"השפיטה אינה תפקיד", אמרה מרים נאור – מירה, בפי חבריה – "השפיטה היא דרך חיים. אין בה שררה, כי אם שירות. שירות לציבור המתדיינים". יש בדברים אלה, שאותם אמרה נאור בטקסי השבעת שופטים במשכן הנשיא שבהם השתתפה פעמים רבות, תמצית דמותה השיפוטית של נאור.

אתמול הלכה לעולמה נאור, הנשיאה ה-11 של בית המשפט העליון, והיא בת 74. הותירה בעל – פרופ' אריה נאור, שהיה מזכיר ממשלתו של מנחם בגין – ושני בנים תאומים, נפתלי ומיכאל.

כל בכירי המערכת המשפטית והמערכת הפוליטית ספדו לה. "הרשות השופטת הלומת צער וכאב", הודיעה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. הלווייתה של נאור תתקיים היום (שלישי) בשעה 12:00 בבית העלמין סנהדריה בירושלים.

היא נולדה בירושלים בשנת 1947, ערב הקמת המדינה, לבית שאותו הגדירה פלורליסטי. אביה היה בהגנה, ואמה באצ"ל. דעותיהם הפוליטיות נחלקו, בהתאמה. "למדתי, בלי נאומים ובלי הטפות מוסר", סיפרה לימים בטקס השבעתה לנשיאת בית המשפט העליון, "כי יש לכבד כל דעה, גם אם אין זו דעתך שלך. לאיש אין מונופול על האמת".

"למדתי, בלי נאומים ובלי הטפות מוסר", סיפרה לימים בטקס השבעתה לנשיאת בית המשפט העליון, "כי יש לכבד כל דעה, גם אם אין זו דעתך שלך. לאיש אין מונופול על האמת"

היא שירתה בצה"ל כמורה חיילת בקריית גת, ולאחר שחרורה למדה משפטים באוניברסיטה העברית, שם חסתה תחת צילם של שני מרצים בולטים – שניאור זלמן פלר, האורקל הפלילי, ואהרן ברק, המטאור הצעיר.

נשיאת בית המשפט העליון בדימוס מרים נאור ז"ל ב-2017 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

בתום לימודיה, שאותם סיימה בהצטיינות, התקבלה להתמחות אצל נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, ואת חלקה השני של ההתמחות עשתה תחת מנהל מחלקת הבג"צים המיתולוגי בפרקליטות, מישאל חשין. לימים ייפגשו השניים שוב, כחברים לשפיטה בבית המשפט העליון.

"הייתה לי זכות גדולה להתמחות בפיקוחו של מישה בהיותו ראש מחלקת הבג"צים", סיפרה נאור, "והאמת היא, שלא בחרתי להתמחות דווקא בפרקליטות, אלא שבחרתי לנסות להתקבל כמתמחה דווקא אצל ד"ר חשין – כפי שקראתי לו אז. הסיבה לכך היא שביומי הראשון כמזכירת הרכב בבית המשפט העליון, נשמע תיק מרתק שבו טען מישה. באותה הזדמנות החלטתי, שאם רק יסכים לקבלני להתמחות – אתמחה אצל מישה".

היא המשיכה לעבוד במחלקת הבג"צים בפרקליטות עוד שנים אחדות, עד שבגיל 32 פנתה לשיפוט. "כפרקליטה במחלקת הבג"צים", סיפרה, "ראיתי את תפקידי כתפקיד מעין שיפוטי. לא היה זה מובן מאליו שמגנים על ההחלטה בכל תיק. צריך היה לבדוק אולי העותר צודק".

כשניגשה לראיון בפני הוועדה לבחירת שופטים, שאל אותה שופט העליון דאז שלמה אשר מדוע היא מבקשת להתמנות לשיפוט. "אני מבקשת את החירות לקבוע בעצמי, על פי מה שנראה לי נכון משפטית ומוסרית, את ההחלטה הנכונה והצודקת", היא השיבה. "עצמאות כזו בחשיבה ובהחלטה יש למשפטן רק בשיפוט".

"אני מבקשת את החירות לקבוע בעצמי, על פי מה שנראה לי נכון משפטית ומוסרית, את ההחלטה הנכונה והצודקת. עצמאות כזו בחשיבה ובהחלטה יש למשפטן רק בשיפוט"

נאור כיהנה בבית משפט השלום בירושלים מ-1980 עד 1988. באחד הדיונים שניהלה, באולם צר וארוך בבית המשפט, הופיעה בפניה עורכת דין צעירה בשם אסתר חיות, שהתרשמה עמוקות מכך שהשופטת מנהלת את הדיון ובמקביל מדפיסה את הפרוטוקול על מכונת כתיבה, וכך חוסכת למתמחה את הצורך לרשום אותו בכתב ידו.

השופטת מרים נאור בטקס השבעתה למשנה לנשיא בית המשפט העליון, 31 במאי 2012 (צילום: מארק ניימן/לע"מ)

ב-1988, כאמור, קודמה לבית המשפט המחוזי שבו כיהנה עד 2001, ואז עלתה לבית המשפט העליון – תחילה כמינוי זמני ובהמשך כמינוי קבע. היא נחשבה למומחית בכל תחומי המשפט – מצד אחד עסקה רבות בפלילים, ומצד שני שימשה במחוזי גם כאב בית הדין לחוזים אחידים ולהגבלים עסקיים.

שני התיקים המרכזיים שבהם דנה בבית המשפט המחוזי, ושסללו את דרכה לעליון, היו תיקים פליליים: האחד היה משפטו (הראשון) של אריה דרעי, שהורשע בלקיחת שוחד ונדון לארבע שנות מאסר בפועל, שקוצרו לשלוש בעליון. נאור הייתה צעירת השופטים בהרכב במחוזי.

השני היה משפט הבנקאים, שבו ישבה נאור כשופטת יחידה במותב, בתיק אינטנסיבי שהתנהל ארבע פעמים בשבוע, אל מול צמרת הסנגורים. בסוף המשפט היא הרשיעה את ראשי מערכת הבנקאות בגין אחריותם לפרשת ויסות מניות הבנקים ב-1983. וכך כתבה בגזר הדין בשנת 1994:

"לבי אינו אטום לסבלם … לכתם שמטילה עליהם ההרשעה בדין ולמשמעות הקשה של העונשים שבכוונתי להטיל עליהם, אך בה בשעה אני רואה מול עיניי אחד לאחד רמאים 'קטנים' עליהם הטלתי עונשי מאסר בפועל … כיצד תוכל מערכת המשפט להישיר מבטה מול רמאים 'קטנים' – אלה שנשפטו בעבר ואלה שיישפטו בעתיד – אם מי שפעלו כפי שפעלו הנאשמים לא יתנו את הדין … יש חובה ליתן את הדעת לכך שאסור שגזר הדין ייצור עיוות ביחסיות שבין עונשם של 'הארזים' מול 'אזובי הקיר', כך מתחייב מעקרון השוויון בפני החוק".

נשיא המדינה ראובן ריבלין בטקס השבעתה של השופטת מרים נאור לנשיאת בית המשפט העליון, 15 בינואר 2015 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

עבירת מרמה והפרת אמונים קמה לתחייה

קרוב ל-16 שנים כיהנה נאור בבית המשפט העליון, מתוכן שלוש כמשנה לנשיא אשר גרוניס ושלוש כנשיאה. היא הייתה שותפה למאות פסקי דין דרמטיים, חשובים וחדשניים בכל ענפי המשפט. אין שום אפשרות לסכם בשורות בודדות את פועלה השיפוטי. פסקי הדין שיצוינו להלן הם לפיכך מקצת שבמקצת, על קצה המזלג.

בתחום המאבק בשחיתות, אפשר לרשום על שמה של נאור את הקמתה לתחייה של עבירת מרמה והפרת אמונים, שהייתה על סף הפיכתה לאות מתה, כאשר פרשת שמעון שבס, ששימש מנכ"ל משרד ראש הממשלה יצחק רבין, הגיעה לבית המשפט העליון.

בתחום המאבק בשחיתות, אפשר לרשום על שמה של נאור את הקמתה לתחייה של עבירת מרמה והפרת אמונים, שהייתה על סף הפיכתה לאות מתה, כאשר פרשת שמעון שבס הגיעה לבית המשפט העליון

כשהתיק נדון בהרכב שלושה שופטים, הייתה נאור בדעה כי יש להרשיע את שבס בעבירה, מאחר שלא מדובר ב"טובות לחברים" אלא ב"שחיתות של ממש" – אך היא נותרה במיעוט. למרבה המזל קיים העליון דיון נוסף בפרשה זו, בהרכב מורחב, ואז הפכה עמדתה לרוב ופסק הדין הפך לאבן דרך בתולדות המאבק בשחיתות.

תרומה נוספת לטוהר המידות תרמה נאור כשהובילה את דעת הרוב בפרשת ראשי הערים: ערב הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2013 קבע בג"ץ כי ראשי ערים שהועמדו לדין בעבירות חמורות אינם רשאים להמשיך ולכהן בתפקידם, ומוטלת על מועצת הרשות המקומית להעבירם מתפקידם. בעקבות פסק הדין הזה חוקק שר הפנים דאז גדעון סער תיקון לחוק שיצר מנגנון להשעייתם של ראשי ערים שהועמדו לדין.

נשיאת בית המשפט העליון בדיון על חוק הגיוס, 17 באפריל 2016 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

קו ישיר מחבר בין גישתה בנוגע לבכירים ומיוחסים שהסתבכו בפלילים, לבין עקרון השוויון בפני החוק. "כולם שווים בפני החוק", כתב ההרכב שבראשו ישבה בפסק הדין שדחה את ערעורו של הנשיא לשעבר משה קצב על הרשעתו באונס ושבע שנות המאסר שנגזרו עליו, "כל בני האדם שווים בפני המשפט ובפני השופט. גדול כקטן. עשיר כעני. מכובד כפשוט. עת עומדים הם בפני השופט, עירומים הם כביום היוולדם. כולם שווים בין שווים".

"כל בני האדם שווים בפני המשפט ובפני השופט. גדול כקטן. עשיר כעני. מכובד כפשוט. עת עומדים הם בפני השופט, עירומים הם כביום היוולדם. כולם שווים בין שווים"

בסוגיית הביקורת החוקתית על חקיקת הכנסת, נראה שגישתה של נאור עברה התפתחות בשנותיה בעליון. אם בתחילת הדרך היא תמכה בדחיית העתירות לביטול חוק טל (ב-2006) ולביטול חוק האזרחות שאסר על איחוד משפחות של פלסטינים וערביי ישראל, הרי שבהמשך נאור לא נמנעה מלחתום על פסקי דין שבהם בוטלה חקיקה ראשית של הכנסת – למשל, בפרשת הפרטת בתי הסוהר, בביטול חוק הגיוס ובכל שלושת פסקי הדין שביטלו את התיקונים לחוק למניעת הסתננות.

"לא על נקלה יתערב בית המשפט בחקיקה ראשית שנתקבלה על ידי הכנסת, המבטאת את רצון העם", היא כתבה בעניין חוק הגיוס. "עם זאת, הריסון הנדרש אינו מונע הפעלת ביקורת שיפוטית על פי המבחנים הנהוגים בשיטתנו המשפטית, שכן לצד חובתו של בית המשפט לפעול באיפוק ובריסון מוטלת עליו חובה נוספת שאינה פחות חשובה: להגן על זכויות האדם בישראל ולהבטיח שזכויות אלה תכובדנה על ידי כל רשויות השלטון".

נאור בזה לפוליטיקאים שתקפו את העליון על אוטומט: "ביקורת ראויה היא ביקורת שעניינה מחלוקת עם ההנמקה שבפסק הדין, ולא ביקורת שמוטחת מבלי לקרוא אף לא פסיק מן ההנמקה. יש להבחין בין ביקורת עניינית ראויה, לבין דברי הסתה ואיומים במסווה של ביקורת – אותם אין לקבל".

הנשיאה היוצאת מרים נאור והנשיאה הנכנסת אסתר חיות בטקס פרישתה של נאור מבית המשפט העליון, 26 באוקטובר 2017 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

כמי שראתה את עצמה כ"שייכת לדור שבין שואה לגבורה", הגנה נאור בעבודתה השיפוטית על זכויות האדם, וראתה בהן יצירה ש"פותחה אחרי מלחמת העולם השנייה כלקח היסטורי ממעשי הזוועה ובעיקר מהשואה. הדרך להשמדת שליש מעמנו נסללה כאשר שללו מהיהודים את זכויות האזרח ואת זכויות האדם".

כמי שראתה את עצמה כ"שייכת לדור שבין שואה לגבורה", הגנה נאור בעבודתה השיפוטית על זכויות האדם, וראתה בהן יצירה ש"פותחה אחרי מלחמת העולם השנייה כלקח היסטורי ממעשי הזוועה ובעיקר מהשואה"

כך גם בענייני דת ומדינה, שבהם ראתה נאור לנגד עיניה את זכויות האדם – ולא את האג'נדה הפרטית שלה. היא הצטרפה לפסק הדין שהכיר בגיור בקהילה מוכרת בחו"ל לצורך הכרה בישראל לפי חוק השבות, אף שהדגישה כי "גם כשמדובר בגיור שנעשה בחו"ל במסגרת קהילה יהודית מוכרת, עשויה להתעורר השאלה אם היה ניצול לרעה של הליכי הגיור".

היא הכירה גם בגיור שנעשה בישראל בקהילה אורתודוקסית, שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי, כתקף לעניין חוק השבות. "זו אינה שאלה דתית", קבעה, "כי אם שאלה אזרחית-ציבורית".

בהיבטים אחרים של דת ומדינה, הכירה נאור בחקיקה הקובעת את השבת כיום מנוחה ליהודים כחקיקה המונעת ממוטיבציות חברתיות ולא דתיות; אך בד בבד היא תמכה בפתיחה של מרכולים בשבת בתל אביב מטעמים של חופש העיסוק, וכן בהתרת מכירת בשר חזיר בערים שבהן יש תושבים הצורכים אותו.

חברי ועדת החקירה לאסון במירון, השופטת מרים נאור, הרב מרדכי קרליץ והאלוף במילואים שלמה ינאי, 23 באוגוסט 2021 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

כתיבתה של נאור אופיינה, כיאה לאופייה, בגישה רזה, לקונית ולא משתפכת. נדירות היו הפעמים שבהן אפשרה להציץ ללבטיה ולמחשבותיה אגב כתיבת פסק הדין. יוצא דופן היה פסק הדין שבו התבקש בית המשפט להורות ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את מחברי הספר הגזעני "תורת המלך". העתירה נדחתה ונאור כתבה:

"לא אכחד: שדון שובב שהופיע מאי שם לחש באוזני – שיעמדו המשיבים לדין, שיעמדו בפני בית המשפט ואולי שם יטרחו להסביר את עצמם, ולעמוד לחקירה שכנגד, גם אם לא ייצא מכך כלום. דברי השדון השובב זכו בלבי תחילה לאהדה לא מעטה. אולם, בסופו של יום צוויתי על השדון: לך מכאן, חזור למקום ממנו באת, ואל תשוב.

אנו שופטים – אמרתי לאותו שדון. עלינו לשקול שיקולים עניינים, ושיקולים עניינים בלבד. אכן, שדון שובב זה, המשקף ומבטא – אולי – את נטיות הלב הראשוניות של כל מי שמתקומם מהתבטאויותיהם הבזויות של המשיבים – אסור לו שיכתיב לשופט את התוצאה המשפטית עצמה, גם כאשר נטיות הלב מנסות לגרור אותנו למחוזות אחרים".

חברות עם שרת המשפטים

במהלך כהונתה כנשיאת העליון, הקפידה נאור לשמר יחסי עבודה קרובים, שהתפתחו לכדי יחסי חברות אישיים של ממש, עם שרת המשפטים באותה עת, איילת שקד. "השרה ואני עובדות בשיתוף פעולה מלא לטובת קידום מערכת המשפט", אמרה נאור בכמה הזדמנויות. השתיים הקפידו לשדר מצג של יחסי הרמוניה ושיתוף פעולה, ואף הפגינו תיאום בגזרת מינוי שופטים.

נאור ספגה ביקורת מבית על ההתקפלות שלה אל מול הגישה הקשוחה של שקד בסוגיית מינוי שופטים שמרנים-קיצוניים לעליון. נאור הייתה שמרנית מהסוג הישן – שמרנית-ליברלית, לא שמרנית-רגרסיבית.

שרת המשפטים איילת שקד ונשיאת בית המשפט העליון מרים נאור בישיבה של הוועדה לבחירת שופטים, 9 באוגוסט 2015 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"אני מאמינה כי בשבתו של השופט על כס השיפוט אין הוא מבקש להנחיל – ואסור לו לבקש להנחיל – את ערכיו והשקפתו הפרטית", אמרה נאור בטקס פרישתה מבית המשפט העליון.

"אני מאמינה כי בשבתו של השופט על כס השיפוט אין הוא מבקש להנחיל – ואסור לו לבקש להנחיל – את ערכיו והשקפתו הפרטית", אמרה נאור בטקס פרישתה מהעליון

אותה שליחות ציבורית שראתה בשפיטה, הוליכה את נאור להיעתר להצעתה של הנשיאה חיות, לפני כחצי שנה, לכהן כיו"ר ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון מירון. נאור נרתמה לעבודה, יצאה לשטח והחלה לשמוע עדויות. הוועדה שמעה קרוב ל-120 עדים ולפני חודשיים אף פירסמה דו"ח ובו מסקנות ביניים.

בשבוע הבא היה אמור להעיד בפני הוועדה מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי. כעת, עם מותה של נאור, תצטרך חיות למנות שופט בדימוס שייטול את מקומה של נאור בראשות ועדת החקירה.

באחד הטקסים שערכה לשכת עורכי הדין, התקוממה נאור על הכותרת שהוצמדה לדיון – "של מי המילה האחרונה? על יחסי הכוחות בין הכנסת לבין בית המשפט העליון".

"הכותרת הזו מצביעה על מאבקי יוקרה, מאבקי אגו ומאבקי כוח הקיימים, כביכול, בין בית המשפט העליון לבין הכנסת או הממשלה", אמרה. "כל העניינים הללו רחוקים מאתנו כרחוק מזרח ממערב. אנו חושבים כשופטים. המונחים האלה אינם בלקסיקון שלנו. אנו מבצעים את תפקידנו כשופטים לשמור על זכויות האדם, ועל יסודות המשטר הדמוקרטי. זה תפקידנו, זו חובתנו".

שרת המשפטים איילת שקד ונשיאת בית המשפט העליון מרים נאור בטקס פתיחת בית משפט חדש בבית שמש, 29 במרץ 2016 (צילום: יעקב לדרמן/פלאש90)

ואכן, יחסי החברות עם שקד לא מנעו מנאור לצאת בפומבי נגד אג'נדת ה"משילות" ששקד דחפה: "לאחרונה חזר לחיינו והפך להיות אופנתי המושג משילות", אמרה נאור באפריל 2016. "משילות אינה היתר להפרת חוק. משילות אין משמעותה הכשר לאי-חוקיות רק משום שמתכונת הפעולה המושכת את לבו של בעל התפקיד השלטוני נראית יעילה יותר.

"לעתים תפקיד בית המשפט הוא לסייע בהפרדה בין הרשויות ולהבהיר מה מסור לממשלה במסגרת המשילות ומה היא יכולה לעשות רק על פי חקיקה של הכנסת".

את דבריה סיימה נאור, כשהיא מכוונת אותם ישירות לאוזניה של שקד, שישבה מולה: "אנו, שופטי ישראל, לא נגור מפני איש. נכבד את הרשויות האחרות, אך נמלא את תפקידנו".