"עייפה, המנקות בקומות למעלה לא הגיעו. ניקיתי שלוש קומות ועכשיו כאן. אז כן, עייפה. אבל לא נורא. עוד מעט הולכת הביתה. אני מטפלת בבת שלי. היה לה גידול בראש. הוציאו לה אותו לפני שנתיים.

בהתחלה התלוננה על כאבי ראש חזקים. סחרחורות. היתה לה גם ירידה בשמיעה. היא לא שמעה טוב באוזן ימין. חשבו שזה דלקת. הרופאים נתנו לה אנטיביוטיקה. לא עזר. גם כל מיני טיפות. הם חשבו שזה יעבור. אבל כאבי הראש רק החמירו.

היא בדיוק התחילה ללמוד משפטים במכללה. אבל הכאבים היו כל כך חזקים שהיא לא יכלה להמשיך שם. ביקשנו MRI. אבל קיבלנו תור לעוד ארבעה חודשים. לא מצאנו תור יותר קרוב. בסוף למזלנו מישהו ביטל והזמינו אותנו.

בשמונה בבוקר, כשפתחו את הדלת, רצתי למיטה שלה. אבל היא לא היתה. מה זה, איפה היא? היא הרגישה לא טוב בלילה והורידו אותה לניתוח. פתחו לה את כל החלק העליון של המצח. ככה. לכל הרוחב

עשינו לה MRI. למחרת אני מקבלת טלפון מהרופא להגיע בדחיפות לבית חולים. נסענו לתל השומר. הרופאים אמרו שיש גידול בראש ושצריך להוציא. תוך כמה ימים היא נכנסה לניתוח. שעות היא היתה בניתוח. מנהל המחלקה ועוד ארבעה מנתחים, גם כאלה שלא עובדים בבית החולים.

הם פתחו לה ככה, מהפוני, מאחורי האוזן ועד הצוואר. את כל צד ימין ניסרו ופתחו. הרבה שעות היה הניתוח. ממש ארוך. לקראת הערב היא התעוררה. דיברתי איתה. היא היתה בסדר גמור. קצת כאב לה, אבל לא נורא.

הלכתי הביתה. אבל הרגשתי לחץ. לא יכולתי להירדם. הסתובבתי במיטה מצד לצד והרגשתי שמשהו לא בסדר. קמתי מהמיטה והלכתי ככה הלוך וחזור בבית. היתה לי הרגשה רעה. ממש רעה.

בבוקר הגעתי לבית חולים. בשש בבוקר. טיפול נמרץ היה סגור למבקרים. אמרו לי לחכות שייפתח. שעתיים חיכיתי בחוץ ואני מרגישה שמשהו לא טוב קרה.

בשמונה בבוקר כשפתחו את הדלת רצתי למיטה שלה. אבל היא לא היתה. מה זה, איפה היא? היא הרגישה לא טוב בלילה והורידו אותה לניתוח. פתחו לה את כל החלק העליון של המצח. ככה. לכל הרוחב. היה לה לחץ של הנוזלים במוח. הם היו חייבים לנקז את הנוזלים החוצה.

באמצע הלילה לקחו אותה לניתוח וגם עשו לה נזק. הם פגעו בעצב וחצי פנים משותקות. היא לא יכולה לעצום את העין. זה לא עובד. היא גם מקיאה הרבה בגלל קושי בבליעה. היא גם לא שומעת כלום באוזן.

הרופא אמר שהגידול היה דבוק לעצב והיה מאד קשה להסיר רק אותו בלי לפגוע. אז ככה היא, עם חצי פנים משותקות. תראה את התמונה. אתה רואה שעין ימין קצת יותר קטנה מעין שמאל. ככה זה. השפתיים גם ככה קצת למטה. למזלנו לא כל כך נורא.

יש כאלה שאומרים שתוך שבע שנים העצב אולי יחזור לעבוד. אף אחד לא יודע. בינתיים אני קונה לה כל הזמן טיפות. 120 שקל בכל שבוע רק על הטיפות. בלילה היא סוגרת את העין ככה עם היד

זה החבר שלה. כבר שנתיים שהיא הולכת לפיזיותרפיה. יש כאלה שאומרים שתוך שבע שנים העצב אולי יחזור לעבוד. אף אחד לא יודע. בינתיים אני קונה לה כל הזמן טיפות. מאה עשרים שקל בכל שבוע רק על הטיפות. בלילה היא סוגרת את העין ככה עם היד. לפעמים אני רואה שהיא ישנה עם עין פתוחה אז אני סוגרת אותה.

היא חזקה. היא למדה להסתדר על זה. אפילו חזרה השנה ללימודי משפטים. מה שהיא הפסיקה אז, עכשיו היא רוצה להשלים. אנחנו במעקב. עדיין רואים את נקודות קטנות של הגידול שלא הצליחו להוציא בניתוח. עושים MRI כל כמה חודשים כדי לראות שהנקודות האלה לא גדלות.

בינתיים זה אותו הדבר. אני מקווה שיהיה בסדר, מה אני אגיד לך. זה לא תלוי בנו. יש לה בעיה בשיווי משקל. לפעמים היא כמעט נופלת. אנחנו הולכות בקניון והיא אומרת לי 'אמא תחזיקי אותי שלא אפול'. היא לא אוהבת שמסתכלים עליה כשהיא ככה נעמדת ולא יכולה להמשיך ללכת כי היא מרגישה שהיא תיפול. אני עושה כל מה שאני יכולה בשבילה. יש לי ברירה?"

*  *  *

בסה"כ שאלתי "מה שלומך?" והקשבתי.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.