במישורים שונים". במילים אחרות: אנקרה הזדרזה לשלוח איתות חיובי לעבר ירושלים.

הברית שנוצרה בין ישראל והמדינות ההלניות חשובה לאין ערוך מהיתכנותו, או כעת הקפאתו, של פרויקט בסדר גודל מעין זה. מפגשי האינטרסים והאמון שנבנו בין שלוש המדינות הינם נכס אסטרטגי בפני עצמו

כך או כך, האתגר לייצב את מערכות היחסים המתוחים באגן המזרחי של הים-התיכון, ובעיקר בין טורקיה ושאר השחקנים המרכזיים באזור, נותר בעינו. נדרשת לכך מדיניות אמריקאית אסרטיבית יותר, שבנסיבות הנתונות לא נראה שוושינגטון מעוניינת להוביל אותה.

אחד המבחנים המעניינים של המדיניות האמריקאית בהקשר האנרגטי במזרח הימ"ת נוגע דווקא לזווית הלבנונית: האם אספקת הגז ממצרים, דרך ירדן וסוריה ללבנון אכן תתממש? ובכן, עושה רושם שכן, כולל לאחר הערבות האמריקאית, מן הימים האחרונים, כי עסקה זו לא תיפגע עקב הסנקציות המוטלות על משטר אסד בסוריה, וכמובן התיווך האמריקאי ביחס לקו הגבול הימי הישראלי–לבנוני (ובהקשר זה סימני השאלה הרבה יותר גדולים).

מזרח הימ"ת מוסיף לייצר גלים מעניינים ביותר, באופן ששב וממחיש את הצומת המרתקת בה מצויה ישראל.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/