מל ברוקס נזכר בחדר האוכל הזה בנוסטלגיה, השופטת רות ביידר גינסבורג הייתה מכינה שם שיעורי בית וקולין פאוול למד לאהוב תרד מוקרם.

"חדר האוכל הזה" הוא "אוטומט" – רשת מסעדות אמריקאית איקונית ומושא הסרט התיעודי החדש של הבמאית ליסה הורביץ. הסרט "אוטומט" מוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע בארצות הברית ובקנדה.

משלשלים כמה מטבעות לחריץ מכונה, מסובבים את הידית והופה – מאחורי חלון ממוסגר פלדת אל־תלד מופיעה צלחת של מקרוני עם גבינה, פרוסה של פאי לימון או אולי מנה של תרד מוקרם. ויש, כמובן, גם קפה מהביל או שוקו חם שנובעים מברז בצורת דולפין.

הרשת – שהקימו ג'וזף הורן ופרנק הרדרט ב־1888 בסגנון אר דקו, הגישה מזון במחיר נגיש למיליוני סועדים בניו יורק ובפילדלפיה במשך יותר ממאה שנה. שירתה הרשת את כולם – מהגרים, פועלים, אפרו־אמריקאים ונשים – אוכלוסיות שלעיתים קרובות נדחו ממסעדות אחרות ושם הרגישו רצויים.

משלשלים כמה מטבעות לחריץ מכונה, מסובבים את הידית והופה – מאחורי חלון ממוסגר פלדת אל־תלד מופיעה צלחת של מקרוני עם גבינה, פרוסה של פאי לימון או אולי מנה של תרד מוקרם

"זה היה חלק מתהליך האמריקניזציה. זה הפך לחלק משגרת היומיום עבור רבים. זה היה קו הצלה לאנשים – מקום שבו תוכל לבקר כמה שתרצה", אומרת הורביץ בריאיון לזמן ישראל מלוס אנג'לס לפני הקרנת "האוטומט".

הורביץ התחברה לאופי הקהילתי של הרשת כשלמדה באוורגרין סטייט קולג' שבאולימפיה, אורגון. שם התחיל מסעה, שנמשך שמונה שנים, "לנסות ולהבין מה קרה לאוטומט", כפי שאומר מל ברוקס בסצנת הפתיחה.

התוצאה היא סרט תיעודי עשיר בצילומי ארכיון, אנימציה וראיונות עם קולין פאוול וקארל ריינר (שניהם הלכו לעולמם בינתיים), כמו גם עם עובדים לשעבר כמו סגן נשיא מחלקת הנדסה ג'ון רומס ועם הילדים והנכדים של העובדים לשעבר.

רשת האוטומט האחרונה, הורן והרדרט, נסגרה ב־1991. "מה שהורן והרדרט עשו היה מהפכני לזמנו. הם היו אחת הרשתות הראשונות", אומרת הורביץ.

מחסן מלא במכונות אוטומטיות מרשת "אוטומט" (צילום: A Slice of Pie Production)

אין ספק שמדובר ביותר ממסעדה. תגובות המרואיינים הפתיעו אותך?
"כשהתחלתי את הפרויקט לא קלטתי את זה. ככל שנכנסתי יותר ויותר פנימה נהיה לי ברור שזה מקום מיוחד. זאת לא מסעדה טיפוסית. בחיים לא שמעתי אנשים מדברים על מסעדה כמו שהם דיברו על המקום הזה.

"אני די מבינה את זה כי הייתה לי חיבה עמוקה לקפיטריה שלי בקולג'. הבנתי שהמקום הזה, שבו אנשים אוכלים ומבלים יחד, זה מקום סנטימנטלי עבור הרבה אנשים".

מה היה בקפיטריה של האוניברסיטה שהזכיר לך את הורן והרדרט?
"אני חיכיתי ללכת לקפיטריה אצלנו. כשגדלתי, אכלתי הרבה מהארוחות שלי לבד כי ההורים שלי היו עובדים עד שעות מאוחרות. כל אחד מאיתנו עשה מה שהוא רצה בארוחת בוקר. לפני הקולג' הלכתי לבית ספר יהודי. לא הייתה לנו קפיטריה אבל הייתה משאית מזון של אוכל כשר.

"כל החברים שלי היו קונים שם אוכל והיינו נפגשים בשולחנות פיקניק. כל יום הייתי מחכה לארוחות הצוהריים האלה. אז בקולג' כשהייתה לנו קפיטריה בה יכולנו לאכול יחד שלוש פעמים ביום, זו כבר הייתה רמה אחרת לגמרי. הייתי בעננים.

ליסה הורביץ, במאית הסרט "האוטומט" בארכיון הלאומי של ארצות הברית (צילום: A Slice of Pie Production)

"פשוט אהבתי את האווירה הקומונלית, את יושבת ופוגשת אנשים. גם אהבתי את האוכל. זה לא היה כמו חוויית האכילה שלי כשגדלתי. פתאום כל העולם שלי השתנה כשיכולתי לאכול מה שמתחשק לי".

"פשוט אהבתי את האווירה הקומונלית, את יושבת ופוגשת אנשים. גם אהבתי את האוכל. זה לא היה כמו חוויית האכילה שלי כשגדלתי. פתאום כל העולם שלי השתנה"

מצאת מקבילה לחוויה באוטומט?
"אין שום מקבילה. אבל אני נזכרת באוטומט בכל מיני רגעים אקראיים, נגיד ברכבת התחתית בניו יורק. כולם מצטופפים ביחד. כולם נוגעים אחד בשני וכולם תלויים אחד בשני כדי שזאת תהיה חוויה נורמלית. בניו יורק אני רוכבת על אופניים ולפעמים, כשאני במסלול, אני נזכרת באוטומט.

"אני אוהבת את המגוון בנתיב האופניים. אנחנו גם מדברים אחד עם השני במהלך הרכיבה. חלק מבתי הקפה היום, מהסוג שבהם את יכול להישאר כל היום – כל מה שאת צריכה לעשות זה לקנות כוס קפה – הם סוג של צאצאים של האוטומט.

"אני רואה את זה כשאנשים מתכנסים במקום אחד, מעבירים את הזמן יחד ומקבלים את מה שהם צריכים".

קולין פאוול מחזיק תמונה של עצמו בשנת 1943 (צילום: A Slice of Pie Production)

אם היית יכולה לנסות מנה אחת ממסעדה של אוטומט, מה היית בוחרת?
"אני ממש אוהבת מקרוני וגבינה. אז זאת הייתה הבחירה הראשונה שלי. אני גם ממש אוהבת שעועית אפויה ותרד מוקרם. אני גם אוהבת מתוקים, אז כנראה שהייתי צריכה לטעום את כל העוגות ולהחליט מה האהובה עלי.

"כולם שואלים אותי אם הקפה שהוגש שם באמת היה כל כך טוב. הייתי רוצה לטעום אותו ולחוות את דעתי".

מצאת הרבה פריטי ריהוט ועיצוב מהמסעדות. יש לך משהו מועדף?
"זה די קשה לבחור דבר אחד. יש תשליל שקניתי מאיביי, שני ילדים אוכלים בייגלה מעגלה. מאחוריהם רואים אוטומט. הדפסתי את התמונה ומסגרתי אותה ועכשיו היא בדירה שלי. יש גם אסימונים של הורן והרדרט, מהתקופה שבה הם היו צריכים להעלות מחירים.

"יש ספרי זיכרונות של החברה. אלה ספרים עצומים, מהממים, שנתרמו לספרייה הציבורית של ניו יורק. את לא יכולה להרים אותם לבד. החברה, ביסודיות רבה, שמרה את כל גזירי העיתון, בכל פעם שנכתב עליהם משהו. יש שם גם תמונות. אני לא חושבת שיש חברה כלשהי שהייתה מייצרת ספרים יפים כאלה היום. אלה המועדפים עלי".

מל ברוקס שותה קפה ומצולם על ידי קרל ריינר (צילום: A Slice of Pie Production)

מל ברוקס אמר, "לא הבנתי כמה היה טוב עד שלא נשארו עוד אוטומטים. אני מתגעגע אליהם". למה את חושבת שאנשים מתחברים לתחושה הזו אף שלא אכלו במסעדות?
"אני חושבת שנוסטלגיה מנחמת אנשים, ואני חושדת שאנשים בימינו מחפשים נחמה".