הפער בין אלה שיש להם לאלה שיש להם קצת פחות, התרחב מאוד בעשור האחרון. הסיבה לכך היא שהנכס העיקרי של רוב המשפחות בישראל הוא הדירה שבבעלותם, ו-72% ממשקי הבית הם כאלה.
הבשורה המשמחת היא שמאז השפל של 2008, הערך של הדירות האלה זינק בכ-130% – השיעור הגבוה במערב. זה המון, בטח לנכס כל כך סולידי כמו דירות בבעלות, וההשקעה בהן הפכה להרבה יותר משתלמת מקרנות הפנסיה של כולנו.
הקפיצה בערך הדירות היטיבה במיוחד עם ברי המזל (10% ממשקי הבית), שבבעלותם לפחות שתי דירות. אם אחת מהדירות האלה ממוקמת באזור ביקוש, מצבם טוב יותר (על אף שרוב הערך הנדל"ני הזה עדיין משועבד למשכנתאות).
זה נשמע מצוין, אלא שכאמור, הרבה מאוד נותרו מחוץ למשחק: כ-34% מהישראלים לא נהנו מכל הטוב הזה, וממשיכים לשלם שכר דירה, שגם הוא עלה בעשור האחרון ביותר מ-60% וסופו מי ישורנו.
תחולת העוני בישראל היא עדיין הכי גבוהה במערב (למעט ארה"ב), וגם אי השוויון בהכנסות (מדד ג'יני), גבוה מכדי לפצות על פערי העושר בין מי שנולדו לבית מבוסס נדל"נית, לאלה שלא.
הרבה מההון הזה עבר בירושה, ובאופן טבעי הפך את חיי היורשים להרבה יותר סבירים כלכלית. הפערים בהון מדיור בעצם מייצרים כאן אי שוויון רב-דורי שמתרחב בקצב גדל והולך.
כך קרה, שמשקי הבית בעשירון העליון צברו הון עצמי של יותר מ-3 מיליון שקל מהדירה שבבעלותם – פי 7.5 מהעשירון התחתון, שצבר כ-400 אלף שקל בלבד.
"צעירים עם ירושה מצליחים להשיג דירה בגיל מוקדם יותר, גרים במקום טוב יותר ומרשים לעצמם חינוך טוב יותר. הם לא צריכים להוציא את כל כספם על דיור ומתחילים מנקודה יותר טובה", אומר ירון הופמן דישון, חוקר ממרכז אדוה.
"צעירים עם ירושה מצליחים להשיג דירה בגיל מוקדם יותר, גרים במקום טוב יותר ומרשים לעצמם חינוך טוב יותר. הם לא צריכים להוציא את כל כספם על דיור ומתחילים מנקודה יותר טובה", אומר ירון הופמן דישון ממרכז אדוה
לדבריו, שיעור הבעלות הגבוה לא מעיד על עצמה כלכלית, וההוכחה לכך היא שבמדינות שוויוניות עם הרבה פחות עוני מישראל – כמו אוסטריה, הולנד, צרפת ודנמרק – שיעור הבעלות נמוך יותר. בגרמניה רק חצי ממשקי הבית גרים בדירה בבעלותם, וקשה לומר שרמת החיים שם פחותה מזו שבישראל.
"הסדר הדיור הנוכחי משמר את אי השוויון ומגביר אותו. שיעור הבעלות גבוה מאוד כי אין פתרון אחר. זה לא מעיד על עצמה כלכלית, אלא מאפיין של שוק הדיור. מה שבולט בישראל זה שאין אלטרנטיבה – יש את אלה שמצליחים לקנות דירה ואת אלה שלא, והם נאלצים לשכור בשוק הפרטי. זה שוק לא יציב ובמקומות שבהם הביקוש גבוה, יש היצע גרוע, התעמרויות ומאפיינים של שוק לא מוסדר".
1. אז מה עושים?
יש שתי דרכים לצמצם את פערי העושר הנדל"ני שהתרחבו בקצב מואץ, ולתת הזדמנות שווה יותר לכולם. לדרך אחת אפשר להשיג הסכמה רחבה יחסית, ואילו הדרך השנייה בדרך כלל מעוררת בעתה בדעת הקהל.
עד כה, הממשלה עשתה ההפך, ובעיקר עודדה את האובססיה לרכישת דירה באמצעות מחיר למשתכן. אלא שהתכנית נכשלה ונתנה הטבה גדולה יותר לעשירונים המבוססים ממילא, שזכו בדירות היקרות בהגרלות באזור המרכז.
תמונת הראי של העושר הנדל"ני היא מה שנקרא "משבר הדיור", שמתבטא בהוצאה הגדולה מדי של הישראלים על שכ"ד או משכנתה: העשירון התחתון נאלץ להפנות 62% מההכנסה עבור קורת גג, וגם העשירון האמצעי מתחיל את החודש עם שליש מההכנסה שהולכת לדיור – ונשאר בלי מספיק כסף למחיה.
לדברי הופמן דישון, הפתרון למשבר הדיור ולאי השוויון שנובע ממנו, מתחיל בארגון מחדש של השוק, כך שיכלול יותר דיור בר השגה בהשכרה לטווח ארוך.
"ההצעה שלנו מסתמכת על הנעשה בכמה מדינות מתוקנות, שזה בעצם הגברת המעורבות של המדינה, כך שענף הדיור לא יהיה מבוסס על שוק הפרטי בלבד, שיבנה, ימכור וישכיר, ושיהיו גם גופים ציבוריים שיעשו זאת", הוא אומר.
לפי נייר עמדה של מרכז אדוה, ("האופציה הציבורית בדיור"), רכישת הדירות באזור המרכז היא נחלת העשירונים העליונים, ושוק השכירות הפרטית רק מעביר עושר מעניים למבוססים. "זהו הסדר שהפך לגורם חשוב בעיצוב מפת אי השוויון בחברה", הם כותבים.
רק 2% ממשקי הבית בישראל גרים בדיור ציבורי. לעומת זאת, באירופה המערבית, שבה שיעורי העוני נמוכים יותר, היקפי הדיור הציבורי משרתים בין 17%-32% מהאוכלוסייה. ההצעה של אדוה היא ליצור מאגר של 450 אלף דירות ציבוריות, שיהוו מחצית משוק השכירות בכל נקודת זמן.
באירופה המערבית, שבה שיעורי העוני נמוכים יותר, היקפי הדיור הציבורי משרתים בין 17%-32% מהתושבים. ההצעה של אדוה היא ליצור מאגר של 450 אלף דירות ציבוריות, שיהוו מחצית משוק השכירות בכל נקודת זמן
אפילו יאיר לפיד הקפיטליסט הפנים את המסר, ויזם ב-2014 את הקמת החברה הממשלתית "דירה להשכיר". מחליפו, משה כחלון, הצהיר שבכוונתו להמשיך את המיזם ולבנות עשרות אלפי דירות כאלה, אך בפועל השקיע מיליארדים במחיר למשתכן, ועד היום אוכלסו בקושי כמה מאות דירות לשכירות ארוכת טווח.
לדברי הופמן דישון, המונח "דיור ציבורי" נתפס בארץ כ"דירות מוזנחות לעניים, וזה לא כך בכל העולם. דיור ציבורי למעמד הביניים – אפילו במחירי עלות בלי סבסוד – יכול לעשות מהפיכה למשפחות שלא יכולות לרכוש דירה.
"אי אפשר להסתפק רק בפתרונות של בעלות על דיור, וגם יוזמי 'מחיר למשתכן' יודעים שזה פונה רק לעשירונים 7-8 ואין מענה לחצי התחתון של הציבור.
"הממשלה אישרה להרחיב את הדיור הציבורי, ושר השיכון יואב גלנט ניסה לקדם את 'לגור בכבוד', אך רוב הפוליטיקאים יוצאים מנקודת הנחה שהדיור זקוק לשוק חופשי, ולא מאמצים את רעיון הבנייה והבעלות הציבורית".
אלא שכאמור יש ניצנים של כיוון אחר בקרב אנשי הממשל ונבחרי הציבור. מנכ"ל משרד השיכון לשעבר, חגי רזניק, הגיש לפני שנה את מסקנות ועדת "לגור בכבוד".
ההמלצה הייתה להגדיל את מלאי הדיור הציבורי ב-72,000 יחידות דיור בעשור. בין היתר, דובר על בניית דירות בשכירות ארוכת טווח, התניית בניית דיור ציבורי בפרויקטים של קרקעות מדינה ותמריצים לדיור ציבורי בהתחדשות עירונית.
אנשי האוצר לא הביעו נכונות לתרגם את ההמלצות לתקציב ממשי, ורזניק התפטר מתפקידו. כיום הוא מוצב במקום שביעי ברשימת העבודה-גשר.
גם בקרב הציבור יש ביקוש לסוג כזה של פתרון דיור, בטח באזור המרכז, ובת"א נרשמים אלפים להגרלת כמה עשרות דירות בשכירות מפוקחת, שגם היא רק ל-5 שנים.
2. מאיפה יגיע הכסף?
המדינה ממילא בגרעון והממשלה הבאה צפויה לקצץ בהוצאות, כך שקשה להניח שאנשי האוצר ישנו את דעתם באשר לדחיפות של דיור ציבורי ולמימונו.
בהקשר זה אפשר לחשוב על הדרך השנייה לצמצם את פערי העושר, שיכולה לסייע גם להפנות תקציבים לדיור בר השגה.
מדובר על הצעה פופולרית בערך כמו הכנסת חזיר לבתי כנסת או תמיכה בגילוי עריות. הכוונה למס עיזבון, שמוטל על כלל נכסי הנפטר, או מס ירושה המסורבל קצת יותר, שמוטל על הכספים שמקבל כל יורש בנפרד.
הכלכלן טל וולפסון מצא כי מס בשיעור מינורי יחסית של 10% על עיזבונות של 2 מיליון שקל ומעלה, יניב לממשלה תקבולים של כ-3 מיליארד שקל בכל שנה.
מס שכזה דווקא הונהג בישראל, אך בוטל ב-1981 ועלה לדיון ציבורי פעם נוספת בתחילת שנות ה-2000, על ידי ועדת בן בסט. הוועדה המליצה למסות רק עשירית מעיזבונות של 2 מיליון שקל ומעלה, כדי לא לעודד התחמקות ממנו.
המס הזה מקובל ברוב העולם המערבי, ונע בין 10% ל-20% ויותר. מס העיזבון פועל אפילו בארה"ב, והוא מתיישב עם ההיגיון הקפיטליסטי, שלפיו עושרו של אדם צריך לשקף את הישגיו, ולא את הבית שנולד בו
במקביל, הוצע למסות מתנות מעל 50 אלף שקל, כדי למנוע ניסיונות להעברת העושר מהורים לילדיהם בעודם בחיים.
המס הזה מקובל ברוב העולם המערבי, ונע בין 10% ל-20% ויותר. מס העיזבון פועל אפילו בארה"ב, והוא בהחלט מתיישב עם ההיגיון הקפיטליסטי, שלפיו עושרו של אדם צריך לשקף את הישגיו וכישרונותיו, ולא את הבית שנולד בו.
אלא שהצעת הוועדה בראשות אבי בן בסט לא התממשה, וגם היום קשה להניח שהפוליטיקאים ירימו את הכפפה, שמעוררת חלחלה בקרב רבים מבוחריהם.
3. מה קורה בעולם?
בעולם הרחב, מס הירושה דווקא זוכה לאחרונה לעדנה, והופך לאפקטיבי מאוד.
האקונומיסט הבריטי העריך לאחרונה שהקאמבק של מס הירושה נובע מכך שדור הבייבי בומרס מתחיל להיפרד מהעולם, ויש מאיפה לקחת, מאחר שהם צברו עושר מספיק כדי להיכנס לקטגוריה של מס עיזבון. העושר הזה נצבר בין היתר הודות להתייקרות המואצת של הנדל"ן בבריטניה מאז שנות ה-70, וכמו בישראל, גם שם זהו הנכס העיקרי שהורים מורישים לילדיהם.
אבל לא רק נדל"ן: העשורים האחרונים היטיבו מאוד עם ההון, שצומח הרבה יותר מהר מהשכר. זה נובע גם ממערכות המס בעולם, שמעודדת תמורה להון יותר מאשר תמורה לעבודה. וזו התשובה העיקרית למתנגדי מס העיזבון, שלפיהם ההון שנצבר כבר מוסה בחיי הנפטר, ואין מקום להטיל עליו מס נוסף.
מי שסייע להשריש את התובנה הזו, בדבר הצמיחה המואצת של ההון, הוא הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי, הכוכב של המחקר הכלכלי בשנים האחרונות.
לטענתו, ההון בצמרת העושר צומח פי 3 מהר יותר מהכלכלה, נוגס בעושר של מעמד הביניים ובטח שלא משאיר הרבה לעניים. לסיכום, פיקטי טוען שהירושה שבני אדם מקבלים היא המסביר העיקרי למעמדם הכלכלי בחברה וליכולתם לחיות ברווחה, הרבה יותר מאשר המקצוע שרכשו והעבודה שהשקיעו בו.
4. מה הסיכוי שזה יקרה בארץ?
כאמור, ישראלים לא אוהבים שנוגעים להם בעושר, או ליתר דיוק לא אוהבים שנוגעים בעשירים, שהם מעטים למדי. לפי ניסיון העבר, קשה לראות פוליטיקאי שיסכן את הפופולריות שלו במס עזבון בעתיד.
"ראינו את זה בפעולה במס הקטנטן על בעלי דירה שלישית ומעלה. זה נגע לבקושי 56 אלף משקי בית, היו פה צעקות ומחול שדים לא פרופורציונלי למה שרצו להטיל עליהם. כחלון אמר שלוחצות אותו קבוצות אינטרס"
הדוגמה של מס על בעלי דירות רבות ממחישה את זה, כפי שמסכם הופמן דישון: "ראינו את זה בפעולה במס הקטנטן על בעלי דירה שלישית ומעלה. זה נגע לבקושי 56 אלף משקי בית, היו פה צעקות ומחול שדים לא פרופורציונלי למה שרצו להטיל עליהם. כחלון אמר שלוחצות אותו קבוצות אינטרס. כשאומרים שיש אי שוויון שוכחים שיש כאלה שהם בצד המרוויח, וצריך להתעמת איתם".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו