בישראל יש צבא אחד ששמו "צבא ההגנה לישראל", צבא שראש הממשלה הראשון החליט על הקמתו ונתן לו את שמו. ואכן בשנים הראשונות של מדינת ישראל זה מה שהצבא עשה – הגן על מדינת ישראל.

אלא שמזה שנים ארוכות, חלק מהותי מתפקיד צה"ל איננו רק הגנה על גבולות המדינה ובטחון האזרחים, אלא שהמהות העיקרית של תיפקודו היא הסדרת הכיבוש בשטחים.

בישראל יש צבא אחד ששמו "צבא ההגנה לישראל", צבא שרה"מ הראשון החליט על הקמתו ונתן לו את שמו. ואכן בשנים הראשונות של המדינה זה מה שהצבא עשה – הגן על ישראל

צה"ל משמש ככוח שתפקידו להסדיר פעילות של האוכלוסייה האזרחית על כל צרכיה. תפקידו, בין היתר, הוא בחינת אישורי העבודה במעברים, הסדרת היציאה והחזרה של עובדים, בחינת אישורים רפואיים, ובאופן כללי צה"ל הוא זה שבא במגע עם האוכלוסייה האזרחית, ומקבל החלטות יומיומיות שבינן לבין בטחון והגנה אין דבר.

הלאומנים הסבורים כי יש לנו זכויות היסטוריות על הארץ ולכן זכותנו לשלוט על מיליוני פלסטינים, יאמרו שכל הפלסטינים מחבלים ועל כן כל החלטה כזו קשורה לביטחון. אבל טענה זו כמובן איננה נכונה – די לקרוא את המאמר שפורסם לאחרונה עם בכיר בשב"כ לשעבר, חיים רובוביץ, על האופן בו ישראל עצמה יוצרת מחבלים, כדי להבין שהטענה כאילו כל הפלסטינים מחבלים משמשת רק להצדקת הכיבוש.

חיים רובוביץ, מספר 3 בשב"כ לשעבר: "בסוף, אתה בעצמך מכניס פלסטינים למעגל הטרור ויוצר אצלם רצון לפעול. עצרנו אינסוף אנשים שלא לצורך. זה לא תרם דבר"https://t.co/QSjVf1W22t

— Kupervaser Daniel (@KupervaserD) February 17, 2022

העניין הוא שלא רק שצה"ל וחייליו עוסקים בעניינים שבינם ובין ביטחון אין דבר אלא שלמעשה חיילי צה"ל לא הוכשרו לתפקיד אותו הם ממלאים. חיילי צה"ל שמתגייסים, בעודם ילדים צעירים, לא מקבלים כל הכשרה לתפקיד שמהותו אינה צבאית אלא אזרחית. הם לא מוזהרים שיידרשו לערוך חיפושים, לבדוק פיזית אנשים, נשים וילדים, לפלוש למרחב הפרטי שלהם, לבתיהם, ולקבל החלטות שאינן החלטות צבאיות.

חיילי צה"ל שמתגייסים לא מקבלים הכשרה לתפקיד שמהותו אינה צבאית. לא מוזהרים שיידרשו לערוך חיפושים, לבדוק פיזית אנשים, נשים וילדים ולפלוש למרחב הפרטי שלהם

רבים מהם גם מגיעים לתפקיד לאחר שהואבסו במערכת החינוך בתכנים לאומניים ועם תחושה שאכן צדקתנו איננה ניתנת לערעור. יחד עם ההסתרה המכוונת של תפקידם העתידי – מביאים למתח רב, לדיסוננס בין מה שהם יודעים/ חושבים/מאמינים על התפקיד לבין המצב האמיתי בשטח. לבין המציאות של המחסומים, של פעולה בשטח אזרחי עוין לעתים, מול ילדים צעירים. בין זה לבין המציאות של הגנה על המתנחלים ולא על מדינת ישראל. דיסוננס שמביא לא פעם להפעלת כוח רב מדי, שאין לו הצדקה, ושהוא תוצאה של החשש המתמיד לחיים וחוסר האפשרות להעריך נכונה את המצב.

העובדה שצה"ל פועל בשטחים – לא כצבא ההגנה לישראל אלא כצבא שיטור וכיבוש, הביאה לכך שכל ביקורת על הכיבוש הופכת אוטומטית לביקורת על צה"ל. מכאן יש חלוקה בישראל לשני מחנות: אלה שהם "אוהבי צה"ל" – מכאן גם נגזרת האהבה למדינה ואלה שהם "שונאי צה"ל" – מכאן גם נגזרת השנאה למדינה.

שלא בטובתו הפך צה"ל, מעצם פעולתו כצבא המשרת אג'נדה פוליטית ולא בטחונית, לאחד מהגופים המבוקרים ביותר, ל"סלע מחלוקת" בין תומכי הכיבוש לבין מתנגדיו.

החלוקה הזו הביאה לידי כך שחיילי צה"ל, חיילים ששרתו את הכיבוש, ששילמו בגופם ובנפשם את מחיר השרות בשטחים, הפכו, באופן פרדוקסלי, לשונאי המדינה ולשונאי צה"ל, בעוד שכאלה שלא שרתו כלל בצבא, כמו איתמר בן גביר, מגדירים עצמם כאוהבי ישראל.

זה שצה"ל פועל בשטחים – לא כצבא ההגנה לישראל אלא כצבא שיטור וכיבוש, הביא לכך שביקורת על הכיבוש הופכת לביקורת על צה"ל. וישראל נחלקת ל"אוהבי צה"ל" ול"שונאי צה"ל"

מה גרם לפטריוטים להזדעזע?
מגל: "לאן הגענו??", בן גביר: "הם שונאי ישראל", אופיר דיין: "ככה לא נראים אנשים שאוהבים את המדינה"@itamarbengvir @ofirdayan94#הפטריוטים @YinonMagal pic.twitter.com/4B6bkhLr7a

— עכשיו 14 (@Now14Israel) August 30, 2020

חיילי צה"ל הפכו לעוכרי ישראל רק כי העזו לספר את מה שכל ממשלות ישראל כולן מסתירות היטב מאזרחי המדינה – את העובדה שצה"ל איננו צבא ההגנה לישראל.

את העובדה שהשרות בשטחים איננו שרות למען ביטחון המדינה אלא מדובר בשרות שתכליתו שמירה על הכיבוש. שרות למען קבוצה קטנה ומסוכנת של יהודים לאומנים, הדוגלים בתורת הגזע (לא להתנפל, זה מה שזה – אלא אם יש לכם הגדרה טובה יותר למי שמאמין אשתו היהודייה לא תהיה באותו החדר עם אישה ערביה, הגם ששתיהן כורעות ללדת באותה העת), שרות של אג'נדה פוליטית לאומנית דתית שרוב אזרחי המדינה אינם שותפים לה.

זהו מצב הבלתי נסבל בו צה"ל, חייליו, לוחמיו, משרתיו – לא רק שאינם נמצאים בקונצנזוס, אלא שהיחס אליהם כאל צבא הכיבוש קובע את המדרג של האזרחים במדינה כאוהבי ישראל או עוכרי ישראל. אחד הפתרונות הוא שחרור צה"ל מתפקידו זה.

חיילי צה"ל ששרתו את הכיבוש ושילמו בגופם ובנפשם את מחירו הפכו, באופן פרדוקסלי, לשונאי המדינה ולשונאי צה"ל, בעוד שכאלה שלא שרתו בצבא, כמו בן גביר, מגדירים עצמם כאוהבי ישראל

על המדינה להקים כוח שיטור יעודי לכיבוש, שאיננו צה"ל. כוח שיוכשר למלא את כל התפקידים שממלאים כעת חיילי צה"ל בשרותם בשטחים, חלקם בעל כורחם. כוח שידע מה עומד לפניו, מה תכלית התפקיד (הגנה על המתנחלים ושימור הכיבוש ולא הגנה על ישראל) ואיזה מחיר הם ובני משפחתם עלולים לשלם כתוצאה מהתפקיד, בדיוק כמו סוהרים בכלא או שוטרים במשטרה.

הפתרון הזה יביא מזור, ולו חלקי, לחלוקה המעמדית בתוך צה"ל. חלוקה בין לוחמים המשרתים בשטחים לבין לוחמים המשרתים ביתר הגבולות. חלוקה בין לוחמים לבין לא לוחמים – אלה שמשרתים ביחידות האחרות, לרבות בתפקידים טכנולוגיים, שאין מחלוקת שתפקידם בהגנה על ישראל איננה נופלת ולעיתים עולה על אלה שהם לוחמים בשטח. פתרון כזה גם יבטל את המצב הבלתי נסבל שחיילי צה"ל יסתכנו במשפט על פשעי מלחמה בהאג.

עכשיו, אחרי הצגת פתרון שהוא פתרון טוב למצב רע, אפשר לומר בוודאות כי מדינת ישראל לא תנקוט בפתרון כזה, שהרי הקמת כוח ייעודי לכיבוש תשמוט את הקרקע מתחת לכל אחת מהטענות של המדינה, ובראשן הטענה שהכיבוש ממלא אחר צורך ביטחוני או צורך הגנתי ולא שתכליתו היא קיום אג'נדה פוליטית דתית.

ומדובר הרי באג'נדה פוליטית דתית של קבוצה זעירה, שזעירותה נמצאת ביחס הפוך למידת ההשפעה שלה על כל אחד מאתנו. השפעה שהביאה לרצח פוליטי, שתכליתו הינתה למנוע את הפתרון שיביא קץ לכיבוש.

השפעה שהביאה לידי כך שהקבוצה הפכה עצמה מקבוצה המייצגת שוליים קיצוניים וסהרוריים, וודאי לא לגיטימיים ושאינם בקונצנזוס, לקבוצה הנמצאת בכל אחד מהצמתים העיקריים של מקבלי ההחלטות. בפרט בממשלה. קבוצה המשתמשת ברטוריקה שתשים אותה בקונצנזוס. כך למשל הפכו עצמם המתנחלים ל"מתיישבים" והחלו לקרוא לעצמם "הציונות הדתית" – הגם שבינם לבין ציונות, במובנה ההיסטורי, אין דבר.

ישראל לא תנקוט בפתרון הקמת כוח ייעודי לכיבוש, שישמוט את הקרקע מתחת לטענות המדינה. בראשן הטענה שהכיבוש ממלא צורך ביטחוני או הגנתי ולא אג'נדה פוליטית דתית

הקמת כוח כזה הרי תהיה הודאה של המדינה בעצם קיומו של הכיבוש, שאיננו גזירת גורל בטחונית, ומכאן שאין הצדקה לקיומו. וודאי שאין הצדקה לקורבנות שהוא גובה מאיתנו ומהפלסטינים – קורבנות בדם, בנפש, קורבן כלכלי, קורבן חברתי וקורבן מוסרי.

כמי שמסתירה את המצב האמיתי מהאזרחים עצמם כבר למעלה מיובל שנים, גם בעזרת חוקים ייעודיים לכך, המדינה – ששועבדה לצרכיה של קבוצה קטנה ומיליטנטית, לא במצב בו היא תודה בקבר שהיא כורה לעצמה בדמות הכיבוש.

הנזק שנגרם לצה"ל, ובעקיפין הנזק למדינה ולאזרחיה, מהפיכתו של צבא ההגנה לישראל לצבא ההגנה למתנחלים, צבא המשרת את הכיבוש, הוא בכייה לדורות. מכל כך הרבה בחינות, אבל בראש ובראשונה בגלל השבר הנורא שנגרם מהשקר שהמדינה מספרת לאזרחיה בשעה שהיא מגייסת אותם לשרת את הכיבוש.

המדינה מגייסת חיילות וחיילים שלא למטרה לשמה הם נקראים, הגנה על ישראל, תוך הצגת מצג שווא, הטעיה, הסתרה וזריית חול בעיניהם, ולמעשה איננה נותנת בידם אפשרות שלא לעשות זאת (מלבד באופן קטגורי לחרדים).

מי שמעז לסרב לשרת מטעמי מצפון עלול לשלם על כך בחירותו. המדינה משקרת למי שמשרת אותה ולכל אזרחיה, מתעמרת במי שמעז לספר מה באמת מתרחש שם – כי כאמור איננה מסוגלת להודות שהיא מקיימת מצב לא נורמלי של שליטה על עם אחר. מצב שאין לו תקדים ואין לו הצדקה, לא ביטחונית ולא אחרת.

המדינה מגייסת חיילים שלא למטרה לשמה הם נקראים, הגנה על ישראל, תוך הצגת מצג שווא והטעייה. למעשה היא איננה מאפשרת להם לא לעשות זאת (מלבד באופן קטגורי לחרדים)

צה"ל כבר מזמן איננו צבא ההגנה לישראל. הוא כלי פוליטי המשרת קבוצה קטנה מאוד באוכלוסייה, את האג'נדה שלה, את ערכיה ואת דרכה.

והגיוס של הצבא לשרות הקבוצה הזו חרג אפילו מקיום הכיבוש, והגיע למחוזות שאין להם דבר עמו. מחוזות כמו הפרדה מגדרית ושרות של נשים בצבא בכלל ושרות קרבי בפרט. כי כשאתה משועבד והופך לכלי לשרות, אינך יכול לבחור את תחומי השעבוד, סופך שהשעבוד יהיה טוטאלי ולא תהיה בידך הבחירה.

וכל זמן שצה"ל ימשיך לעשות את מלאכת הכיבוש ההידרדרות תימשך. הסכנה הגדולה היא מלחמה בתוך צה"ל, ואין מדובר בסכנה בלתי ממשית.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית.