הפרויקט הפוליטי החשוב של התקופה הזו הוא המאבק למען החופש, חופש אישי ופוליטי. זה מאבק פוליטי חדש, לא פחות חשוב ממאבקי העבר על החופש האישי, הפוליטי והקולקטיבי. זה מאבק על עצם האפשרות שלנו כיחידים לקבל החלטות בעצמנו, על היכולת שלנו לפעול באופן עצמאי בעולם, ועל האפשרות שלנו לא להיות משועבדים לשלטון או לרצונות בעלי הון.

הפרויקט הפוליטי החשוב של התקופה הזו הוא המאבק למען החופש, האישי והפוליטי. על עצם האפשרות לקבל החלטות בעצמנו, לפעול עצמאית, ולא להיות משועבדים לשלטון או לרצונות בעלי הון

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

התפרצות הקורונה בשנתיים האחרונות חידדה את המתח שבין דרישות הממשל, כל ממשל, ובין חירות היחיד. כלי מעקב ויכולות חברות הטכנולוגיה הגדולות כבר שנים מעוררות בקורת. של הוגי דעות ואף פוליטיקאים. אלו ממשיכים את הנטייה האנושית, ונטייה של שלטונות רבים לספר על אסון מתקרב שמצדיק כפייה, אכיפה ומניעה של החופש האישי והפוליטי.

בספרו "האדם החד-ממדי" הרברט מרקוזה מתאר כיצד האיום הגרעיני מאפשר הצדקת הפגיעה בחופש במערב ובברית המועצות; איום הטרור כבר שנים הוא הצדקה עולמית לפגיעה מתמשכת בחופש של יחידים – בכלל ומקבוצות מוגדרות במיוחד. כך היה לאחר פיגועי האחד עשר בספטמבר בארצות הברית, כך כבר שנים בישראל בכיבוש המתמשך ומדיניות ביטחונית מוגזמת, כך בסין כלפי המיעוט האויגורי.

הקורונה הביאה את המגבלות על החופש אל שיא חדש בסגרים, בידודים, איכוני שב"כ ואכיפה נמרצת. כלים טכנולוגיים אפשרו זאת. התחקירים האחרונים על חברת NSO הבעייתית, ובעיקר החדירה לפרטיות ראשי מחאה ואזרחים מהשורה, מראה כיצד ועד כמה כלי מעקב נכנסו אל זרם הדם גם של השלטון הישראלי. התגובות הרפות מצד המשטרה, ובמיוחד האכזבה רבתי מתגובות השר לביטחון הפנים, מציגות מציאות מטרידה במיוחד.

חלק ג' של תחקיר @calcalist: כך משתמשים בחטיבת הסיגינט בפגסוס של NSO לאסוף מידע אינטימי רגיש על אזרחים. מידע שנשמר לעיתים בקלסרים וקבצים ביחידה pic.twitter.com/d5fB3ya2r8

— tomer ganon (@tomer_ganon) January 20, 2022

הקורונה עצמה הביאה פגיעה אנושה בחופש האישי וזכויות הפרט של כולנו, כמעט בכל מקום בעולם. ראו למשל מה פרופ' רצף לוי כתב רק לאחרונה לגבי המדיניות הבעייתית סביב האומיקרון בישראל, במאמר שכותרתו ותמציתו "פשיטת רגל מוסרית וערכית". אך הקורונה גם הביאה לקשר, צפוי או לא, עם מערכות הניטור המפלצתיות של NSO כפי שמזכיר לאחרונה ד"ר יובל דרור.

הרברט מרקוזה מתאר כיצד האיום הגרעיני מאפשר הצדקת הפגיעה בחופש במערב ובבריה"מ; איום הטרור כבר שנים הוא הצדקה עולמית לפגיעה מתמשכת בחופש של יחידים

נכון, ארגוני זכויות אדם וחברי כנסת פעלו בימים האחרונים כדי להקים ועדת חקירה, פרלמנטרית או ממלכתית, וכדי לתחקר את שהיה ולמנוע המשך שימוש בכלים חודרניים אלו בהמשך. אך לא מדובר באירוע יחידי.

אוסף של אירועים מראים עד כמה החופש שלנו מאוים. אוסף של איומים שהולכים ומתרבים מצדיקים, בעיני ממשלות, מפלגות פוליטיות וחלקים גדולים מדי מהציבור עוד ועוד מגבלות. הקורונה, הטרור, מלחמה, אסון סביבתי, שינויי אקלים, אמונה דתית, בריאות הציבור ועוד שלל אירועים.

השאלה איננה האם כל אחד מאלו חשוב, ברור שאסון סביבתי הוא אפשרי, ברור שהקורונה היא מחלה אמתית ושהטרור מאיים על יחידים. השאלה היא מה אנו עושים לגביהם. עד כמה אנו מאפשרים אבדן החופש למען מטרה כלשהי. למען הבטחה של הימלטות מאסון כלשהו. אסון מדומיין אך המבוסס על אתגר או איום אמתי – אך לרוב מוגבל בהיקפו.

לא מדובר במתח העתיק והמיושן בין ליברליזם לסוציאליזם. מדובר בבניית מדינה שתאפשר חופש גם על ידי מערכות רווחה, בריאות, משפט וחינוך מתקדמות לכולם ; מדובר בהגבלה על חברות ענק, ואולי מאבק נגד עצם קיומן של חברות ענק; מדובר במאבק בעצם האפשרות של יחידים לצבור הון המביא אותם להיות "מיליארדרים" וכך לא רק שישהו מעל לחוק, אלא גם יעצבו אותו לפי רצונוותיהם. מדובר בעיצוב מחדש של המערכות הפוליטיות בעידן החדש שבו אנו חיים. עידן בו כוח פוליטי הנתמך בהון גדול וטכנולוגיות שלא היו מעולם מאפשר פגיעה מתמידה ואנושה בחופש של כל אחד ואחת מאתנו.

אוסף של אירועים מראים עד כמה החופש שלנו מאוים. אוסף איומים שהולכים ומתרבים מצדיקים, בעיני ממשלות, מפלגות פוליטיות וחלקים גדולים מדי מהציבור, עוד ועוד מגבלות

עלינו להגדיר מחדש את הצורך בחופש, את המגבלות על החופש ואת המחנה הפוליטי הקורא לשחרור היחיד ולחופש פוליטי. החופש עתה הוא לא רק החופש הכלכלי בדיכוטומיה המיושנת בין סוציאליזם וליברליזם כלכלי; גם לא מדובר במתח העתיק בין דת לחופש מחשבה. מתחים אלו רלוונטים, אבל בתקופה הזו השילוב של כוחה האדיר של המדינה ומוסדותיה – נבחרים ושלא נבחרים, יחד עם כלים טכנולוגים מתקדמים, וחברות ענק טכנולוגיות עם מאגרי מידע אדירים, מעודכנים ומתעדכנים.

הימין, הישראלי ובכלל, לא מצליח להגדיר את הצורך בחופש האישי ולעדכן אותו, אך כך גם השמאל. מחנות פוליטים אלו מחוייבים לבריתות פוליטיות ולעקרונות שמעדיפים על פני החופש האישי. יהיו אלו החופש הפוליטי של תאגידים, קידום מגבלות בשל הקורונה ועוד.

ראו את תגובותיו המגומגמות של השר לביטחון פנים לחשיפה החשובה על NSO או את התאווה של חלקים גדולים בשמאל הישראלי לסגרים ומגבלות בשל הקורונה – אפילו אם ערכם הוא לא אפידמיולוגי. הדבר משתלב גם בדרישה עקבית של חלקים בשמאל הישראלי והעולמי למגבלות אישיות בשל משבר האקלים, גם אם ערכן הוא חינוכי בלבד, אם בכלל.

גם בימין הישראלי והעולמי יש סלחנות גדולה לכלים של מעקב אחר אזרחים ומגבלות שעניינן "ביטחון הציבור" כל עוד הן מושתות על "אחרים" אם הם פלסטינים, יוצאי מדינות ערב, שחורים ועוד. מי שקידמו את החקיקה המחמירה בארה"ב לאחר ה-11 בספטמבר 2001 היו הרפובליקאים, מי שמקדמים את המשך הכיבוש הישראלי בשטחים הכבושים הם קודם כל אנשי ימין.

הימין, הישראלי ובכלל, לא מצליח להגדיר את הצורך בחופש האישי ולעדכן אותו, אך כך גם השמאל. מחנות פוליטים אלו מחוייבים לבריתות פוליטיות ולעקרונות שמעדיפים על פני החופש האישי

המשמעות היא שלא ימין ולא שמאל הם מחנות פוליטיים שמסוגלים לדרוש ולקדם, באופן עקבי, חברה שבה ליחידים יישמר חופש אישי ופוליטי, שבה תאגידי ענק לא יוכלו לקיים מעקב מתמיד אחר אזרחים, שבה המדינה תימנע ככל האפשר מכפייה על האזרחים – של איכון סלולרי, של טיפולים רפואיים, של חופש התנועה, ההתאגדות, הביטוי, התעסוקה ועוד.

לכן, יש לקדם פרויקט פוליטי חדש. כזה שינסח את עקרונותיו סביב החופש האישי והפוליטי המתאימים לתקופתנו. כזה שלא יישען על מחויבויות עתיקות ולא רלוונטיות. כזה שיקדם את המאבק הגדול והחשוב של העת הזו.

עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג ומשורר ישראלי, חי בברלין, פוסט דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה החופשית בברלין.