ישראל עקבה מקרוב, כשאר העולם, אחר ההתפתחויות באוקראינה, בדגש על השאלה אם פוטין יפתח בהתקפה על אוקראינה אם לאו. ישראל נסמכה במידה רבה על ההערכות האמריקאיות, שהיו ברורות ועקביות, לגבי כוונות הפלישה הרוסית.

כפועל יוצא מכך, פרסמה ב–11 לפברואר אזהרת מסע ראשונה והורתה על פינוי משפחות הדיפלומטים מקייב. כמו כן, קראה לישראלים הנמצאים במדינה לעזוב מוקדם ככל שניתן. מאז פרוץ הלחימה ההיערכות בשטח, במטרה לסייע לישראלים שנותרו לצאת מאוקראינה, מרשימה.

ישראל נסמכה על ההערכות האמריקאיות הברורות לגבי כוונות הפלישה הרוסית. כתוצאה, פרסמה ב–11 לפברואר אזהרת מסע ראשונה והורתה על פינוי משפחות הדיפלומטים מקייב

במישור המדיני התמונה מורכבת הרבה יותר. רק לאחר תחילת ההתקפה, ב–23 לפברואר, ישראל פרסמה הודעה בה הביעה "תמיכה בשלמותה הטריטוריאלית ובריבונותה של אוקראינה", מבלי שהתייחסה במפורש לזהות התוקפן – רוסיה.

ישראל בתגובה רשמית על המשבר במזרח אירופה: "תומכים בשלמותה הטריטוריאלית ובריבונותה של אוקראינה. ישראל שותפה לדאגה הבינלאומית מהצעדים במזרח אוקראינה ומההסלמה החמורה שחלה במצב, מקווה שיימצא פתרון דיפלומטי שיוביל לרגיעה ומוכנה להתגייס לכך, אם תתבקש" @MoriahAsraf

— גלצ (@GLZRadio) February 23, 2022

שר-החוץ לפיד היה הבכיר הישראלי הראשון, ולפי השעה היחיד, שעשה כן ב–24 לפברואר, עת אמר במפורש ש"ההתקפה הרוסית על אוקראינה היא הפרה חמורה של הסדר הבינלאומי".

רה"מ בנט מקפיד להדגיש כל העת את ההיבט ההומניטרי ואת נכונותה של ישראל לסייע לאוקראינה בהקשר זה. הוא נמנע מכל אמירה מפורשת ביחס לתקיפה ולמי שעומד מאחוריה. דווח גם על שיחות טלפון עם הנשיא האוקראיני (ביוזמת האחרון), ועם הנשיא פוטין (ביוזמת בנט), בהן נדונה לכאורה אפשרות, כמובן לא מעשית, של תיווך ישראלי.

מכל מקום ניתן לשער, שמדובר במעין "חלוקת עבודה" בצמרת הישראלית. היא מבטאת את הדילמה הישראלית כיצד לנהוג מול המלחמה באוקראינה, ולפי שעה את ההחלטה לנהוג בגישה זהירה, אולי זהירה מדי.

מדובר במעין "חלוקת עבודה" בצמרת הישראלית, המבטאת את הדילמה כיצד לנהוג מול המלחמה באוקראינה, ולפי שעה את ההחלטה לנהוג בגישה זהירה, אולי זהירה מדי

חיוני לבאר את הדילמה הישראלית. הגברת הנוכחות הרוסית במזרח-התיכון, בדגש על סוריה, מחייבת את ישראל לשקלל באופן ישיר ומורכב יותר את השלכותיה על האינטרסים הישראלים החיוניים. כך עושות מדינות נוספות באזור, כולל מצרים, טורקיה וחלק ממדינות המפרץ, שמערכת היחסים שלהן עם וושינגטון קרובה והדוקה.

מבחינתה של ישראל, הניסיון להצר את צעדיה של איראן והתבססותה בסוריה מחייב תיאום קרוב עם מוסקבה. הפעילות הצבאית הישראלית בסוריה נהנית מהבנה ישראלית-רוסית, אמנם לא בלי הגבלה, והיא חיונית במאבק הישראלי המתמשך מול המדיניות האיראנית האזורית. אם נוסיף לכך את היעדר המעורבות האמריקאית, לפחות כפי שהייתה בעבר, בזירה זו, ניתן להבין את חשיבותו של מפגש האינטרסים, כאמור הזהיר והמוגבל, עם מוסקבה.

הדברים ברורים ומובנים, עד לפלישה הרוסית לאוקראינה. אין זה המקום לנתח כאן את ההשלכות על הזירה הבינלאומית הרחבה, ועל יחסי הכוחות בין המעצמות, אולם ברור, שהעולם ניצב כעת אל מול ניסיון לשרטט מחדש את גבולות הגזרה בין המזרח (רוסיה) והמערב (ארה"ב) כפי ששורטטו מאז מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת לאחר התפרקות ברית-המועצות.

ישראל נדרשת לשקלל את ניסיונה של רוסיה לשנות את גבולות הגזרה (או "להחזיר עטרה ליושנה" מבחינת מוסקבה), ואת ההשלכות על האינטרסים החיוניים שלה, אולם בשורה התחתונה מקומה של ישראל הוא במחנה המערבי, לצידה של בעלת בריתה האסטרטגית – ארה"ב.

ישראל נדרשת לשקלל את ניסיון רוסיה לשנות את גבולות הגזרה ואת ההשלכות על האינטרסים החיוניים שלה, אך בשורה התחתונה מקום ישראל במחנה המערבי, לצד בעלת בריתה האסטרטגית – ארה"ב

זו האחרונה עוברת בשנים האחרונות טלטלה פנימית, שמשליכה מטבע הדברים על מעמדה העולמי, ובעיקר על האופן בו היא נתפסת על-ידי יריבותיה ובעלות בריתה כאחד. ישראל, כמדינות נוספות, מנסה להתאים את מדיניותה לתהליך ההיסטורי שמתרחש בארה"ב.

ראוי לזכור, כי ישראל נטשה בשנים האחרונות מדיניות ארוכת שנים שנמנעה מהזדהות חד-צדדית עם מחנה זה או אחר, הרפובליקנים או הדמוקרטים. הממשלה הנוכחית, ייאמר לזכותה, מנסה לתקן זאת.

אל מול המלחמה באוקראינה, והטלטלה העולמית, ישראל חייבת "לחזור למקורות", קרי: להבהיר את עמידתה לצידה של ארה"ב והמחנה המערבי, ונגד הפלישה הרוסית.

אין פירוש הדבר, שישראל צריכה לעמוד בראש המחנה. אף אחד לא מצפה ממנה לעשות זאת, ואין תבונה בכך. אולם ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להתמקד בהיבטים ההומניטריים בלבד של המלחמה באוקראינה.

סיוע הומניטרי נחוץ, מתבקש ומחויב המציאות, וטוב שישראל נרתמת לכך. אולם, זה איננו במקום תמיכה בהצעת החלטה אמריקאית במועצת-הביטחון (אף אם ישראל איננה חברה בה) שנועדה לגנות את הפלישה הרוסית. ישראל חייבת להתייצב, בדעת הקהל במערב ובמסדרונות הממשל כאחד, בצד הנכון, מדינית ואף מוסרית.

עמידה מוסרית לא מבטאת חולשה, או אי-הבנה של תמונת המצב האסטרטגית. היא מחויבות מתבקשת, ולא פחות מכך גם כלי מדיני-אסטרטגי תועלתני, למי שחושש מהשלכותיה.

עמידה מוסרית לא מבטאת חולשה, או אי-הבנה של תמונת המצב האסטרטגית. היא מחויבות מתבקשת, ולא פחות מכך גם כלי מדיני-אסטרטגי תועלתני, למי שחושש מהשלכותיה

החשש מהצרת צעדיה בסוריה מובן, והדילמה הישראלית אכן מורכבת. אולם ראוי לזכור שבסוריה מתקיים מפגש אינטרסים ישראלי-רוסי, מורכב ומוגבל ככל שיהיה, מול איראן. שני הצדדים רוצים בהחלשתה של המעורבות האיראנית במדינה: ישראל בטווח הזמן המיידי-קרוב, רוסיה יכולה להרשות לעצמה טווח זמן רחוק יותר. מוסקבה רוותה נחת (רבה) מן המעורבות האיראנית האקטיבית בסוריה, שהבטיחה את שרידותו של משטר אסד, אולם בטווח הזמן המתקדם שואפת "להשיב את איראן לגבולותיה".

זה הבסיס למרחב התמרון הישראלי מול הזירה הסורית. זה לא השתנה כעת, אף שיתכן שהפלישה לאוקראינה תייצר מהלכים מצד מוסקבה, שלא יתאמו בהכרח לאינטרס הישראלי, אולם שקשורים למאבק הבין-מעצמתי, שהתחדש כעת.

בשורה התחתונה, ישראל נדרשת לתמרן מול הזירה הבינלאומית והאזורית כאחד, אולם כאשר ברור לה, ולזירה הפנימית והחיצונית כאחד, היכן היא ניצבת.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/

אורי סביר, מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למשא ומתן עם הפלסטינים ואחר כך עם סוריה, הלך לעולמו בגיל 69. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשתייך לקבוצה מצומצמת ביותר של אישים שהשפעתם על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת.

אורי סביר, שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למו"מ עם הפלסטינים ועם סוריה, הלך לעולמו. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשפעתו על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת

זכיתי לעבוד לצידו בשנות הגאות והשפל של תהליך השלום, וללמוד מקרוב כמה שיעורי-מפתח על אסטרטגיה, מדינאות ודיפלומטיה. הנה 3 דברים, מתוך רבים, שלמדתי מאורי:

1. כן, אפשר

אם פוליטיקה היא אמנות האפשרי, מדינאות ודיפלומטיה במיטבן הן אמנות הפיכת הבלתי-אפשרי לאפשרי. בשיבתו כמנהל המשא ומתן, הצליח סביר לשנות את נתיב ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הוא העלה את הסכסוך על פסים של משא ומתן מדיני, תוך שבירת הטאבו על אש"ף כנציגו הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, והקמתה יש מאין של ישות מדינית פלסטינית בתחומי עזה ואיו"ש, היא הרשות הפלסטינית.

המהלכים הללו נעשו תחת התנגדות קשה, אלימה ועיקשת של מתנגדי ההסדר בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום, ועדיין מהווים את הבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם האסטרטגית.

הלקח הוא שגם "הדברים הגדולים", אלו שממשלות ישראל ורבים מאזרחי ישראל מעדיפים להדחיק, להזניח, להשאיר במעמד המסוכן והמזיק של "סטטוס קוו" מדומה, הדברים הגדולים הללו כן ניתנים לשינוי.

מהלכי אוסלו נעשו תחת התנגדות אלימה ועיקשת של מתנגדיו בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום כבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם

הם מחייבים תעוזה, נחישות, התמדה, תשלום מחירים לאומיים ואף אישיים של העוסקים המלאכה, אבל הם אפשריים.

2. חיוניות הפשרה

סכסוכים בין-לאומיים ותוך-לאומיים הם קשים, מורכבים ולעיתים מתמשכים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתמשך כבר יותר מ-100 שנה, וסופו אינו נראה באופק.

בשיח הישראלי רווח בתקופות קודמות השימוש במושג "פשרה". תוכניתו של יגאל אלון קראה ל"פשרה טריטוריאלית". תוכניתם של משה דיין ושמעון פרס קראה ל"פשרה פונקציונלית". אולם מזה שנים רבות נעלמה המילה הזו מן הלקסיקון הישראלי.

ככל שגברה עוצמתה האבסולוטית והיחסית של ישראל – מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל – במישור הצבאי, הכלכלי וגם המדיני, כך גוועה ההכרה בצורך ב"פשרה".

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי, אותם מרכיבים שעליהם לא ניתן להתפשר, לבין אלמנטים אחרים, גם אם חשובים, אבל כאלה שניתן להתפשר עליהם במסגרת "חבילה" של תן וקח סביב שולחן המשא ומתן.

כך למשל, בנושא ערביי ישראל הוא לא היה מוכן להתפשר, והדף כל נסיון לכרוך סוגיות הקשורות בהם ביחד עם המשא ומתן עם אש"ף. כך למשל, הוא התנגד נחרצות לשילובו של ח"כ אחמד טיבי כיועץ לערפאת, ודחה כל גישה שחתרה לטשטוש ההפרדה בין הפלסטינים באיו"ש ובעזה לבין הפלסטינים אזרחי ישראל.

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי – לבין אלמנטים, גם אם חשובים, שניתן להתפשר עליהם

הוא הבין לעומק, הן כנושא ונותן מדיני מקצועי והן כאדם בעל רגישות ואמפתיה, את המניעים והאינטרסים של הצד הפלסטיני. כנושא ונותן הוא שאף ליצור שיווי משקל חדש ויציב בראייה ארוכת טווח, רב-שלבית. מהצהרת העקרונות של אוסלו, דרך הסכם הביניים, אל הסכם קבע, וידע להקיף בראייתו ובחשיבתו את כל טווח הזמנים ומרחב השיקולים, הסיכונים וההזדמנויות.

אש הממשלה שמעון פרס עם אורי סביר בסיור בבאר שבע, אפריל 1985 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

משפט מרחיק-ראות שאמר לי לאחר חתימת הסכם הביניים נצרב בזכרוני – "אנחנו הצלחנו יותר מדי. כפינו עליהם דברים שהם לא יוכלו לעמוד בהם".

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה", מונח חסר-שחר במאה ה-21 כמעט בכל הקשר בינלאומי, ובוודאי בהקשר הישראלי-פלסטיני.

כאז כן היום, המדיניות הנכונה מול הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא מדיניות של פשרה, שתביא בחשבון את הצרכים והאינטרסים של שני הצדדים ותיצור מציאות חדשה ויציבה.

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה"

3. האנושי הוא הממשי

עבור האזרח/ית הישראלי/ת, או הפלסטיני/ת, מדיניות חוץ ובטחון היא מושג מופשט, עמום ומרוחק. באנגלית משתמשים במונח – High policy, אי שם בגבהים. פוליטיקאים רבים עושים מאמצים כדי למצב את עצמם כ"מורמים מעם", מתוך הנחה שכך יגבירו את הפופולריות שלהם. מדינות משקיעות אמצעים רבים כדי לייצר נראות וסמליות גרנדיוזית למנהיגי/ות ומוסדות האומה.

אבל, כמאמר הקלישאה, "בסוף כולם בני אדם". ההחלטות הגדולות ביותר מתקבלות על ידי אנשים, וכוחם של יחסים בינאישיים לשנות מציאות בינלאומית הוא רב. הדיפלומטים הגדולים בהיסטוריה, דוגמת בנימין זאב הרצל, היו גם אמנים של יחסים בינאישיים.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, ויכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים. מול בן שיחו העיקרי בצד הפלסטיני, אבו עלא, הוא יצר קשרי חברות של ממש. מול בן שיחו הסורי, וואליד מועלם, הוא יצר מיידית דיאלוג משמעותי, אתגר עצום כשמדובר בשליח של משטר-האימים של אסד. מול בני שיחו האמריקאים, בראשם השליח המיוחד לשיחות השלום דניס רוס, הוא קיים דיאלוג אינטימי שהביא הישגים אדירים לישראל. ועבודתו מול המתווכים הנורווגים טרייה לארסן ומונה יול – שהפכו חברים קרובים גם כן – היא דוגמה ומופת לדיפלומטיית-תיווך אמיתית, הנלמדת בבתי ספר לדיפלומטיה.

בשיאו של המשא ומתן על הסכם הביניים "אוסלו ב'", היו מאות ישראלים ופלסטינים ספונים בבתי מלון בטאבה ובאילת, נושאים ונותנים בעשרות קבוצות עבודה, חיים, אוכלים וישנים באותו מתחם לאורך חודשים ברציפות. הקשרים האנושיים שנוצרו ביניהם, בהשראתם של אורי ואבו עלא, היו חיוניים להצלחת המשא ומתן.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, יכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו בצד הפלסטיני, הסורי, האמריקאי או הנורווגי, וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים, דיאלוג משמעותי או אינטימי ולעתים חברות

ועכשיו, השתמשו בשלושת הלקחים הללו כסרגל למדידת מצבנו בשעה זו –

1. ממשלת ישראל מודיעה, לא בתדהמה אבל בנחרצות, ש"אי אפשר" לקיים אפילו הידברות מדינית בסיסית עם הפלסטינים.
2. בראש הממשלה עומד מי שהתוכנית המדינית שלו כונתה "תוכנית ההרגעה, עושים מה שטוב לישראל" – ולעזאזל הצד השני. עמיתו-לשעבר לדרך במפלגת "הבית היהודי", בצלאל סמוטריץ', דוגל ב"תוכנית ההכרעה". אף מנהיג/ה לא נושא/ת את דגל הפשרה, ובשיח הישראלי אין תוכנית פשרה מדינית לסיום הסכסוך.
3. על פי סקרי דעת קהל הציבור הישראלי הולך ומתרחק מתפיסת הפלסטינים כבני אדם, והגזענות ו"העליונות היהודית" מרימות את ראשן המכוער כלפי ישראלים ערבים, ישראלים יוצאי אתיופיה, יוצאי רוסיה ועוד.

מול המציאות הקשה הזו קל להתייאש. אבל הדבר העיקרי שלמדתי מאורי, וראיתי אותו מבצע פעמים רבות, הוא לעולם לא להתייאש. גם תחת הנסיבות הקשות ביותר, בתקופת פיגועי-התופת ברחובות ירושלים ותל אביב, או כשנדמה היה שכלו כל הקיצין ולא ניתן יהיה להגיע להסכם, כשמשברים מדיניים וביטחוניים היכו שוב ושוב, אורי תמיד חיפש ומצא מהם מוצא. הוא לא ויתר על החתירה לשלום ולעתיד טוב יותר עבור שני העמים והאזור כולו. עבורי, זוהי צוואתו.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית