הפלישה לאוקראינה הסיטה באחת את תשומת לב הציבור מגלי הקורונה אל גלי הטנקים השועטים לאוקראינה והדף הטילים הבליסטיים והפצצות המטוסים, כשהמטרה של מנהיג רוסיה לא לגמרי ברורה. לכבוש כדי לשלוט? לכבוש כדי למנות נשיא אוהד כפי שהיה בעבר? או סתם להפחיד את מדינות אירופה, כדי שרוסיה לא תשב מהצד ותראה כיצד נאט"ו תופחת ומתעצמת.

הפלישה לאוקראינה הסיטה באחת את תשומת לב הציבור מגלי הקורונה אל גלי הטנקים השועטים לאוקראינה והדף הטילים הבליסטיים והפצצות המטוסים, כשהמטרה של מנהיג רוסיה לא לגמרי ברורה

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אין לי יומרות להיכנס לראשו הקודח של ולדימיר פוטין. אני מנסה להבין מכאן, מישראל מה קורה שם. התמונות והקולות זורמים מכל עבר במסרונים, באינסטגרם ובטוויטרים.

בדיוק כמו בתקופת הקורונה, תמונות רבות וכך גם סרטוני הווידאו לקוחים בחלקם מאירועים קודמים ותופסים נפח מדהים בתעבורת התוכן. יש להניח שגם ברוסיה וגם באוקראינה וגם בארצות הברית יש מי שכל עיסוקם הוא ליצור דמורליזציה אצל האויב.

התקשורת הדיגיטלית פתחה אופציות בלתי מוגבלות של לוחמה פסיכולוגית, מטורגטת. משיחה שקיימתי עם בחורה צעירה שגרה באודסה עולה תמונה שמאפיינת צעירים רבים כמוה. היא מקבלת את המידע שזורם אליה למכשיר הסלולרי וצריכה לקבל החלטות לאיזה מידע היא מאמינה ולאיזה לא. משימה לא פשוטה כשאתה נמצא באזור לחימה, וכל צלצול בטלפון הסלולרי מקפיץ אותך בבהלה, במחשבה שאולי קרה משהו לבן משפחה.

במילים אחרות, אנחנו צופים מרחוק במלחמה שבה אנחנו יודעים מי הפולש, מניעיו לא ברורים לנו עד הסוף, ובמבחן התוצאה בני אדם מאבדים את חייהם על מלחמה שללא עוררין מיותרת בכלל ובעידן הזה בפרט.

התקשורת הדיגיטלית פתחה אופציות לוחמה פסיכולוגית בלתי מוגבלות. משיחה עם בחורה צעירה שגרה באודסה עולה תמונה שמאפיינת צעירים רבים כמוה. עליה להחליט לאיזה מידע שזורם בסלולרי היא מאמינה

המלחמה הזאת היא בשתי חזיתות:

• החזית המציאותית, שבה אזורים רבים באוקראינה מופצצים, יש קרבות על הקרקע ופרט להשערה שלרוסים המשימה לא כל כך פשוטה אין לנו מידע מדויק.
• החזית השנייה, שהיא קשה לא פחות, היא החזית הפסיכולוגית. בשנתיים האחרונות חווינו את ההשפעה המשמעותית של התקשורת הסלולרית והאינטרנטית על השלטת הפחד והאימה. התמונות של בני אדם נופלים ברחובות עשו את שלהן בתחילת הדרך וכך גם בהמשך, כשקמו אינספור קבוצות בווטסאפים, טלגרמים ועוד. השיח בקבוצות הללו הוא חסר גבולות, ובדרך זו, כשאין מידע רשמי ברור ומקובל, אין לנו אלא להיאחז בכל שביב מידע שמגיע אלינו ונראה הגיוני או משאת נפש.

בישראל למודת הפיגועים, המלחמות והמבצעים, מצאו דרכים לעצור פה ושם את שטף הדיווחים, אך זה נעשה לפני שידענו שיש לשלטון אפשרות לרגל אחרינו. אני מאמין ומקווה שניסיונות כאלה יעצרו במהירות, לא זו הדרך. מה כן ניתן לעשות, בעידן הסייבר שמזמן הפך לאמצעי שליטה בהמונים. מסתבר שלנו האזרחים, אין אמצעי מיגון יעילים ופגיעתם בנו קשה. הסייבר הפך לאמצעי שליטה של בעלי ההון, אבל יותר מכך של המדינות שמשתמשות בנו כנתינים ממושמעים.

בתוקף הקלות שלא תיאמן של יצירת מצבי חירום כמו זה שנוצר בין רוסיה לאוקראינה, אפשר לדכא אזרחים גם בלי שיהיו מודעים למקור וליוזמה.

כשמדברים על הפלישה לאוקראינה, כדאי לנתח אותה בשני המישורים, כשהמישור הדיגיטלי משמעותי לא פחות בכיבוש התודעה. כדי לחזק את הטיעון הזה כדאי לראות את טיב הסיוע של המדינות התומכות באוקראינה, שרבות מהן הצטרפו למאבקים הדיגיטליים בפועל. מדובר בפגיעה במנגנוני העברות כספים ובמידע המופץ הישר אל המכשירים הסלולריים של אזרחי ואזרחיות אוקראינה, רוסיה ובעצם לכל המדינות בעולם.

החזית ה-1 היא המציאותית, שבה אין לנו מידע מדויק, והחזית ה-2 היא החזית הפסיכולוגית. שם חווינו את השפעת התקשורת הסלולרית והאינטרנטית על השלטת הפחד והאימה

אני מעלה את הסוגיה הזאת דווקא מתוך כך שהנושא הזה לא יעלה על שולחן המשא ומתן להפסקת אש, ובוודאי שלא בקרב המדינות שלוחצות על איראן כדי לאסור עליה לפתח יכולת גרעינית.

יש נושאים שמעצמות לא מוכנות לשחרר. העוצמה הגרעינית והעוצמה הדיגיטלית. בנושא הדיגיטלי יש שותפות אינטרסים מעניינת בין חברות הענק כמו מיקרוסופט, גוגל, פייסבוק ועוד, שאני מכנה אותן מדינות כלכליות, לבין המדינות שמחפשות כל דרך לשלוט באזרחים שלהן, גם באמצעים דיגיטליים, כמו למשל, חוק המזומן, תעודת זהות ביומטרית, צילום ברחובות כדי לשמור על ביטחוננו ועוד ועוד רעיונות כיד הדמיון.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.