מעולם לא דמיינתי את עצמי בזוגיות. כלומר, פנטזתי על קירבה כתובה היטב שתכיל אותי ותגלה לי את החוזקות הכמוסות שבי – תוצר לוואי סתום של קומדיות רומנטיות עם יו גרנט, חרישה על "נשים קטנות" וחוסר מודעות מודע לעצמו.

לא דמיינתי חתונה ולא רציתי בה, ולא התעניינתי במיוחד במה שיש לחיים מיושבים להציע. הילדה שאני, שחיה בתוכי עדיין בצבעים עזים, לא רואה בשום מקום בית. היא תמיד אורחת, ועם הזמן למדתי שזה בסדר. שזה לא מקור לרחמים. שמדי פעם הכל ייראה לי זר, ואאסוף את עצמי אליי ואגיד, "אני מוכרחה ללכת עכשיו". וזה בסדר. החיים נוטים להרגיש כך כמו חופשה ארוכה – תנודות של גילויים מלהיבים מלוות במחלת ים עיקשת.

קאט להיום: האישה הצעירה שאני – בזוגיות כבר קצת מעל לשש שנים. נישאנו שנה וחצי אחרי שהכרנו, וזו מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי. היה לי חבר בצבא אבל הייתי, ובכן, עֻובָּר, וכל אחד אז התגורר עם הוריו, ובדייטים שלנו הזמנתי שוקו.

במרץ 2013 הכרתי את בן-זוגי הנוכחי, ואחרי מספר חודשים סוערים של הדחקה מצדו וגישוש מצדי, הפכנו לזוג. אני זוכרת את הערב בו החלטנו שאנחנו ביחד, וישבנו באיזה בר על כיסאות גבוהים, ונופפתי ברגליי עטויות האולסטאר, צחקתי ואמרתי, "וואו, יש לי חבר". אני בחורה מאד לא קולית, שתדעו.

כשהקשר בינינו רק התחיל, לא באמת הכרתי את הפוסט-טראומה המורכבת – אז להכיר אותה לאחרים, לא כל שכן לבחור שרק רציתי שממש יחבב אותי, היה קונספט זר לחלוטין עבורי.

כשרק התפרצה, שנתיים לפני כן, היא נפרשה על נפשי כשמיכה כבדה וכלאה אותי בוואקום. אבל שנתיים לאחר מכן, כבר החלקתי שוב למן הדחקה נוחה שאפשרה לי לתפקד.

כשהקשר בינינו התחיל, לא באמת הכרתי את הפוסט-טראומה המורכבת – אז להכיר אותה לאחרים, לא כל שכן לבחור שרק רציתי שממש יחבב אותי, היה קונספט זר לחלוטין עבורי

נתק הוא הרגל נפשי עקבי, וגם הייתי סטודנטית שעבדה בכמה עבודות במקביל – וזה איפשר לי לצאת לדייטים, ולשכב עם בנים שמיהרתי לשכוח, ולנהל את חיי באופן סהרורי אך מתפקד למראית עין.

מן הסתם, גם בן-זוגי לא היה מודע להשלכות. הוא ידע מה קרה ולמד להכיר אותי, בקצב בו אני מתירה לאנשים להיכנס – איטי יותר מזרם במקלחת תל-אביבית, ואינטנסיבי כמו זרם בירה בהאפי האוור.

מאז ועד היום, אני מביטה באיש שאיתי ובכנות הבלתי נדלית שלו, והוא תמיד נראה לי כל-כך טבעי, כל-כך טוב בזה, ואני מפגרת מאחור. נזכרתי בבחור אחד שיצאתי איתו, שאחרי חודש הסביר מדוע הוא אינו מעוניין להמשיך לראות אותי: "את לא נותנת להכיר אותך. את לא נותנת מעצמך".

הצטערתי לשמוע, אבל לא הבנתי על מה הוא מדבר ולא היו לי המילים לבקש ממנו שילמד אותי איך. ועם הידע הזעיר הזה לגביי, ועם תועפות של נחישות תלושה, נכנסתי לקשר ואמרתי לעצמי, "פשוט תגידי על עצמך משהו".

זה תהליך מאד לא אינטואיטיבי עבור מישהי שגדלה עם פוסט-טראומה מודחקת, תופעות דיסוציאטיביות ואמנזיה. איך נותנים לאדם אחר להכיר אותי, אם כל חיי ישנתי ולא למדתי עליי כמעט דבר?

ואיך פועלים בתוך סיטואציה כל-כך קרובה, כשאני כולי שקועה בריחוק תמידי כדי לשמור את הראש מעל למים? ואיך מתמודדים עם ההבנה שאני למעשה לא יודעת עליי הרבה? קירבה אמיתית נובעת מאותנטיות: אדם קרוב אל עצמו, קודם כל.

הבנתי שבשדה הזוגי, אני מטוטלת קוצנית. אי אפשר להתקרב, למרות התנועה המהפנטת. הצד החזק שלי, אם כן, התגלה כריצוי: אני אשפית בלרצות אנשים שאני אוהבת. העיקר שלא יזהו עליי שאני באר עמוקה עם אבן גולל מעליה, ולא יסיקו שאני למעשה פיקציה אפילו בעיניי.

*  *  *

אמרתי לפסיכולוגית שלי שהמצב הרווח שלי, ביומיום, הוא "ראיון עבודה". "כי המשימה שלך בראיון עבודה היא לא אותנטיות או כנות", הסברתי, "אלא רק להתקבל, לעבור. כל מה שאני עושה זה לעבור סיטואציות". קירבה נובעת מאותנטיות. בשנה החולפת כתבתי לעצמי מטרה והצבתי אותה במרכז הדסקטופ של המחשב שלי: "לחיות חיים אותנטיים". אני מנסה להניח לשלוש המילים להנחות אותי, כל אחת בנפרד וכולן ביחד, כמנטרה. אני לא בראיון עבודה, ואתם לא מוכרחים לקבל אותי. אני אני, גם הילדה וגם האישה.

אמרתי לפסיכולוגית שלי שהמצב הרווח שלי, ביומיום, הוא "ראיון עבודה. כי המשימה שלך בראיון עבודה היא לא אותנטיות או כנות", הסברתי, "אלא רק להתקבל, לעבור"

הזוגיות גילתה לי תובנה מרתקת: ככל שנעשה לי נוח יותר להיות "עצמי", מה שזה לא אומר, החלו לצוף ולצוץ צדדים בי שלא קיבלו שום ביטוי, כי כל חיי הרגשתי שאני במקום מאד לא מוגן.

הרי אני הילדה התמידית, התיירת הנצחית. אני נוודית שעוברת ממיטה למיטה, מדירה לדירה, ולמדתי להסתפק במועט זעום כל-כך, שאין לי את הכישורים לתבוע את מקומי, להושיט יד ולקחת, ולחשוב שמשהו מגיע לי.

אני מסוגלת לחיות את החיים הגדולים ביותר שאפשר על רדיוס מזערי, אבל כשאני מתעוררת ושוב קולטת שצמצמתי עצמי לפסיק וחצי, אני המומה ונבוכה; ומרגישה שאני לא באמת בחיים ואולי נפלתי בעת ההכנה הנצחית שלי למילוי תפקידי. תמיד חששתי לגלות שאני לא ג'ו מ"נשים קטנות", אלא בת'. מבאס להיות בת'.

*  *  *

כשהייתי קטנה סבלתי נורא מעיכול איטי ומקולקל. לא משנה כמה בדיקות עשיתי וכמה סוגי תזונה ניסיתי, דבר לא עזר. בגיל עשרים, אמא העבירה לי שובר מתנה לכמה טיפולי שיאצו, והציעה שאנסה.

הייתי מדוכאת, כמו תמיד; לפני הפרוזק ולפני שהיה לי מושג לגבי משהו. שכבתי על מיטת הטיפולים, מכווצת בבגדיי. המטפל היה איש יוצא דופן, וסיפר שבנוסף לשיאצו, הוא מאמין בשיחה טובה בזמן הטיפול. 

הרגשתי כאילו ביקשו ממני להנדס עמידת ידיים. לא ידעתי מאיפה להתחיל, וכנראה שהוא הבחין בכמה מפוחדת ומסויגת הייתי, אז הוא שאל שאלות עדינות. במשך שעת הטיפול שוחחנו על טרדותיי יותר ממה שדיברתי עליהן אי-פעם עד אותה נקודה, ופרצתי בבכי.

הרי אני הילדה התמידית, התיירת הנצחית. אני נוודית שעוברת ממיטה למיטה, מדירה לדירה, ולמדתי להסתפק במועט זעום כל כך

הוא ניחם אותי ואמר: "בעיות בבטן לרוב נקשרות ברגשות שאנחנו שומרים בפנים". הוא הביט בי בחמלה. "דברי על מה שמפריע לך. תראי את עצמך לעולם". יצאתי משם והזמנתי מונית הביתה, כי הרגשתי שאם אני לא מגיעה לשירותים תוך כמה דקות, תתרחש תאונה שלא ארצה לדבר עליה לעולם. וזה היה כך אחרי כל טיפול שיאצו – אחרי כל פעם שחשפתי מה על לבי.

*  *  *

בן-הזוג שלי היה שם בתקופת הפלאשבקים והסיוטים. מדי פעם העיר אותי בשעת לילה קטנה, וכששאלתי אם דיברתי מתוך שינה, ענה: "את לא מדברת. את נאבקת". בפעמים אחרות התעוררתי מסיוטים חסרת נשימה ומזועזעת ומיהרתי להיצמד אליו מבלי שהרגיש בכלל.

הוא היה שם כשהזיתי קולות, וקראתי לו בהיסטריה בכל פעם ששמעתי מישהו הולם בדלת, צועד בדירה או צועק באמצע הלילה – כמובן שלא היה שם כלום ואף אחד.

הוא היה שם כשפחדתי לצאת מהבית ולא יכולתי לעבוד. הוא היה שם כשהמצב הידרדר והשתפר. הוא היה שם כשהבנתי שאני לא מסוגלת להיכנס למצבים אינטימיים עם אף אחד, גם לא עם הבן-אדם הקרוב אליי ביותר. זו הייתה סטירת לחי קשה עבור שנינו, לדעתי.

הוא היה שם כשהבנתי שאני לא מסוגלת להיכנס למצבים אינטימיים עם אף אחד, גם לא עם הבן-אדם הקרוב אליי ביותר. זו הייתה סטירת לחי קשה עבור שנינו

הוא היה שם כשהרגשתי שאני מתקדמת. כשהרגשתי שאני רוצה שיגעו בי. הוא היה שם כשגילויים שלי אודותיי צפו ועלו, ובמידה רבה, קרו לשנינו. הוא שם כשחוזקות כמוסות מתגלות, והוא מכיל כשהנפש מאפשרת.

לא נכנסנו למסע הזה: המסע הזה נכנס בנו, בחוסר התחשבות אופייני. כשאחד מבני-הזוג מתמודד עם פוסט-טראומה, הזוג על שני צדדיו בהכרח מתמודד עם זה גם.

מפתה להכריז על צד אחד כ"סובל מבעיה" ועל הצד השני כ"ממתין שזה יעבור", אז הרשו לי לעמוד בפיתוי ולאזן את הכפות: ההתמודדות היא משותפת כברירת מחדל, עד שהיא נפתרת או שהקשר נגמר.

כל עוד אתם בוחרים להמשיך בקשר, אתם בוחרים לעמוד בפני קשיים ביחד. ואלה קשיים מהסוג הזה שבוחנים את כליותיו ולבו של הקשר ומשקפים לכם דברים שאינם נאמרים, תסכולים, מאוויים, תחושות קשות שרק אדם קרוב יכול לעורר בכם.

צד אחד תמיד ירגיש בלתי נראה והצד השני תמיד ירגיש מעט מרומה, ושניכם תרגישו שלמרות שיש לכם משהו חזק, החיים עדיין לא מושלמים. ושניכם תבינו יחדיו שהחיים לעולם לא יהיו כאלה.

הכלה היא מצב זמני, ולפעמים הכוחות תשים, ולפעמים נראה שזה פשוט לא יעבוד. אין לי פתרונות להציע, וגם אנחנו עדיין מגששים דרכנו – אבל הגישוש המשותף הוא מסעה (ומשאה) של כל זוגיות, ובזה אני בטוחה.

(תודה, תולי, שהנחת לי לכתוב עליך)

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.