לא מרבים לדבר במקומותינו על התופעה המכאיבה: קשישים שעדיין "לא איבדו את זה", לא דעכו ושימרו חיוניות, חשים תסכול לנוכח מה שקורה לחברים רבים בני גילם. אני נזכרת בציטוט מתוך שיר של אהרון אמיר. "איך התפלת" (נהיית תפל) הוא קונן בהקשר לחבר שהיה פעם תוסס, חיוני וסקרן.

לא מרבים לדבר במקומותינו על התופעה המכאיבה של קשישים שעדיין "לא איבדו את זה", לא דעכו ושימרו חיוניות, אך חשים תסכול לנוכח מה שקורה לחברים רבים בני גילם

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

חיים גורי סיפר בראיון, בהתקרבו לגיל 80, שחברים כבר לא מחזירים טלפונים. זה נראה לו כאחד מסממני הזקנה. הוא התכוון כנראה לעייפות, לרפיסות, לרפיון ולאיבוד סקרנות ועניין בחברים. יעקב אגמון שהיה, בדומה לגורי, ידוען מקושר אף הוא, דיבר בגיל 74 על אותה תופעה.

זכורים לי גם ביטויי התנשאות על חברים לשעבר שנותרו חסרי תעסוקה לאחר פרישתם לגמלאות. יוסף לפיד דיבר בלעג גלוי על מי שהיו קולגות ועכשיו הם הורגים את הזמן בהליכה עד לסלע אנדרומדה ביפו, לאורך הטיילת. עכשיו, הוא אמר, אני מחפש לי חברים אחרים. ורעייתו, הסופרת הפורה שולמית לפיד, תבדל"א, דיברה בטון מסויג על גמלאים שמחפשים את הטעם בשמיעת הרצאות בקורסים למיניהם.

שחקן שלא ירד מהבמה גם לאחר שחצה את גיל 80 דיבר כמעט בבוז על חבורות של בני גילו שהורגים את הזמן בבתי קפה הבלותיים, וכל אחד מהם מניח על השולחן שקית עם תרופות וכדורים. "מה יש להם לעשות במשך ימים שלמים?", תהה הסופר יורם קניוק. אולי אופציות כמו התנדבות, חוגים, טיפול בנכדים, לא נראו לו ראויות.

המשורר מאיר ויזלטיר הודה בראיון, בהיותו בן 68, שלא נותר לו אף חבר אחד מימי בחרותו. חבריו לשעבר מתו, או השתגעו, "או שסתם התרחקנו", אמר.

נדמה לי שבדברים שציטטתי היה כעס כבוש. זה לא לגיטימי (וודאי לא פוליטיקלי קורקט) לכעוס על אנשים שדועכים בזקנתם. הלוא הם לא אשמים בדעיכה ובהתדרדרות. אבל זקנים בני מזל שעדיין זוכים לפריחה קוגניטיבית ומנטלית חשים מדי פעם נטושים.

בדברים היה כעס כבוש. לא פוליטיקלי קורקט לכעוס על הדועכים בזקנתם שלא באשמתם, אך קשישים בני מזל שעדיין זוכים לפריחה קוגניטיבית ומנטלית חשים לעתים נטושים

"כולם נשא הרוח
כולם סחף האור
שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה".

כך קונן ח.נ ביאליק בשירו "לבדי". אבל בהיפוך אירוני, לא אור ושירה חדשה מרחיקים חברים ומפוררים חברויות ישנות, אלא מצוקות הזקנה. הרבה אובדנים מוכרים וידועים נלווים להזדקנות, וביניהם איבוד חברויות.

חברים טובים מתים, לא מעטים שוקעים, אחדים מתחרפנים ולמרבה התסכול כבר אי-אפשר לדבר איתם בגובה העיניים. ויש חברויות שפג טעמן. הן נהיית תפלות, מתעייפות ומחמיצות וכבר לא מטעינות אותנו באנרגיות טובות.

*  *  *

תינוקות נורמטיביים בני יומם וכן גם בני שנה ושנתיים עומדים בדרגת התפתחות זהה פחות או יותר לזו של שאר בני גילם. אבל כידוע, לעת זקנה מסתמנים פערים גדולים בין בני אותו גיל.

כבר ציטטתי לאחרונה את הפסיכולוגית והסופרת ניצה אייל ז"ל שהרבתה לעבוד עם זקנים ולחקור את הזיקנה. היא דיברה על אנשים שממהרים לעזוב את ראשם. לעתים עוזבים את הראש שנים לפני שהם עוזבים את גופם.

אותו "אובדן ראש" עלול לתסכל מאוד את מי שהיו פעם חבריהם ועדיין לא שקעו. ובמיוחד מתסכלים אותם חברים שאיבדו סקרנות ואף חדלו לקרוא. הלוא זה ידוע שסקרנות, ההתעניינות במה שמעבר לאפך ולצרותיך הפרטיות, היא סם חיים לעת זיקנה.

הרבה אובדנים נלווים להזדקנות, ובהם איבוד חברויות. חברים טובים מתים, לא מעטים שוקעים, אחדים מתחרפנים ולמרבה התסכול כבר אי-אפשר לדבר איתם בגובה העיניים. ויש חברויות שפג טעמן

"דיברתי עכשיו עם ידידה שהתקשרה על המזרח התיכון. אם לא נדבר על פוליטיקה, אז נדבר על מחלות", סיפרה לי בהומור אופייני (שאהבתי) חברה שכבר הלכה לעולמה עקב סיבוכי סוכרת.

אותו דיבור על מחלות, כך מעידים עדי שמיעה, משתלט על השיח בבתי אבות ואף בחלק ממועדוני הקשישים. וזה כל-כך מדכדך. אני דווקא בהחלט מצדדת בדיבור על מחלות. כמובן שאין "להחזיק בבטן" התמודדות קשה עם חולי ועם מצוקות אחרות. אבל לעניות דעתי, רצוי להציב גבולות. על מחלות מוטב לדבר רק עם מקורבים.

והנה סיפור על המשוררת הפולניה ויסלבה שימבוסקה, כלת פרס נובל. היא הלכה לעולמה לפני עשור שנים בגיל 88. מקורביה סיפרו על מפגשיה עם חבורת ידידות ותיקות. הנשים הקשישות החליטו: במפגשים שלנו אנחנו לא מדברות על מחלות. כך הן גם התריסו, מן הסתם, על "שיח המחלות" שמשתלט על מפגשי זקנים.

*  *  *

הכלל "השתמש בהן (ביכולותיך) או שתאבד אותן" חל כידוע על בני גיל מתקדם. ד"ר מירי ורון, סופרת ומרצה לספרות, הזכירה את הכלל הזה בהקשר ללימוד שירה. מאמר מאלף של ורון: "לימוד שירה בגיל מבוגר והעשרה קוגנטיבית" – כלול בספר שהיא ערכה יחד עם פרופסור אמיר כהן-שלו, חוקר תרבות וזיקנה: "על שפע היש הנמלט – שירה בזיקנה, זיקנה בשירה". מירי ורון קובעת שנכונותו של אדם מבוגר להשתתף בסדנה ללימוד שירה, היא כשלעצמה מעידה שהוא מוכן לאתגר את יכולותיו והוא פתוח להתנסויות למידה חדשות. מוכן להתאמץ ולהשקיע אנרגיה בלימוד וחשיבה.

"דיברתי עכשיו עם ידידה שהתקשרה על המזרח התיכון. אם לא נדבר על פוליטיקה, אז נדבר על מחלות", סיפרה לי בהומור אופייני חברה שכבר הלכה לעולמה מסיבוכי סוכרת

אוצר המילים אינו מתמעט בגיל מבוגר, אלא הולך וגדל. "והנה", כותבת מירי ורון, "ניתנת למבוגר המשתתף בקבוצת לימוד השירה הזדמנות להשתמש במשאב הזה של אוצר מילים, ללהטט במילים, לרענן את צבען וצלילן, להחליף מילה במילה, משמעות במשמעות".

לדעת חוקרים, השימוש בשפה מפעיל אזורים מסוימים במוח, בעוד שהשימוש בדימויים מפעיל אזורים אחרים. הפעלת מגוון של אזורים וקישורים במוח יוצרת, כדברי ורון, רזרבות של תפקוד שישרתו בעתיד את האדם המבוגר כאשר יתרחשו עם הגיל שינויים במוחו ורמתו הקוגנטיבית תרד.

*  *  *

גרונטולוג ידוע שכבר הלך לעולמו (בעוונותי שכחתי את שמו) פרסם לפני שנים טור עיתונאי. "הבדידות היא תאומתה של הזיקנה", קבע באחד מטוריו. אולי הגזים, אבל אין ספק שההזדקנות מלווה באובדן חברים.

גם משום כך, דווקא לעת זיקנה גוברת חשיבותם של ספרים. כי אז מתמעטים החברים שאפשר לנהל איתם דיאלוגים ומעין "סיעור מוחות" מפרה. לחלוק מחשבות ועצות על מה שעברתם חוויתם, ראיתם, שמעתם, קראתם. ואז אפשר לנסות למצוא פיצוי (חלקי) בספרים. וכך גם לגלות שספרים הם חברים, לפעמים הכי טובים. להתייחס אל הכתוב כאל מסרים שהסופר, או מחבר ספר העיון, מעביר אלינו, אישית. לרשום בשולי הדפים הרהורים ורעיונות שעולים בראשינו, אולי לשגות באשליה שאנחנו מנהלים מעין שיח חברים עם המחבר. שיח מרתק, ובכל-זאת חד צדדי.

לדעת חוקרים, השימוש בשפה מפעיל אזורים מסוימים במוח, בעוד שהשימוש בדימויים מפעיל אזורים אחרים. הפעלת מגוון של אזורים וקישורים במוח יוצרת, כדברי ורון, רזרבות של תפקוד שישרתו בעתיד את האדם המבוגר

הנה אמירה נחרצת שנרשמה בגדול בפתח חנויות ספרים של רשת סטימצקי: "עם ספר טוב אף פעם אינך לבד". אולי האופטימיות מוגזמת, אולי זאת אשליה, ובכל-זאת, יש בזה משהו.

ויש כמובן משהו בדברי אימא של עמוס עוז המצוטטים בספרו האלמותי "סיפור על אהבה וחושך". כך אמרה האם לבנה:

"הספרים לעולם לא ינטשו אותך…לעולם לא יפנו לך עורף…בדומיה שלימה ובענווה הם ימתינו לך על האצטבה…גם ספר שאתה הזנחת אותו, כמעט מחית מליבך, לא יכזיב אותך כי אם ירד מהאצטבה להיות עמך ברגע קשה".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.