"עייפה, המנקות בקומות למעלה לא הגיעו. ניקיתי שלוש קומות ועכשיו כאן. אז כן, עייפה. אבל לא נורא. עוד מעט הולכת הביתה. אני מטפלת בבת שלי. היה לה גידול בראש. הוציאו לה אותו לפני שנתיים.

בהתחלה התלוננה על כאבי ראש חזקים. סחרחורות. היתה לה גם ירידה בשמיעה. היא לא שמעה טוב באוזן ימין. חשבו שזה דלקת. הרופאים נתנו לה אנטיביוטיקה. לא עזר. גם כל מיני טיפות. הם חשבו שזה יעבור. אבל כאבי הראש רק החמירו.

היא בדיוק התחילה ללמוד משפטים במכללה. אבל הכאבים היו כל כך חזקים שהיא לא יכלה להמשיך שם. ביקשנו MRI. אבל קיבלנו תור לעוד ארבעה חודשים. לא מצאנו תור יותר קרוב. בסוף למזלנו מישהו ביטל והזמינו אותנו.

בשמונה בבוקר, כשפתחו את הדלת, רצתי למיטה שלה. אבל היא לא היתה. מה זה, איפה היא? היא הרגישה לא טוב בלילה והורידו אותה לניתוח. פתחו לה את כל החלק העליון של המצח. ככה. לכל הרוחב

עשינו לה MRI. למחרת אני מקבלת טלפון מהרופא להגיע בדחיפות לבית חולים. נסענו לתל השומר. הרופאים אמרו שיש גידול בראש ושצריך להוציא. תוך כמה ימים היא נכנסה לניתוח. שעות היא היתה בניתוח. מנהל המחלקה ועוד ארבעה מנתחים, גם כאלה שלא עובדים בבית החולים.

הם פתחו לה ככה, מהפוני, מאחורי האוזן ועד הצוואר. את כל צד ימין ניסרו ופתחו. הרבה שעות היה הניתוח. ממש ארוך. לקראת הערב היא התעוררה. דיברתי איתה. היא היתה בסדר גמור. קצת כאב לה, אבל לא נורא.

הלכתי הביתה. אבל הרגשתי לחץ. לא יכולתי להירדם. הסתובבתי במיטה מצד לצד והרגשתי שמשהו לא בסדר. קמתי מהמיטה והלכתי ככה הלוך וחזור בבית. היתה לי הרגשה רעה. ממש רעה.

בבוקר הגעתי לבית חולים. בשש בבוקר. טיפול נמרץ היה סגור למבקרים. אמרו לי לחכות שייפתח. שעתיים חיכיתי בחוץ ואני מרגישה שמשהו לא טוב קרה.

בשמונה בבוקר כשפתחו את הדלת רצתי למיטה שלה. אבל היא לא היתה. מה זה, איפה היא? היא הרגישה לא טוב בלילה והורידו אותה לניתוח. פתחו לה את כל החלק העליון של המצח. ככה. לכל הרוחב. היה לה לחץ של הנוזלים במוח. הם היו חייבים לנקז את הנוזלים החוצה.

באמצע הלילה לקחו אותה לניתוח וגם עשו לה נזק. הם פגעו בעצב וחצי פנים משותקות. היא לא יכולה לעצום את העין. זה לא עובד. היא גם מקיאה הרבה בגלל קושי בבליעה. היא גם לא שומעת כלום באוזן.

הרופא אמר שהגידול היה דבוק לעצב והיה מאד קשה להסיר רק אותו בלי לפגוע. אז ככה היא, עם חצי פנים משותקות. תראה את התמונה. אתה רואה שעין ימין קצת יותר קטנה מעין שמאל. ככה זה. השפתיים גם ככה קצת למטה. למזלנו לא כל כך נורא.

יש כאלה שאומרים שתוך שבע שנים העצב אולי יחזור לעבוד. אף אחד לא יודע. בינתיים אני קונה לה כל הזמן טיפות. 120 שקל בכל שבוע רק על הטיפות. בלילה היא סוגרת את העין ככה עם היד

זה החבר שלה. כבר שנתיים שהיא הולכת לפיזיותרפיה. יש כאלה שאומרים שתוך שבע שנים העצב אולי יחזור לעבוד. אף אחד לא יודע. בינתיים אני קונה לה כל הזמן טיפות. מאה עשרים שקל בכל שבוע רק על הטיפות. בלילה היא סוגרת את העין ככה עם היד. לפעמים אני רואה שהיא ישנה עם עין פתוחה אז אני סוגרת אותה.

היא חזקה. היא למדה להסתדר על זה. אפילו חזרה השנה ללימודי משפטים. מה שהיא הפסיקה אז, עכשיו היא רוצה להשלים. אנחנו במעקב. עדיין רואים את נקודות קטנות של הגידול שלא הצליחו להוציא בניתוח. עושים MRI כל כמה חודשים כדי לראות שהנקודות האלה לא גדלות.

בינתיים זה אותו הדבר. אני מקווה שיהיה בסדר, מה אני אגיד לך. זה לא תלוי בנו. יש לה בעיה בשיווי משקל. לפעמים היא כמעט נופלת. אנחנו הולכות בקניון והיא אומרת לי 'אמא תחזיקי אותי שלא אפול'. היא לא אוהבת שמסתכלים עליה כשהיא ככה נעמדת ולא יכולה להמשיך ללכת כי היא מרגישה שהיא תיפול. אני עושה כל מה שאני יכולה בשבילה. יש לי ברירה?"

*  *  *

בסה"כ שאלתי "מה שלומך?" והקשבתי.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כאוהד מושבע של "פורמולה 1" משלם גם לאתר "Autosport". כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. חצי מרתון כבר מאחוריו, ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.

בין לרוץ לממ״ד עם הילדים לבין לנסות להבין מי נגד מי בצילומים ממלחמת האזרחים ברשתות, הגיע לידי סרטון עם לוגו של ״ישראל היום״ של נועה תשבי, נוזפת באנגלית על העולם !get you facts straight בכל מה שקשור להסלמה. נועה תשבי, שחיה בהוליוווד 20 שנה, ולמיטב ידיעתי אין לה יותר מידע מאשר לרמטכ״ל, לראש השב״כ או למפכ״ל המשטרה, שחררה לאויר העולם סרטון הסברה ובו ״עובדות״ שלכל הפחות אין עליהם שום הסכמה.

נועה תשבי, שחיה בהוליוווד 20 שנה, ולמיטב ידיעתי אין לה יותר מידע מאשר לרמטכ״ל, לראש השב״כ או למפכ״ל המשטרה, שחררה לאויר העולם סרטון הסברה ובו ״עובדות״ שלכל הפחות אין עליהם שום הסכמה

חיפוש קצר בגוגל גילה שנועה תשבי הוציאה ממש לאחרונה ספר הסברה פרו-ישראלי שפונה לקהל צעיר ליברלי בשם ״ישראל: מדריך פשוט למדינה הכי לא מובנת בעולם״. בראיון של יונה לייבזון איתה נראה שהיא מפלסת את דרכה לפוליטיקה.

נועה תשבי עברה כמה גלגולים בהוליווד עד שהייתה מוכנה לשלב הבא והמפתיע: כתיבת ספר על ישראל. בראיון מ-LA ל-@YunaLeibzon היא מספרת על ההתרגשות מכל עותק שנמכר, ההחלטה לשנות כיוון מעולם המשחק וגם לא חוששת להודות בכישלונות | מיד במהדורה pic.twitter.com/2g02maxXGY

— החדשות – N12 (@N12News) April 26, 2021

את הספר לא קראתי, אבל כמו שאמר הנשיא רונלד רייגן:

“if you’re explaining you’re loosing”.

גדלתי בין לוס אנג׳לס, ירושלים וסידני וחייתי כאדם בוגר בלונדון וסטנפורד קליפורניה. אני מכירה בדיוק את ציפוף השורות שקורה לישראלים ויהודים ב״גולה״. מכירה אינטימית את הצורך לעמוד כישראלית ויהודיה גאה מול אנשים שמבקרים אותי כנציגת הרשע בפתוס ובלי ידע. אינסטינקטיבית אני חוטפת פריחה שאלקסנדרה אוקסיו קורטז מצייצת ש״מדינת אפרטהייד היא לא דמוקרטיה״, למרות שבגדול אני מסכימה.

אבל לשלוח סלבס פריווילגים שלנו לחזית ההסברה, לעניות דעתי, עושה רק רע. נועה תשבי נוזפת באנגלית לא מעורר אמפתיה כמו אמא מתאבלת בעזה. ולא צריך להיות אנטישמי כדי להזדהות עם האמא ולחשוב שהסלב הישראלית מנותקת ומצטדקת ולכן אשמה. המדיום הוא המסר, וזה בכלל לא חשוב מה המילים שהיא מוציאה מפיה.

סלבס פריווילגים בחזית ההסברה, זה רע לדעתי. תשבי נוזפת באנגלית – לא מעורר אמפתיה כאמא מתאבלת בעזה. זה לא אנטישמי להזדהות עם האמא ולחשוב שהסלב מנותקת ומצטדקת ולכן אשמה

גם לא עוזר שחשבון הטוויטר של ישראל, שמופעל על ידי צוות הדיגיטל של משרד החוץ, נוזף בדוגמנית בלה חדיד, בת לאב פלסטיני, שהעזה להשתתף בצעדת תמיכה בפלסטינים בברוקלין. בלה חדיד עובדת אצלנו? המגבלות על הפגנה פרו-פלסטינית, שמובנות מאליו (משום מה) בישראל, חלות עליה? משרד החוץ הישראלי חייב להגיב בכלל למה שדוגמנית עושה?

והיום בתוכניתנו ״נזק תדמיתי״ חשבון הטוויטר הרשמי של ישראל שמנוהל על ידי צוות המדיה של משרד החוץ החליט לנזוף בדוגמנית בלה חדיד, בת לאב פלסטיני, כי השתתפה בצעדת תמיכה בפלסטינים בברוקלין. כאילו בלה חדיד עובדת אצלהם או חיה בפאשיסטן השלמה או שמשרד החוץ חייב להגיב למה דוגמנית עושה. pic.twitter.com/GGlfnYA8VX

— ????????????Nitzan Waisberg ???? (@NitzanWaisberg) May 16, 2021

ואם כל זה לא מספיק, אז נפתלי בנט יצא מיוזמתו לסבב הסברה. בראיון לאל-ג׳זירה ניסה את מזלו בסחיטת קצת אמפתיה. על רקע תמונות של חורבן הסביר שחמאס הרגו אצלנו ״גם ערבים דרך אגב״ והוסיף שהם רצחו ״ניצולת שואה, בת 85, בכיסא הגלגלים שלה!״. לשאלה האם גם הילדים שנהרגו בעזה מהתגובה של ישראל היו חברי חמאס שצריכים למות, נפתלי בנט שלפני שנייה ציפה לאמפתיה עם סיפור ניצולת השואה, לא היה מסוגל לגמול ביחס דומה. הראיון, במונחים של הסברה, היה קטסטרופה.

צפו בקטע. באמת שלא חייבים להשמע ככה. https://t.co/izwKTJR0w5

— ????????????Nitzan Waisberg ???? (@NitzanWaisberg) May 16, 2021

הסוגייה היא מוסרית. מידה כנגד מידה. בעיני העולם הליברלי אין סימטריה בין סטארט-אפ ניישן עם יכולת גרעינית וכיפת ברזל ובין החמאס והפלסטינים בעזה. העולם לא חי את הנרטיב הפוסט-טראומטי שלנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. העולם לא חושב שעזה מאיימת על קיומנו. הם לא חושבים במונחים האלו ולכן לא רואים צידוק למעשינו. ככל שנגיד ״אבל הם התחילו״ או נשווה מעל מאה מתים בעזה עם פחות מעשרה מתים בישראל, כך נגדיל את הרושם שישראל היא גורם אכזרי במיוחד בזירה. החמאס מודה לנו כל פעם שאיזה צדיק מיליטנט דופק על שולחן ואומר שצריך ״לשטח את עזה״. כך גם כל מי שבוכה על הילדים שלנו במקלטים כשהתמונות מעזה הם של ילדים מתים.

ככל שנגיד ״הם התחילו״ או נשווה מעל 100 מתים בעזה עם פחות מ-10 מתים בישראל, ישראל תיראה גורם אכזרי בזירה. החמאס מודה לנו כל פעם שצדיק אומר שצריך ״לשטח את עזה״. או בוכה על ילדינו במקלטים כשבתמונות מעזה ילדים מתים

כפי שג׳ון אוליבר הסביר בסרטון שחרך את הרשת:

״שני הצדדים יורים טילים אבל לצד אחד יש את אחד מהצבאות המתקדמים בעולם. שני הצדדים סובלים מנפגעים שוברי לב, אבל צד אחד סובל אקספוננציאלית יותר״.

אוליבר הוסיף לגבי ה״חברות״ בין ישראל לארה״ב ש״חבר אמיתי יגיד לי כשאני…מבצע פאקינג פשעי מלחמה״. אבל בבועת התקשורת הישראלית בשבוע האחרון איתמר בן גביר קיבל 228 דקות על המרקע (!) וחשבון הטוויטר של ישראל העלה ציוץ עם עשרות אימוג׳ים של טילים כאילו זה משחק וידאו עבורנו. אם פעם היינו יורים ובוכים, היום אנחנו יורים ועושים צחוקים.

זה אשכרה החשבון הרשמי של מדינת ישראל בטוויטר. אילו בושות. https://t.co/sNwesSn20N

— Michaelzil (@michaelzil) May 17, 2021

בעיית ההסברה של ישראל היא לא בעיית הסברה. היא בעיית מדיניות. בגלל שאנחנו הסטארט-אפ ניישן עם יכולת גרעינית ולא כלא שנשלט על ידי ארגון טרור, האחריות להוביל מדיניות היא עלינו. זה מה שהעולם הליברלי מצפה מאיתנו. אחרי 12 שנה של סימביוזה פוליטית בין הנאשם בנימין נתניהו וחמאס, שהובילה שוב ושוב ושוב לסבבי לחימה עם תזמון פוליטי מעורר חלחלה, רק ממשלת שינוי שכוללת יהודים וערבים, תסביר לעולם שישראל מבינה שעם כח באה אחריות, ושהיא מעוניינת לשמור על מעמדה החזק וחשוב כדמוקרטיה.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם. Nitzan Waisberg is a design thinking specialist, lecturing and advising various organization. She is also a social and political activist in the field of education. She served as a Consulting Professor at the Stanford University d.school before returning to her homeland to find it almost unrecognizable. She lives in Hod-HaSharon with her husband and their four children.

המציאות הנוכחית ברצועת עזה היא מצב קבוע של משבר ידוע מראש, המתפרץ אחת לכמה שנים. לעיתים ההתפרצות היא עצימה וקצרה יחסית כמו מבצע ו"עמוד ענן" (7 ימים), לעיתים היא עצימה וארוכה כמו מבצע "עופרת יצוקה" (22 יום) ומערכת "צוק איתן" (51 ימים), ולעיתים היא בעצימות נמוכה, אך ארוכה וממושכת, כמו הפרחת בלוני תבערה ונפץ והפגנות הגדר ב-2019. זאת לצד ימי לחימה עצימים שבהם יכול האויב מעזה לירות על ישראל מאות רקטות.

המציאות הנוכחית ברצועת עזה היא מצב קבוע של משבר ידוע מראש, המתפרץ אחת לכמה שנים. לעיתים ההתפרצות עצימה וקצרה יחסית, לעיתים עצימה וארוכה ולעיתים בעצימות נמוכה, אך ארוכה וממושכת

על פניו, נראה שההנהגה ובישראל בצה"ל השלימו עם המצב ואינם חותרים לשנותו מהיסוד, לנוכח החשש שכיבוש הרצועה ומיטוט שלטון החמאס עלולים להביא למציאות קשה יותר לאחר הלחימה:

1. הלחימה עצמה למיטוט החמאס והכרעתו צפויה להיות קשה, ארוכה, ועתירה בקורבנות משני הצדדים (לאור קיומה באזור עירוני צפוף). משכך, לחימה כזאת תהיה יקרה (בכוח אדם ומשאבים), תצריך את ישראל להתמודד עם ביקורת בינ"ל חריפה ועם גביית מחיר בינ"ל, ותקשה על הפניית קשב לאתגרים אחרים, דוגמת איראן, חזבאללה וסוריה.
2. בהינתן שצה"ל עמד במשימה (מבלי שהעולם קם על ישראל ועצר אותה במהלך המבצע או בא איתה חשבון לאחריו), ישראל תידרש לשלוט ישירות ב-2 מיליון התושבים בעזה ולספק את צרכיהם הבסיסיים, לצד התמודדות עם פעילות מבצעית רציפה וקבועה בלב שטח אזרחי עוין ועתיר נשק, כדי לטהר את הרצועה מארגוני הטרור (כיסוח הדשא).
3. לחילופין ישראל יכולה לעזוב את הרצועה לאחר מיטוט שלטון חמאס, ולהסתכן ביצירת ואקום שאליו יכולים להישאב מגוון מרעין ובישין, דוגמת המדינה האסלאמית (אשר מחוז סיני שלה נמצא מעבר לגבול) וקיצונים סלפים אחרים, או לחזות בהתפרצות כאוס שתוביל משבר הומניטרי חמור שיונח לפתחה של ישראל. לכאורה, במצב זה יכולה הרשות הפלסטינית לנסות ולהשיב לעצמה את השליטה בעזה, אולם היא תתקשה לעשות כן על כידוניה של ישראל, ובהיעדר תשתית וכוח אדם בהיקף נרחב שיוכל להיכנס ולשלוט ברצועה באופן אפקטיבי.

יתר על כן, ההיגיון שעמד בבסיס תפיסה זו היה גם זה שעודד גורמים בישראל לקדם ניסיון הסדרה עם חמאס, לסייע בייצוב שלטונו ברצועה באמצעות מציאת מקורות מימון חליפיים (בעיקר קטאר) לאחר שאבו מאזן קיצץ את הכספים שהרשות העבירה לעזה, ואף לבחון מגוון רחב של פרויקטים לסיוע לשיפור המצב ברצועה. שכן בהיעדר נכונות לשנות את המצב, אזי עדיף לייצר יציבות ומחיר הפסד לצד השני.

על פניו, נראה שההנהגה ובישראל בצה"ל השלימו עם המצב ואינם חותרים לשנותו מהיסוד, לנוכח החשש שכיבוש הרצועה ומיטוט שלטון החמאס עלולים להביא למציאות קשה יותר לאחר הלחימה

גישה נכונה? כנראה שלא.

חמאס ויתר ארגוני הטרור ברצועה מוכיחים לנו פעם אחר פעם, שהם אינם רוצים לחיות ביציבות, שהם חותרים לשינוי המצב לטובתם באופן מתמשך ורציף – ושהם נכונים לפתח מגוון שיטות ויכולות כדי להמשיך ולאתגר את מדינת ישראל. אם ע"י טרור המתאבדים והמטענים, איום הרקטות, פצצות מרגמה וטילי נ"ט מדויקים לטווחים של קילומטרים, השימוש הצבאי במרחב תת-הקרקע, ועד למציאת שימוש נבזי ומרושע בבלונים כדי להבעיר את החי והצומח סביב הרצועה. זאת, לצד המשך הנעת האוכלוסיה הפלסטינית לעימות עם צה"ל אם בגדר בעזה, באינתיפאדת הסכינים באיו"ש, או בערים המעורבות בישראל.

אין יציבות. יש מירוץ חימוש מתמשך ורציף עם חמאס, עם פוטנציאל הרס ונזק הולך וגובר, אשר מידי פעם מתלקח בעיתוי שנבחר ע"י אויבי ישראל ברצועה, אם זה חמאס עצמו, או הג'האד האסלמי, הפועל בחסותה של איראן. מירוץ החימוש ממשיך במלוא עוזו, כאשר חמאס וגא"פ כבר למדו להפעיל רחפנים וכלי טייס בלתי מאויישים, ומשפרים כל העת את הטווח, הקטלניות והדיוק של הרקטות ברצועה, ונעזרים במומחיות של איראן לשיפור מתמיד והכנסת גרסאות נוספות של אמצעי לחימה למערך היצור שלהם.

כל איום שפיתח חמאס אילץ את ישראל להשקיע סכומי עתק במיגון מפניו, אם במסגרת הקמת מרחבים מוגנים בכל דירה ומיגוניות בשטחים פתוחים (ועדיין הפער בתחום זה רחוק מלהיסגר), רכש ופרישה של "כיפות ברזל" (וכמויות עצומות של מיירטים) ועד לחפירת השטח סביב רצועת עזה בכדי להתמגן מפני מנהרות טרור.

במירוץ זה, סביר להניח שלא תמיד ידנו תהיה על העליונה. כניסתם של אמצעים ושיטות לחימה חדשים עלול לייצר פער במענה ולהציב את האוכלוסיה ותשתיות לאומיות חיוניות במרחב הדרום (דוגמת קו צינור הנפט אשקלון אילת שנפגע לפני מספר ימים) לחסדיו של ארגון טרור, שלא יהסס לפגוע בהם בכדי לקדם את דרישותיו. ככל שיכולות האויב יהיו משמעותיות יותר, כך נעמוד בפני חוסר ברירה באשר לטיפול בהן באופן יסודי.

כל איום שפיתח חמאס אילץ את ישראל להשקיע סכומי עתק במיגון מפניו, אם בהקמת מרחבים מוגנים בכל דירה ומיגוניות בשטחים פתוחים, רכש ופרישת "כיפות ברזל" (ורכישת מיירטים) ועד לחפירות סביב הרצועה נגד מנהרות טרור

מוקד הבעיה הוא המשך שלטונו של החמאס ברצועה. הדבר מאפשר לו לבנות כוח באופן מתמשך ורציף (הכולל תשתיות, כוח אדם, טכנולוגיה, ואמל"ח) ולפתח שיטות חדשות להזיק לישראל.

האיום הישיר מחמאס גם מהווה מכפיל כוח לצבאות הטרור האחרים במרחב, שכן הוא עלול לחייב את ישראל לרתק סד"כ ואף לפעול ברצועה במהלך מלחמה בצפון (כפי שהיה אכן במלחמת לבנון השניה, שבראשיתה צה"ל היה במהלכו של מבצע "גשמי קיץ" ברצועת עזה).

אז מה כדאי לעשות?

ההיסטוריה הפלסטינית הראתה לנו שבעבר היה מקרה שמנהיג פלסטיני העדיף לסיים מצב לחימה ולוותר על המשך שליטה בשטח ואלימות, כאשר הוא ניצב בפני פוטנציאל הרס משמעותי מצד צה"ל. כאשר ישראל שהתה בפאתי ביירות במלחמת לבנון הראשונה והסבה לה נזקים כבדים, ולאחר המחיר הכבד שגבתה המלחמה מהפלסטינים, העדיף ערפאת (כאשר האופציה הוצגה לו ע"י הקהילה הבינ"ל, בהובלת ארה"ב) לבחור בגלות, מאשר להוביל לחורבנה של עיר בירה ערבית.

המצור על ביירות ארך שבועות רבים, לווה בהפעלת כוח משמעותית מצד חיל האוויר, ארטילריה ושריון, וכלל גם כיבוש חלקים ממנה. בסופו של דבר הסכים ערפאת לעזוב את העיר וכוח רב לאומי נכנס אליה כדי לוודא את פינוי כוחות אש"פ מהעיר (כ-11,000 איש פונו בסה"כ, רובם הגדול לתוניס).

אם ישראל שוב תיגרר ללחימה עצימה ומתמשכת בעזה, עליה לתת את דעתה לפתרון זה, ואף לחתור למימושו בפועל. זאת, תוך מינוף ההרס הבלתי נמנע ממציאות הלחימה הכבדה, לטובת הפעלת לחץ על אנשי החמאס והקהילה הבינ"ל לייצר את התנאים למימושו.

ההיסטוריה הפלסטינית הראתה לנו שבעבר היה מקרה שמנהיג פלסטיני העדיף לסיים מצב לחימה ולוותר על המשך שליטה בשטח ואלימות, כאשר הוא ניצב בפני פוטנציאל הרס משמעותי מצד צה"ל

ככל שאנשי החמאס יוצגו כמי שלא בחרו בגישה המכובדת של ערפאת, שהיה מוכן לסגת לגלות ולהימנע מחורבן ביירות, בעוד חמאס היו מוכנים להקריב את בירתם עזה על מזבח המשך שלטונם, יש בכך כדי לגבות מהם מחיר פנימי לא פשוט, בעיקר מצד יריביהם בפת"ח שוודאי ינצלו זאת נגדם.

בה בעת, העלאת פתרון יצירתי ע"י ישראל, שיכול לחסוך חיי אדם ואף להכניס לעזה כוחות בינ"ל שיוכלו לסייע ביצובה, יראה לעולם שישראל מוכנה לעשות הרבה בכדי לצמצם את הנזק לרצועה, אשר בכל מקרה יהיה חמור ומשמעותי בסבב של לחימה עצימה.

היתרון הגדול הנוסף במתווה זה, הוא יכולתו להחזיר את הקהילה הבינ"ל לתוך עזה ולאפשר להתמודד עם המשבר ההומניטרי המתמשך בה, אשר קרוב לוודאי יחריף במציאות של לחימה עצימה ברצועה. זאת, כאשר גורמים רבים בקהילה הבינ"ל מזהירים מפני קריסה הומניטרית אפשרית של הרצועה, בשל השילוב בין גודל האוכלוסיה, תשתיות לא מספקות ואף קורסות (מים, טיהור שפכים) ואתגר עצום לרפואה, חינוך וכלכלה.

יש לציין ביושר, שאין ביטחון כלל שתכנית זו תעבוד, שחמאס יהיה מוכן לקבלה, ושניתן יהיה לאמת שכלל אנשי הזרוע הצבאית עזבו את עזה (ככל הנראה ניתן יהיה לוודא שהרוב המוחלט עזב ובכל מקרה הדבר יהיה שיפור לעומת המצב הנוכחי). אולם, המשוואה של כוח בינ"ל ברצועת עזה (לצד פרויקטים לשיפור המצב ההומניטרי שבה) תמורת הוצאת הזרוע הצבאית של חמאס לגלות, צריכה לעמוד לנגד עינינו כפתרון אפשרי, שכן כדי להיחלץ מהמצב המשברי הקבוע שבו אנו נמצאים למול עזה (שצפוי רק להמשיך ולהחריף) עלינו לשקול רעיונות מחוץ לקופסה.

מחיריו של כוח בינ"ל ברצועת עזה, לאחר יציאת כלל ועיקר תשתית צבא הטרור של חמאס ממנה, היא כנראה מצב משופר בהרבה מאשר הותרת המציאות הנוכחית על כנה, גם אם כוח שיכזה יטיל אילוצים רבים יותר על חופש הפעולה של צה"ל. הרי ממילא ישראל אינה חפצה להפעיל כוח ברצועה, וחותרת לייצב את המצב אפילו מול חמאס.

ככל שחמאס יוצגו כמי שלא בחרו בגישה המכובדת של ערפאת, שהעדיף גלות על פני חורבן ביירות, בעוד חמאס מוכנים להקריב את בירתם עזה על מזבח המשך שלטונם, יש בכך כדי לגבות מהם מחיר פנימי

עלינו להראות לציבור הישראלי ולקהילה הבינ"ל (אשר כוללת בתוכה קולות ביקורתיים רבים יותר מבעבר, כולל בארה"ב) שישראל נחושה להגן על ביטחון אזרחיה, אך גם רואה לנגד עיניה את המציאות העגומה המתמשכת של תושבי עזה תחת שלטון חמאס ומעוניינת בשינוי המצב מהיסוד וכי הישגים אלה אינם עומדים בהכרח בסתירה אחד לשני.

יוחאי גויסקי הינו סגן אלוף במילואים. שירת במגוון תפקידים בתחומי המודיעין והתכנון האסטרטגי בצהל ובמשרד הביטחון. מתמחה ביחסים בינ-לאומיים, המזרח התיכון ותכנון אסטרטגי.