איך קרה שבבחירות הקודמות הקנאביס היה משתנה מהותי וכעת אינו נשמע כלל? מה עומד מאחורי שימוש הפוליטיקאים בצמח לצרכי תעמולה, והאם יש משמעות ל-"greenwash" הזה בהתפוררות הדמוקרטיה הישראלית? מנהלת קהילת צרכניות הקנאביס מפזרת את מסך העשן

*  *  *

סיבוב א' של בחירות 2019 גלגל לפתחנו סוגיה מעניינת. אחד השמות הכי חמים היה פייגלין. עם מצע שיושב על תחומי החירות והלגליזציה (בתיבול הבלחות גזעניות וחשוכות מאד), הופעת הפטיש הבלתי נשכחת "כפות הרגליים" בווינט וגדי וילצ'רסקי אחד שהופיע כמייצג את הצרכן הישראלי (סוגיה בעייתית לכשעצמה), היו כאלה שחזו לפייגלין 8 ואף 18 מנדטים.

התקשורת זרמה עם הקריקטורה המשיחית כאילו אין מחר, אך בסופו של דבר ההצגה נגמרה בקול ענות חלושה מתחת לאחוז החסימה, וכמעט מאה ועשרים אלף קולות שהלכו לפח.

מי שמצוי בהלכות הרס הדמוקרטיה, מבין היטב שהעלאת אחוז החסימה, יחד עם ריצה של מפלגות כמו "זהות" ו"עלה ירוק" שנעלמה מהמפה בינתיים, נועדו לכך שבמהלך הקמפיין הן תפזרנה עשן ירוק סמיך, גם בעידוד גופי התקשורת, ולאחריו  תתפוגגנה – כמו אותו העשן בדיוק.

תפקידן של מפלגות כמו "זהות" ו"עלה ירוק", הוא פיזור עשן ירוק סמיך במהלך הקמפיין, בעידוד גופי התקשורת, ולאחריו התפוגגות, כמו אותו העשן בדיוק

בפועל תפקידן ההיסטורי של המפלגות האלו הוא לבזבז קולות מתחת לאחוז החסימה תוך שימוש בצמח – שהוא לכשעצמו כלל אינו דבר פוליטי – כדי לחזק את משילות נתניהו ולבצרו עוד בעמדת ראש הממשלה. מדי מערכת הולכים לאיבוד 4-5 מנדטים שהיו יכולים לשנות את התמונה.

ראש הממשלה נהנה כמובן מהמצב הזה, למרות שמעולם לא פעל להיטיב עם צרכני ומטופלי הקנאביס בתפקידו כשר הבריאות. סגנו ועושה דברו ליצמן (אשר עסוק עד מאד באינטרס החרדי), הוא אחד האנשים השנואים על קהילת הקנאביס ולא רק בגלל הכותרות שנקשרו לשמו בתחום הפדופיליה.

ליצמן, הלכה למעשה, מתעמר בקהילת הקנאביס בכל יום נתון כבר שנים. פעילות הממשלה בתחום נראית כמו שוק קח-תן אינטרסנטי עלוב. היא מסתכמת ברפורמה ביזיונית – שמותירה מטופלי קנאביס רפואי ללא תרופות, בתי מרקחת מרוקנים, חברות קנאביס במצב אנוש, והיחיד שמשגשג במצב זו הוא השוק השחור. פעילות הממשלה עד כה היא שאפשרה זאת.

ארגז הכלים שפיתח נתניהו במהלך העשור האחרון במטרה להחריב את הדמוקרטיה הישראלית ללא רחם, עשיר: החל מהצבת מצלמות בקלפיות במגזר הערבי, השתלטות כמעט מוחלטת על עולם התקשורת, החלשת מוסדות המדינה, מינויים אישיים תפקידים רגישים, חלוקה חינמית של פרופגנדה זולה במשך שנים בדמות "ישראל היום" בבתי חולים, ברכבות ובתי המשפט, השרשה של תרבות שנאה וקיטוב שלא קיימת במציאות בכלל אלא רק בדמיונות בבלפור, וגם – פמפום של מפלגות קש שמטרתן לבזבז קולות מתחת לאחוז החסימה, כל פעם מחדש – במשך שנים.

פעילות הממשלה בתחום מסתכמת ברפורמה ביזיונית, מטופלי קנאביס רפואי ללא תרופות, בתי מרקחת מרוקנים, חברות קנאביס במצב אנוש, ושוק שחור משגשג

בסיבוב הנוכחי, הקלף הירוק ניתן אחר כבוד למפלגתו של רון קובי. אסתכן בלהמר ש(גם) הוא, כמו קודמיו לא יעבור את אחוז החסימה – אבל את תפקידו ההיסטורי בלעזור להציל את ביבי – הוא ימלא גם ימלא. הפעם תורו.

ממול, יש את מרצ שפועלת בנושא כבר כמעט עשורים. מפלגת העבודה הכניסה למצע שלה לגליזציה מלאה, גם אורלי לוי שכעת חברה לפרץ, ובעצם בכל מפלגה יש לפחות נציג אחד שפועל על מנת לעגן את התחום בצורה המיטבית. כלום לא קורה, כי זו המדיניות מלמעלה, אבל נכונות לפעולה יש גם יש. 

אנחנו נמצאים בתקופה בה המהפכה הגלובלית קורית במקביל בכל השפות. אי אפשר לעצור את שטף המידע והטכנולוגיה, ועולם הקנאביס מתפתח בהתאם כמו אמבה אימתנית.

הואקום שהרשויות בישראל מטפחות – מתמלא בגורמים ראויים יותר ופחות. למרבה הצער ובהתאמה, ההתייחסות בתקשורת בישראל לתחום הקנאביס כמעט לעולם אינה מעמיקה מספיק.

הייצוגים – מבישים. ההתייחסות המערכתית של משרדי הבריאות, אוצר וחקלאות לתחום – היא מבוכה קולוסאלית, שכן ליד אחת אין מושג מה היד השניה עושה, ובזמן הזה בכירי המערכת לשעבר – המפכ"ל לשעבר יוחנן דנינו, רוה"מ לשעבר אהוד אולמרט, ואהוד ברק כבר מרויחים (לפחות על הנייר) מהשקעותיהם בתחום. עוד אבסורד צורם ברשימה שאולי כדאי שכבר אפסיק לכתוב.

אם המטרה היתה לפתח שוק שחור מהמתקדמים בעולם, אז כן, הצלחנו. אם המטרה היתה לשפר את איכות החיים של הצרכנים – מדובר בכשלון חרוץ

מדי פעם אנו נתקלים בכותרת שמכתירה את ישראל כפורצת דרך בתחום הקנאביס. אני מצטערת אבל כדאי להתעורר. אנחנו לא פורצים שום דרך. אנחנו משתרכים מאחור תוך עיכוב מדיני מכוון של התחום. 

יתר על כן – אם המטרה היתה לפתח שוק שחור מהמתקדמים בעולם, אז כן, הצלחנו. אם המטרה היתה לשפר את איכות החיים של הצרכנים – מדובר בכשלון חרוץ.

הדרך היחידה לצאת מהתקיעות היא לגליזציה והסרת החסמים הרגולטוריים הכבדים. שוק פתוח כמו בקליפורניה, קולורדו ואורגון. לשם העתיד, לשם פנינו, ואולי כשהממשלה תשנה ולו במעט את הרכבה, אפשר יהיה להניע לכיוון. עד אז, נסתפק בפוט פטיש של פייגלין והטראש טוק של רון קובי. קינקי.

דפנה גלפז, אשת תכן וחוקרת תרבות.