ההבהרה האמריקאית, לפיה ארה"ב מעבירה את תמיכתה מפרויקט ה–East Med, הצינור שתוכנן להעביר גז ממזרח הים התיכון לאירופה, לעבר חיבורי מערכות החשמל באזור, הסיטה את הזרקור לעבר שני פרויקטים שאפתניים וחשובים: כבל חשמל בין ישראל-קפריסין-יוון (EuroAsia (Interconnector; וכבל חשמל שיחבר את אירופה דרך קפריסין ויוון לאפריקה, דרך מצרים (EuroAfrica).

מדובר בפרויקטים מורכבים בפני עצמם, אולם כאלה שנתפשים כבעלי חשיבות אסטרטגית. ההודעה של האיחוד האירופי, לפני ימים אחדים, לפיה הוחלט להקצות 657 מיליון אירו לכבל הראשון, התקבלה בחיוב רב וכמעידה על האמון שהאיחוד מייחס לפרויקט זה, בשונה מצינור הגז.

כבלי החשמל הם פרויקטים מורכבים בפני עצמם, אולם נתפשים כבעלי חשיבות אסטרטגית. הודעת האיחוד האירופי על ההחלטה להקצות 657 מיליון אירו לכבל הראשון, התקבלה בחיוב רב

במה דברים אמורים?

כבל החשמל התת-ימי שנועד לחבר את ישראל, קפריסין ויוון נמצא על המדוכה זה מספר שנים. הוא מורכב למעשה משני חלקים: ישראל – קפריסין; וקפריסין – כרתים. הוא זכה לשלל הצהרות תמיכה מצד שלוש הממשלות, ובפועל עיקר ההתקדמות הינה בקטע שבין קפריסין לאי כרתים.

מדובר על צינור של כ-900 ק"מ, שבשלב ראשון אמור לייצר 1000 מגאוואט חשמל. המימון למקטע זה כמעט והושלם במלואו. עלות הפרויקט מוערכת בכמיליארד וחצי אירו. מחציתו אמורה להיות ממומנת על-ידי האיחוד האירופי. הסכום שהוקצה כעת של 657 מיליון אירו מיועד לצינור זה – והשאר מקפריסין ומן הבנק האירופי להשקעות (EIB). העבודות אמורות להתחיל לקראת סוף השנה, וההערכה היא שהכבל יהיה אופרטיבי בתחילת 2026.

EU commits 657 m. euro in connecting Israel to European grid – The Jerusalem Post https://t.co/rwetoNyESs

— Cher Somerton ???????? ???????? (@CSomerton) January 30, 2022

חשיבותם של כבלים חשמליים שמחברים את מערכות החשמל בין מדינות גדולה מאד. היא תורמת לביטחון האנרגיה של כל מדינה, בהעניקה גיבוי בשעת הצורך, או בחרום.

אירופה מובילה בתחום זה, כאשר קרוב ל–12 אחוז מצריכת החשמל בכל מדינה החברה באיחוד מגיעה ממדינה שכנה (!). היעד של האיחוד האירופי הוא להגיע להיקף של 15 אחוז. בריטניה לבדה מחוברת לאירופה באמצעות שישה כבלים, שמספקים כעשרה אחוז מצריכת החשמל שלה.

כבל החשמל התת-ימי שנועד לחבר את ישראל, קפריסין ויוון נמצא על המדוכה כבר שנים. הוא מורכב מ-2 חלקים: ישראל – קפריסין; וקפריסין – כרתים, וזכה לשלל הצהרות תמיכה מצד 3 הממשלות

מה ביחס לזווית הישראלית?

ובכן, עובדת היותה של ישראל "אי אנרגטי" ברורה לחלוטין. חיבור לרשתות החשמל של מדינות ערב הסמוכות לנו, איננו אפשרי למרות הסכמי השלום עם מצרים וירדן. אין צורך להרחיב על כך כעת.

אגב, ההסכם שנחתם לא מכבר בין ישראל, ירדן ואיחוד האמירויות – שבתמצית פירושו אנרגיה סולארית מירדן תמורת התפלת מים מישראל – מהווה פריצת דרך, אנרגטית ומדינית. נותר לראות אם אכן יעלה על דרך המלך המעשית.

הזווית הישראלית–קפריסאית היא למעשה היחידה האפשרית בתנאים הגיאופוליטיים הנתונים. להווי ידוע, שבפרויקטים מעין אלו נדרש מפגש אינטרסים אסטרטגי ורמת אמון גבוהה בין המדינות הרלוונטיות. בעשור האחרון מערכת היחסים בין ישראל וקפריסין (ויוון) אכן התהדקה עד מאד.

הפתרון הטכני מדבר על הקמתה של תחנת כוח של 1000–2000 מגאוואט שתספק חשמל לקפריסין עצמה, לפרויקטים להתפלת מים (שכבר קיימים באי במעורבות ישראלית בולטת), ושעודפי החשמל יועברו לישראל במידת הצורך.

מבחינתה של ישראל יהיה מדובר ב"צוהר קטן", אך חשוב ביותר, בבידוד האנרגטי שלה. אגב, הגז להפעלת התחנה יכול להיות מסופק משדה הגז הישראלי-קפריסאי אפרודיטה-ישי (בתקווה שיפתרו עד אז את חילוקי הדעות המסחריים בין החברות משני הצדדים), אם המחירים יהיו תחרותיים מספיק.

ההסכם בין ישראל, ירדן והאמירויות – שפירושו אנרגיה סולארית מירדן תמורת התפלת מים מישראל – הוא פריצת דרך, אנרגטית ומדינית. נותר לראות אם יהפוך למעשי

חשוב להבהיר, כי כבל זה לא יזכה למימון אירופי (שכן לא מדובר בחיבור בין שתי מדינות החברות באיחוד האירופי), אולם יש להניח שהתקדמות ממשית בכבל בין קפריסין וכרתים תעורר עניין מצד משקיעים פוטנציאליים גם לגבי מקטע זה. מאליו מובן, שתידרש מעורבות משמעותית ואסרטיבית מצד שתי המדינות.

הרושם בשלב זה הוא, שמידת המחויבות הישראלית איננה ברורה, או מצויה עדיין בדרגים המדיניים בלבד. בחודש אוקטובר אשתקד נחתם אמנם הסכם משולש ישראלי–יווני–קפריסאי, שתכליתו להאיץ את בדיקות ההיתכנות והאישורים הרגולטוריים הנחוצים בין רשויות החשמל.

ברור, שקידום הפרויקט מצריך מחויבות ממשלתית לגבות פרויקט מעין זה מדינית, אך גם מבחינה כלכלית, בבחינת תמחור חשיבותו האסטרטגית, אם לעת חרום או בשגרה כשיש צורך בחשמל.

בשורה התחתונה מדובר בפרויקט אסטרטגי בעל חשיבות אנרגטית ומדינית כאחד, שמימושו עשוי להסיר את בידודה של ישראל כ"אי אנרגטי", וליצוק תוכן נוסף למערכת היחסים ההדוקה והמרשימה עם המדינות ההלניות.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודים של אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה. לכאורה. צריך לומר שוב שכל הערכים הללו הם לכאורה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודי אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה

מדוע?

מפני שהנפת דגלי ישראל בירושלים היא לא הבעיה. הבעיה היא בשם מה מונף הדגל.

מצעד הדגלים הפך למעשה למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה.
מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא רק יהודי והם בזים לפולחן המוסלמי.

כותב שורות אלה השתתף בשנים אחרות ביום ירושלים, כאשר ההתיישבות העובדת הייתה עולה לירושלים עם כלים חקלאיים ותוצרת חקלאית. כאנשי מילואים עזרנו והתנדבנו לארגון יום ירושלים והוא עבר בדרך כלל כחג שמח, בהסכמה לאומית רחבה, ללא הפרעות מצד הפלסטינים וללא הפגנות לאומניות גזעניות.

אולם עם השנים, ישראלים חילונים ממגזרים שונים הדירו עצמם מירושלים ביום חגה. הנוער הדתי הלאומי והלאומני השתלט על יום ירושלים, עם מצעד גס מלווה בקריאות שנאה והסתה, וגרם לעימות צפוי מול האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים.

מצעד הדגלים הפך למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים, שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה. מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא יהודי בלבד

הדגל הוא לא הבעיה. דגל ישראל מכובד גם במדינות ערביות כאשר נערכים שם הסכמים או מתארחים נציגי המדינה.

גם מפגשים עם נציגי הפלסטינים מלווים בהצבת דגלי ישראל ברקע המפגש.
דגל ישראל הוא לא הגורם למהומות ולא לטילים שעלולים להיירות מעזה.
הבעיה היא דברי השטנה המופקרים שסביבם חוגגים בני נוער מוסתים ושפת השנאה המזמינה מלחמה.

הנושא כבר הגיע לביהמ"ש העליון בשנת 2015 כאשר השופטים נדרשו לדון בקריאות "מוות לערבים" שנישאו במצעד הדגלים, לצד קריאות הסתה מוכרות אחרות: "איטבח אל ערב" ו"יבנה המקדש וישרף המסגד".

לקראת המצעד בשנת 2015 עתרו עמותת "עיר-עמים" ופורום "תג מאיר" לבית המשפט העליון בדרישה למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט אליקים רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה:

"מי שאומר 'מוות לערבים' אנו בדעה שהוא צריך לקבל עונש וגם המשטרה צריכה להיות בדעה זו. זה לא חופש הביטוי אלא חופש ההסתה".

אמר והתיר את המצעד.

ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה נגד המצעד, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה. אמר והתיר את המצעד

מבין אלפי החוגגים המוסתים המשטרה הייתה עוצרת בודדים. על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה לא שמענו מעולם.

בג"ץ אישר: מצעד הדגלים ביום ירושלים יעבור דרך הרובע המוסלמי http://t.co/1mKlAqEMau pic.twitter.com/M22hrJdmZb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 11, 2015

בשנה שעברה רה"מ לשעבר בנימין נתניהו עצמו דרש מאיתמר בן גביר לא להגיע לשער שכם בשל איום הטילים, ומפכ"ל המשטרה ושב"כ התריעו על הצפוי. האירועים התדרדרו לירי רקטות על ירושלים, דחיית המצעד ומהומות בערים המעורבות.

הבעיה היא לא הדגל. הדגל המסמל את מדינת ישראל לא עשה שום דבר לאיש.

אבל מי שמנצל את זהותו היהודית במדינת ישראל כדי לתקוע את מוט הדגל בעיני שכניו, קורא מוות לערבים ומסית לשריפת מסגד החשוב לעולם המוסלמי – הוא האשם ואותו יש לעצור ולמנוע ממנו את הנפת הדגלים במחול החרבות הלאומני שאותו חוגגים דוקא ביום ירושלים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. מהחוק החדש ייהנו מי שעומדים בתנאי הסף ומתאימים מבחינה אישית ללימודים אקדמיים, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם ללמידה עיונית.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. ייהנו רק מי שעומדים בתנאי הסף, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות 3 שנים מחייהם ללמידה עיונית

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין את האמצעים הנדרשים לסייע להם. אלה שכישוריהם והעדפותיהם אינם בתחום העיוני ומחפשים למידה יותר מעשית ותכליתית.

כרגיל, קבוצה זו נשארת מאחור. מדינת ישראל כבר משקיעה משאבים עצומים בסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות. כשישה מיליארד שקלים מתוקצבים מדי שנה רק להוראה במוסדות הללו, ועוד מיליארדים נוספים מוקצים למחקר – וטוב שכך!

תקצוב האקדמיה מניב בסופו של דבר תשואה משמעותית לחברה הישראלית, הן במישור הכלכלי והן בהיבטים אחרים. ככל שניתן להסיר חסמים בפני הגישה למוסדות אלה ולפתוח אותם לאוכלוסיות נוספות, כפי שעושה תוכנית "ממדים ללימודים", מדובר במאמץ מבורך וראוי.

אלא שהפעילות החשובה הזו רק מדגישה את העוול המשווע והנזק הכבד של הזנחת החצי השני של האוכלוסייה, שחופף במידה רבה ל"ישראל השנייה": בקרב מי  שאינם הולכים כיום לאקדמיה, וגם לא ילכו למרות המימון הגבוה שמציעה תוכנית "ממדים ללימודים", יש  הרבה יותר צעירים ממשפחות עם הכנסה והשכלה נמוכה.

במילים אחרות, אלה הצעירים שבהם נדרשת ההשקעה הממשלתית הגדולה ביותר. הפוטנציאל שלהם לא נמוך יותר מזה של בעלי תארים אקדמיים, הם פשוט קיבלו ומקבלים פחות הזדמנויות.

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין אמצעים לסייע להם

ישראל צריכה אותם, עם כישורים וידע מקצועי ברמה גבוהה, כדי לקיים כלכלה מודרנית ומפותחת. המשק משווע לעובדים עם מיומנויות שאינן נרכשות באקדמיה, ולא רק בהייטק – אלא גם בענפי התעשייה, הרכב, השירותים, המלונאות ועוד. בה בעת, מאות אלפי ישראלים תקועים בעבודות בשכר נמוך וללא אופק להתפתחות או התקדמות מקצועית.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית ממה שניתן ללומדים במוסדות אקדמיים.

כתוצאה מכך, היקף הלומדים ואיכות המענה שהם מקבלים נמוכים מאוד גם הם. זאת אף שמחקרים מראים שהתשואה של לימודים מקצועיים ברמה נאותה, יחסית לעלותם, אינה נופלת מהתועלת של לימודים אקדמיים.

ההזנחה באה לידי ביטוי לא רק בתקציבים, אלא גם במעמד ובתשומת הלב הציבורית להם זוכים ההכשרות ולימודי ההנדסאות. במידה רבה, המדינה כבר מספר עשורים מתייחסת למסלולים אלה כ"חצר אחורית" של עולמות ההשכלה והתעסוקה, ואינה מתייחסת אליהם כאל סוגיה לאומית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי בדרך שבה הטיפול בנושא מפוצל בין מגוון רחב של משרדים, גופים ותוכניות ממשלתיות, שחלוקת האחריות ביניהם עמומה ומשתנה לעתים תכופות. אין שום מקבילה למועצה להשכלה גבוהה, או לתהליכי התכנון הרחבים וארוכי הטווח שאותם היא מובילה.

בכך, ישראל בולטת כחריגה ומבודדת בין המדינות המפותחות, שכולן מייחסות ללימודים מקצועיים עדיפות גבוהה, ומשקיעות בהם הרבה יותר משאבים.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית מהניתן ללומדים במוסדות אקדמיים

תוכנית "ממדים ללימודים" מהווה קומה נוספת על גבי המערך הנרחב והמסועף של הלימודים האקדמיים בישראל. בתחום הלימודים המקצועיים, עוד לא התחלנו לחפור את היסודות.

רועי מאור הוא מנהל פיתוח מדיניות ומחקר בעמותה "121 – מנוע לשינוי חברתי". קודם לכן שימש למעלה מעשור בתפקידי מנכ"ל, סמנכ"ל חבר ועד ויועץ של ארגונים בתחומי זכויות אדם, תקשורת, אזרחות משותפת וחינוך, וליווה את הקמתם של מספר ארגונים לשינוי חברתי. בעל תואר שני בהיסטוריה.