ביקורו של הנשיא הרצוג באנקרה (9 למרץ), לראשונה מאז 2008, מהווה ניסיון עדכני, מרתק ביותר, לפתוח דף חדש ביחסי שתי המדינות. היחסים בין ישראל וטורקיה ידעו לאורך כל השנים עליות וירידות, לעיתים דרמטיות למדי.

בשנים האחרונות השיח המדיני בין שני הממשלים כמעט נעלם, אולם נשמר נפח מרשים וקבוע של סחר הדדי בין שתי המדינות.

https://twitter.com/simonarann/status/1501560029983485963

לפי שעה, לא נרשמו תוצאות מוחשיות בעקבות הביקור (למשל, השבת השגרירים לשתי הבירות), אולם דווח על ביקור צפוי של שר החוץ הטורקי בישראל בחודש הבא (ואולי גם של שר האנרגיה הטורקי).

ביקורו של הנשיא הרצוג באנקרה, לראשונה מאז 2008, הוא ניסיון עדכני, מרתק ביותר, לפתוח דף חדש ביחסי שתי המדינות. היחסים בין ישראל וטורקיה ידעו לאורך כל השנים עליות וירידות, לעיתים דרמטיות למדי

השאלה הנשאלת: כיצד, ובאילו תחומים, מאתחלים מחדש את השיח המדיני-אסטרטגי בין שתי המדינות?

ראשית, חשוב לזכור ששתי המדינות הגיעו לצומת הנוכחית משני כיוונים שונים, ועם מערכת ציפיות שונה.

טורקיה יזמה בחודשים האחרונים שורה של מהלכים, שנועדו לשפר את מערכות היחסים שלה עם מספר מדינות באזור, בדגש על ישראל ומצרים, ומדינות במפרץ – במיוחד איחוד האמירויות וסעודיה. בבסיס הניסיון הטורקי עומדים המצב הכלכלי הקשה במדינה, ההבנה כי מעמדה האזורי, לנוכח שיתופי הפעולה שנוצרו באזור בשנים האחרונות, איננו משופר, וכל זה לקראת הבחירות לנשיאות בשנה הבאה. אנקרה הצליחה, נכון לעכשיו, לחמם את מערכת היחסים עם איחוד האמירויות, במידה מסוימת עם סעודיה, וכאמור כעת עם ישראל.

דבריו של הנשיא הטורקי במסיבת העיתונאים המשותפת עם הנשיא הרצוג הדגישו את הרצון לפתוח פרק חדש ביחסים, אולם שיקפו היטב את הציפיות הטורקיות: שיתוף פעולה והתקדמות מהירה בתחום האנרגיה, וקונקרטית: יצוא גז ישראלי לטורקיה.

ישראל הגיעה לצומת מדינית זו מכיוון אחר. הארכיטקטורה האזורית שנבנתה בשנים האחרונות במזרח הים-התיכון, ומול מדינות המפרץ סביב הסכמי אברהם, מציבה אותה בעמדה מדינית-אסטרטגית נוחה ביותר. ההסכמים ליצוא גז מישראל למצרים וירדן, כמו גם הקמתו של פורום הגז האזורי (EMGF), ממחישים זאת היטב. ישראל ראתה בטורקיה, מאז ומתמיד, שחקן אזורי חשוב ביותר, ששיפור מערכת היחסים עמו נתפס כמשרת את האינטרס הישראלי, כמו גם האזורי.

השאלה הנשאלת: כיצד, ובאילו תחומים, מאתחלים מחדש את השיח המדיני-אסטרטגי בין שתי המדינות? ראשית, חשוב לזכור ששתיהן הגיעו לצומת הנוכחית משני כיוונים שונים, ועם מערכת ציפיות שונה

בשנים האחרונות, וליתר דיוק בעשור האחרון, חל שינוי משמעותי ביחסי שתי המדינות: מפגשי האינטרסים ביניהן, לפחות מזווית הראיה בירושלים (ולדעתי גם באנקרה), התמעטו ונחלשו, ורמת האמון בין שתי המדינות התדרדרה ומצויה כיום בשפל. מבחינה זו, ביקורו של הנשיא הרצוג, וחידוש דו-השיח המדיני בדרגים הבכירים, מהווים חידוש מרענן וחיובי.

מצב דברים זה מחייב התנהלות זהירה ומדודה, כמו גם תאום ציפיות הכרחי, על מנת להימנע מאכזבה או משבר כבר בתחילת הדרך.

בראיה הישראלית מתבקשים, ברמה המדינית, שני אתגרים שאינם קלי ערך:

• בניית אמון בין שתי הממשלות.
• גיבוש מחודש של מפגשי האינטרסים בין שתי המדינות.

מדובר בתהליך מורכב, אולם בהחלט אפשרי, שמחייב עבודה מאומצת בטווח הזמן הקרוב. זירות רלוונטיות וחשובות, כסוריה ואיראן, יכולות וצריכות להוות בסיס (מחודש) לשיתוף פעולה ישראלי-טורקי. לא מדובר אמנם באינטרסים זהים בהכרח, אולם ישנן זוויות בהן שתי המדינות יכולות לאתר אינטרסים משותפים. ככלות הכול, שתי המדינות מבקשות לרסן את השפעתה של איראן באזור בכלל, כולל בסוריה. האינטרסים המשותפים נשחקו עד מאד בשנים האחרונות, והכרחי להגדירם מחדש.

מאליו ברור לשני הצדדים, ששיתוף פעולה בתחום האנרגיה מחייב הסכמות במישור הכלכלי (מחיר הגז ועלויות אחרות), אך חשוב מכך: גם במישור המדיני-אסטרטגי. ככלות הכול, לא מדובר ב"מוצר כלכלי רגיל", אלא כזה שהמסד המדיני שלו חשוב ביותר, יש שיאמרו תנאי מוקדם והכרחי. אין לכחד, שבנסיבות של מזרח הים-התיכון, ולנוכח המחלוקות העמוקות בין טורקיה, יוון וקפריסין (וגם מצרים), מדובר ב"סוגייה ריבונית", שנוגעת לשחקנים מרכזיים באזור. לא ניתן להתעלם ממנה.

מאליו ברור לשני הצדדים, ששיתוף פעולה בתחום האנרגיה מחייב הסכמות במישור הכלכלי (מחיר הגז ועלויות אחרות), אך חשוב מכך: גם במישור המדיני-אסטרטגי

דו השיח המדיני המחודש בין ירושלים ואנקרה מחייב דיון רציני, עמוק וכן סביב הארכיטקטורה האזורית, כפי שהתגבשה בשנים האחרונות, באגן המזרחי של הים-התיכון.

ישראל כבר הבהירה, שמערכת היחסים עם טורקיה לא תבוא על חשבון זו שנבנתה בעמל רב בשנים האחרונות עם המדינות ההלניות – יוון וקפריסין. שיתוף פעולה ישראלי-טורקי בתחום ייצוא הגז הישראלי משליך באופן ישיר על אינטרסים חיוניים של המדינות הללו, ועל המשולש הישראלי – יווני – קפריסאי. לא נפקד גם מקומה של הזווית המצרית, שמבחינת ישראל מרכזית וחיונית ביותר.

במילים אחרות: תחום האנרגיה נושק ישירות לאינטרסים מדיניים מרכזיים, שלא ניתן לפתור אותם במחי מהלך אחד, רצוי וחשוב ככל שניתן. הכללתה של טורקיה בארכיטקטורה האזורית מתבקשת, שכן מדובר בשחקן חשוב ומרכזי מדי מכדי להתעלם ממנו. אולם הבה נודה על האמת, מדובר באתגר אמיתי, שמחייב דיאלוג עמוק ויצירתי, ועל בסיס אמון מחודש.

המלחמה באוקראינה מציבה אתגר רציני למערכת הבינלאומית בכלל. לענייננו, ישראל וטורקיה ניצבות, כל אחת בדרכה, בפני דילמות מורכבות בהקשר זה, ולמרבה העניין, יש דמיון לא מבוטל באופן בו הן מתמודדות ומתלבטות מולן. מתבקש, מבחינת שתי המדינות, ללבן היטב את המשמעויות עבורן, בניסיון לאתר אינטרסים שעשויים להיות משותפים להן. אלו יכולים לסייע לבניית האמון.

המלחמה באוקראינה מציבה אתגר רציני למערכת הבינלאומית. ישראל וטורקיה ניצבות, כל אחת בדרכה, בפני דילמות מורכבות בהקשר זה, ולמרבה העניין, יש דמיון לא מבוטל באופן בו הן מתמודדות מולן

לסיכום, שתי המדינות מצויות בצומת מרתקת ומבטיחה. מתבקש, למרות צוק העיתים והרצון להתקדם במהירות, לנהל את דו השיח המחודש בנחת ובשום שכל, כדי להימנע ממשברים מוקדמים מדי. אגב, השבת השגרירים לשתי הבירות היא צעד ראשון מתבקש, וללא עלות גבוהה מדי.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/