ישנו סיפור בדואי עתיק, המספר כיצד באחד הימים נגנבה תרנגולת מאחד המאהלים במדבר. תוך מספר דקות היה השיח' הזקן, ראש השבט, על סוסו כשהוא מוכן לקרב. הוא חיכה וחיכה, אבל הבנים שלו לא הגיעו. על כן, ירד חזרה מהסוס והלך לחפש אותם. להפתעתו, ישבו בניו באחד האוהלים ושתו תה מתוק. "מה אתם עושים?" כעס הזקן. "אנחנו חייבים לצאת ולרדוף אחר הגנבים!"

אך הבנים רק הסתכלו עליו באדישות. "עזוב את זה אבא," אמר אחד מהם. "זאת רק תרנגולת".

סיפור בדואי מספר כיצד נגנבה פעם תרנגולת מאחד המאהלים במדבר. השיח' הזקן היה על סוסו תוך דקות, מוכן לקרב. הוא חיכה לבניו, אך הם הסתכלו עליו באדישות: "עזוב את זה אבא, זאת רק תרנגולת"

השיח' הסתובב והלך. הוא ידע שלבדו לא יוכל להשיג את הגנבים, ואם ישיג אותם – לא יוכל להביסם. הוא כעס והתאכזב, אך הוא לא יכול היה לעשות דבר.

עברו ימים, ואז שבועות ואז חודשים. באחד הימים הגיעו בדואים זרים לאזור וגנבו את אחת הכבשים של העדר. תוך מספר דקות היה השיח' הזקן על הסוס, חרבו מוכנה לקרב, אך הבנים לא הגיעו. גם עכשיו הם ישבו באוהל ושתו קפה שחור ומר. "עזוב את זה אבא," אמר אחד מהם. "זה רק כבש". השיח' היה כעוס ומאוכזב, אבל לא היה דבר שיכל לעשות.

כשהגיע הסתיו, נעלמה אחת הסוסות האצילות של השבט. הפעם, השיח' לא טרח להתארגן מראש. הוא הלך ומצא את בניו יושבים ומתלוננים על המצב. אך אף אחד מהם לא היה מוכן לקחת נשק ולצאת למרדף. "אחרי הכל, אבא, זאת רק סוסה," אמרו לו. "מה גם שיש לנו עוד".

ואז, באחד מימי החורף, נרצח אחד הבנים. השבט כולו סער ורעש, ורק השיח' הזקן ישב בפתח האוהל, עישן בשקט והסתכל למרחק. בניו הופיעו, חמושים ומוכנים לקרב, אך הוא פשוט הביט בהם ושתק. "קדימה, אבא!" צעקו לו. "אנחנו חייבים לצאת ולנקום!"

"אתם לא הולכים לשום מקום," אמר השיח'. "שבו כאן לידי ותהיו בשקט. איבדתם את זכות הדיבור שלכם ביום בו נעלמה התרנגולת. מה ציפיתם שיקרה? הפסדתם במלחמה הזאת כבר אז, כאשר ויתרתם על הכבוד שלכם והראיתם לשוכני המדבר כולו שאתם אנשים שלא עומדים על שלכם. הכבש, הסוסה ועכשיו רצח אחיכם היו רק עניין של זמן".

"שבו בשקט", אמר השיח', "איבדתם את זכות הדיבור ביום שנעלמה התרנגולת. הפסדתם במלחמה כשוויתרתם על כבודכם והראיתם שאתם לא עומדים על שלכם. הכבש, הסוסה ועכשיו רצח אחיכם היו רק עניין של זמן"

נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, הוא כנראה אדם עסוק מאד. אין לו זמן לסיפורי מדבר ולמשלים עתיקים. אך מוסר ההשכל של האגדה הבדואית רלוונטי מעין כמוהו למצב היום.

ארצות הברית שתקה לאחר הנאום של פוטין בוועידת מינכן של 2007, כאשר הבטיח לשנות את הסדר העולמי. היא שתקה ב-2008, כאשר פלש לגאורגיה. ב-2013 שלח את הספינות שלו לים התיכון, לראשונה לאחר קריסת ברית המועצות – ובוושינגטון פשוט נתנו לזה לקרות.

ב-2014 לקח את קרים וזמן מה לאחר מכן עורר מרד פרו-רוסי במזרח אוקראינה – והעולם המערבי, כשארצות הברית בראשו, למד לחיות עם זה.

ב-2015 הרוסים הגיעו לסוריה, הכריעו את מלחמת האזרחים בסערה של דם ואש וקיבלו לרשותם בסיסים אסטרטגיים – וושינגטון השמיעה קולות של אי-שביעות רצון, מבלי לעשות דבר.

ואז, אחרי שביידן עמד מנגד בזמן שהעם הבלארוסי ניסה להדיח את הגרסה שלהם לפוטין ואחרי שארצות הברית מסרה את אפגניסטן לידי הטליבאן, הכל היה ברור. מה שהחל בתרנגולת גנובה יכול כעת להפוך לרצח – ואף אחד לא יעשה דבר.

14 בפבברואר 2022, כוחות רוסים בשטח במהלך תרגילים במחוז לנינגרד (צילום: Russian Defense Ministry Press Service via AP, File)

אודה על האמת, כאשר רוסיה של פוטין החלה לרכז כוחות על גבול אוקראינה לא האמנתי שהם יפלשו. מוסקבה העדיפה תמיד את שיטח הסלמי, ופלישה של ממש נראתה לי כמו נתח גדול מדי כעת. לא היה ספק שניסיון להשתלט על קייב יגיע – פשוט לא כעת ולאו דווקא באמצעים צבאיים. הופתעתי כאשר הטנקים החלו לנוע. אך יתכן, כי כאשר החלה בניית הכוח, מוסקבה לא הייתה בטוחה עדיין כמה רחוק היא תלך. התוכניות היו שם, אך הרבה היה תלוי בתגובה המערבית – או בהיעדרה.

כאשר הצבא הרוסי עמד כבר בעמדות הזינוק, פוטין ואנשיו הביטו מערבה בפעם האחרונה – וראו שם גמגום, עייפות ממלחמה, וחוסר רצון מובהק להסתבך עם האימפריה הרוסית החדשה.

חיילי צבא רוסיה, כנראה צ'צ'נים, ליד רכב שנכתב עליו: "לקייב" (צילום: Канал Специального Назначения, טלגרם)

כנגד רכבי הפלדה של מוסקבה, הציבו ארצות הברית ובנות בריתה מילים ואיומים בסנקציות – בהן יוכל המשטר הרוסי להשתמש כדי להוכיח שוב לאנשיו כי המערב הוא האויב האמיתי שלהם.

כנגד רכבי הפלדה של מוסקבה, הציבו ארצות הברית ובנות בריתה מילים ואיומים בסנקציות – בהן יוכל המשטר הרוסי להשתמש כדי להוכיח שוב לאנשיו כי המערב הוא האויב האמיתי שלהם

התרנגולת נגנבה מזמן, הכבש נעלם זה מכבר, הסוסה האצילה הובלה הרחק מהמאהל – וכעת לא היה דבר שיעצור את השלב הבא. הפקודה ניתנה, והטנקים החלו לנוע.

אולי היה עדיף לכולנו אם ג'ו ביידן היה מפנה קצת זמן לסיפור בדואי מדי פעם.

היסטוריון, מורה דרך ואיש חינוך. מחבר הספר "חומת סואץ" – ההיסטוריה המדינית של העימות בין ישראל לברית המועצות ב-1970. מתמקד במעורבות הסובייטית והרוסית במזרח התיכון ובהשפעתה על מדינת ישראל. במקביל, עוסק בעמיות יהודית וחוקר את "הכתמים הלבנים" בהיסטוריה ובגיאוגרפיה של עם ישראל.