המילה "פיגוע" היא טריגר. הנפש נדרכת, הטראומה משוחזרת, האומה מתכווצת ואז נערכת לקדם את פני הפיגוע הבא. בדיבורים ("בטוח יהיה פיגוע הערב"… "כבר אמרו משהו על פיגוע?"…), בקבוצות הווטסאפ המקצועיות ("אולי נדחה את הכינוס? זה לא זמן טוב"), המשפחתיות ("עדיף שהילדים יישארו בבית ביום כזה של פיגוע") והכיתתיות (במקרה הפרטי שלי – דיון סוער האם להחזיר את ילדי כיתה ח' מהטיול הגדול, שאמור להסתיים בטקס חגיגי ירושלים, לא רחוק מהעיר העתיקה).

והווליום מחריש אוזניים. סערה מתמשכת ברשתות החברתיות ובאולפני הטלוויזיה.

כל פיגוע דורך ומפעיל בבת אחת את כל המנגנונים החברתיים האלה, עם השידורים המעגליים של רגעי האימה, שמתועדים כעת מכל זווית אפשרית, נחרטים בזיכרון ומצלקים את הנפש לקראת הפיגוע הבא, שבו כבר נחיה מחדש גם את הטראומות החדשות.

כל פיגוע דורך ומפעיל בבת אחת את כל המנגנונים החברתיים האלה, עם השידורים המעגליים של רגעי האימה, שמתועדים כעת מכל זווית אפשרית, נחרטים בזיכרון ומצלקים את הנפש לקראת הפיגוע הבא

מכאן והלאה ניזכר גם ברגעי החיסול של המחבל בבאר שבע ובדמויותיהם של המחבלים בחדרה, יורים על האוטובוס, שולפים נשק אוטומטי ומנסים לצלוף על רוכב אופניים מבוהל, שלמרבה המזל מצליח לחמוק ממטח הכדורים. ונחווה שוב את רגעי החרדה של נוסעי המכונית, שנקלעו לקו האש ותיעדו את עצמם, מנסים לחמוק מהצרורות. ונצעד מחדש במסלול המוות של המחבל בבני ברק, בעת שהוא ירה ורצח בדם קר אזרח שנקלע לזירת הפיגוע במקרה.

אחת מזירות הפיגוע בבני ברק, 29 במרץ 2022 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

השבוע כולנו היינו שם. בכל המקומות האלה. ספגנו את האימה אל תוכנו שוב ושוב ושוב. אל תוך הרקמות של הנפש.

אולפני החירום עם השידורים האינסופיים נולדו בפיגועים הגדולים של שנות התשעים. ימי אוסלו. הם התעצבו סופית בפיגועים ההמוניים של האינתיפאדה השנייה, והתחזקו עם הסטרואידים הרעילים של הרשתות החברתיות והמצלמות בכל פינה. כל אלה תרמו מעט מאוד להבנתנו את האירועים, ובטח לא עודדו התמודדות עניינית איתם.

אולפני הגל הפתוח בעיקר זורעים פאניקה, מעצימים את הדרמה, משכפלים את הכאב, מלבים את היצרים. וכך – ואת זה לא נעים לכתוב בשבוע כזה – בעצם מסייעים למחבלים להגשים את מטרתם היחידה: להטיל טרור – כלומר אימה – על הציבור.

אולפני הגל הפתוח בעיקר זורעים פאניקה, מעצימים את הדרמה, משכפלים את הכאב, מלבים את היצרים. וכך בעצם מסייעים למחבלים להגשים את מטרתם היחידה: להטיל טרור – כלומר אימה – על הציבור

כבר קצת קשה לזכור, אבל זה לא תמיד היה המצב. אצלי טריגר הפיגוע מפעיל לא רק את הזיכרונות מימי הפיצוצים באוטובוסים ובמסעדות בתחילת המילניום, אלא גם זיכרונות ילדות מוקדמים יותר, משנות השבעים.

פינוי הגופות מהריסות מלון סבוי אחרי הפיגוע, 6 במרץ 1975 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

ישראל הייתה אז מדינה חלשה בהרבה – עדיין מתקשה להתאושש מהטראומה של מלחמת יום כיפור, עם אלפי הרוגים ופצועים, משבר כלכלי חמור ("העשור האבוד"), ובידוד מוחלט במזרח התיכון. והטרור היכה אז בעוצמה.

קריית שמונה (אפריל 74', 18 נרצחים). מעלות (מאי 74', 28 נרצחים, בהם 23 ילדים). קיבוץ שמיר (יוני 74', 3 נרצחים). נהריה (יוני 74', 7 נרצחים). בית שאן (נובמבר 74', 4 נרצחים).  מלון סבוי בתל אביב (מרץ 1975, שמונה אזרחים נרצחים, שני חיילים נהרגו במהלך ההשתלטות). כפר יובל (יוני 75', שני נרצחים). כיכר ציון בירושלים (יולי 75', 15 נרצחים). כביש החוף (מרץ 78', 37 נרצחים).

מניתי כאן רק את הפיגועים הגדולים והזכורים ביותר של אותם ימים. ביניהם היו עוד עשרות פיגועים קטנים יותר ואינספור מטחי קטיושות על יישובי הצפון.

אני זוכר חרדה בבית. אני זוכר את אמא שלי מתאפקת לא לבכות בערב הפיגוע בכביש החוף, ומחכה ליד הטלפון שאחותי הסטודנטית, שיצאה באותה שעה באוטובוס דרומה, תתקשר סוף-סוף ותודיע שהיא הגיעה בשלום.

אני זוכר חרדה בבית. אני זוכר את אמא שלי מתאפקת לא לבכות בערב הפיגוע בכביש החוף, ומחכה ליד הטלפון שאחותי, שיצאה באותה שעה באוטובוס דרומה, תתקשר סוף-סוף ותודיע שהיא הגיעה בשלום

אבל ככל שאני מפשפש בזיכרוני, מכל הימים האיומים ההם, נחרטה בי רק תמונה אחת: האח שנושא את אחותו הפצועה על ידיו בפיגוע במעלות.

אסון מעלות: גליל מימון נושא את אחותו ציפי שנפצעה בארוע, 15 מאי 1974 (צילום: ישראל סימיונסקי/ישראל סאן)

לאורך כל אותה תקופה, אף אחד לא העלה בדעתו לשלוח את חיים יבין ל"שטח", לפתוח אולפן מיוחד מחוץ לבית הילדים בכפר יובל או ליד האוטובוס החרוך בכביש החוף, להרים שידורים מעגליים מסביב לשעון, ולראיין את כל מי שעבר בסביבה ולתת במה ומיקרופון לכל מי שרותח.

מפעם לפעם שודרה ב"יומן השבוע" של הערוץ הממלכתי היחיד הכתבה העונתית של "כתבנו בצפון" – פעם מוטי עדן, פעם עמוס כרמלי – עם דיווח לאקוני על "כאן, בבית שמאחורי, אתם עדיין יכולים לראות את תוצאות הפגיעה הישירה של הקטיושות השבוע".

חבר הכנסת הצעיר יוסי שריד עבר להתגורר בקריית שמונה לאות סולידריות עם התושבים והחל לעבוד שם כמורה לאזרחות. נולה צ'לטון העבירה לקריית שמונה את קבוצת התיאטרון שלה וביימה את "אופניים לשנה", הצגה על המצוקה בעיירת פיתוח.

ההנחה המקובלת מקיר לקיר הייתה, שאויבי ישראל רוצים לזרוע טרור ואימה, ושהתגובה הציונית הטובה ביותר היא לא לתת להם את מבוקשם. להדק לסתות ולחזור לשגרה מהר ככל האפשר. מה שקוראים באנגלית Keep calm and carry on: שימרו על קור רוח והמשיכו הלאה.

ההנחה המקובלת מקיר לקיר הייתה, שאויבי ישראל רוצים לזרוע טרור ואימה, ושהתגובה הציונית הטובה ביותר היא לא לתת להם את מבוקשם. להדק לסתות ולחזור לשגרה מהר ככל האפשר

Keep Calm and Carry On: הכרזה המקורית ממלחמת העולם השניה

הסיסמה הזו נולדה בימי הבליץ הגרמני על לונדון, כשמטוסי הלופטוואפה הפציצו את ערי אנגליה, החריבו כמיליון בתים והרגו כ-43 אלף אזרחים – דרמה היסטורית מעט גדולה יותר מזו שעוברת עלינו. משרד המידע הבריטי הפיץ ברחבי הממלכה המאוחדת 2.5 מיליון כרזות עם הסיסמה, שזכתה עם השנים למעמד איקוני, כמגלמת את רוח העמידה האיתנה של אומה במלחמה.

גם אנחנו ידענו פעם לנהוג כך. איבדנו את זה עם השנים, ככל שהתמכרנו לריטואל הפאניקה והחרדות.

ואין מי שמגלם את השינוי הזה יותר מאיתמר בן-גביר – איתמר חולצה-לבנה של זירות הפיגועים.

האיש שממהר לכל זירת פיגוע, רושף אש, מוכן לכל שיסוי, ליבוי, הסתה והצתה, רודף אחרי כל מצלמה ומיקרופון, כשאחריו מקהלת מעריצים המדקלמים את המנטרה "מוות לערבים" – תרומתו היחידה לציבוריות הישראלית. קודם כנער פעיל ב"כך" של הרב כהנא, מאוחר יותר כעורך דין ועכשיו גם כחבר כנסת, יקיר האולפנים המיוחדים ואווירת ההתלהמות.

אין מי שמגלם את השינוי זה יותר מאיתמר בן-גביר – איתמר חולצה-לבנה של זירות הפיגועים. האיש שממהר לכל זירת פיגוע, רושף אש, מוכן לכל שיסוי, ליבוי, הסתה והצתה, רודף אחרי כל מצלמה ומיקרופון

איתמר חולצה-לבנה נולד ב-1976. באותה שנה שבה עמר בר-לב השתתף כקצין סיירת מטכ"ל במבצע אנטבה. השבוע נפגשו השניים – בר-לב כשר לביטחון פנים, בן-גביר כחבר כנסת – בזירת הפיגוע בחדרה. בן-גביר הצמיד את פרצופו לפניו של בר-לב וצרח עליו שהוא שמאלן שצריך להתבייש.

אבל למרות זעקות השבר, צווחות האימה וראיונות ההפחדה של בן-גביר בשלושת העשורים האחרונים, ישראל צמחה להיות מדינה חזקה ומבוססת לאין שיעור מכפי שהייתה כשהוא נולד.

ח"כ איתמר בן-גביר בזירת הפיגוע בבני ברק, 29 במרץ 2022 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

נפתחנו לעולם. התבססנו כמעצמת הייטק. חתמנו על הסכמי שלום עם חלקים נכבדים מהעולם הערבי וביצרנו את אחיזתנו במזרח התיכון. וכן, מפלגה ערבית אפילו נכנסה לקואליציה – עניין שאמור להיות מובן מאליו בדמוקרטיה פרלמנטרית. לא בטוח בכלל שהיינו מגיעים לכל ההישגים האלה אם היינו מתמכרים לחרדות ונותנים להן לנהל את חיינו.

וככל שהתחזקנו והתבססנו, הטרור התכווץ ונחלש. בשנות השבעים – כשעמר בר-לב פרץ בראש הכוחות המיוחדים למלון סבוי ולטרמינל באנטבה – עמדו מולנו ארגוני טרור גדולים ומבוססים, עם בסיסי אימונים, מפקדות מאורגנות וקשרים עם טרור בינלאומי, מכנופיית באדר מיינהוף הגרמנית ועד הצבא היפני האדום, ששליחיו רצחו 24 ישראלים ופצעו 71 בפיגוע בשדה התעופה בלוד.

היום אנחנו מתמודדים רוב הזמן עם מה שנראה כמו גרסת הטרור ל"Gig Economy" – כלכלת החלטורה – שהולידה חברות מסחריות כמו וולט, אובר ו-Airbnb. כמו העובדים הלא מאורגנים, הבודדים ונטולי הזכויות של כלכלת החלטורה, גם מחבלי טרור החלטורה פועלים כמעט לבדם, ונסמכים כמעט לחלוטין על חידושי הטכנולוגיה, שיפיצו את בשורתם בעולם.

כמו העובדים הלא מאורגנים, הבודדים ונטולי הזכויות של כלכלת החלטורה, גם מחבלי טרור החלטורה פועלים כמעט לבדם, ונסמכים כמעט לחלוטין על חידושי הטכנולוגיה, שיפיצו את בשורתם בעולם

דווקא בשבוע קשה כזה, צו השעה הוא לשמור על קור רוח ולהמשיך הלאה. להביט נכוחה במציאות ולזכור שכל פיגוע הוא תמיד טרגדיה למי שנפגעים ממנו, לבני משפחותיהם ולאוהביהם, אבל אף פיגוע הוא לא סכנה קיומית למדינת ישראל.

חגיגות יום העצמאות 2021 בגן סאקר בירושלים, על רקע מטס יום העצמאות (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

הבעיה היא שמסר צונן כזה מנוגד לרוח הזמן. הוא לא יביא טראפיק ורייטינג, וגם לא ישלח בוחרים לקלפיות. מתרבות שפעם קידשה – או לפחות העריכה – איפוק (שייתכן בהחלט שהיה מוגזם), עברנו בשנים האחרונות אל הקצה השני של הספקטרום: אנחנו מקדשים את הדמעות, את ההיסטריה, את הדרמה, את הפורקן, את העצבים.

מתרבות שפעם קידשה – או לפחות העריכה – איפוק, עברנו בשנים האחרונות אל הקצה השני של הספקטרום: אנחנו מקדשים את הדמעות, את ההיסטריה, את הדרמה, את הפורקן, את העצבים

התמכרנו לאולפנים המיוחדים, לפושים, לציוצים, לפוסטים, לסערות הוויראליות. אנחנו מסניפים את הזוועות כמו קריסטל מת'. רועדים מפחד כג'אנקיז בקריז. עוצרים טיולי כיתות. סוגרים אתרי בנייה ברמת גן. מבטלים אירועים. מסתגרים בבתים. מתחמשים. אנחנו מתמסרים מרצון לקריאות הנקם של אלה שדורשים "עוצמה יהודית", אבל בעצם עושים הכול כדי להחליש אותה.