מעולם לא דמיינתי את עצמי בזוגיות. כלומר, פנטזתי על קירבה כתובה היטב שתכיל אותי ותגלה לי את החוזקות הכמוסות שבי – תוצר לוואי סתום של קומדיות רומנטיות עם יו גרנט, חרישה על "נשים קטנות" וחוסר מודעות מודע לעצמו.

לא דמיינתי חתונה ולא רציתי בה, ולא התעניינתי במיוחד במה שיש לחיים מיושבים להציע. הילדה שאני, שחיה בתוכי עדיין בצבעים עזים, לא רואה בשום מקום בית. היא תמיד אורחת, ועם הזמן למדתי שזה בסדר. שזה לא מקור לרחמים. שמדי פעם הכל ייראה לי זר, ואאסוף את עצמי אליי ואגיד, "אני מוכרחה ללכת עכשיו". וזה בסדר. החיים נוטים להרגיש כך כמו חופשה ארוכה – תנודות של גילויים מלהיבים מלוות במחלת ים עיקשת.

קאט להיום: האישה הצעירה שאני – בזוגיות כבר קצת מעל לשש שנים. נישאנו שנה וחצי אחרי שהכרנו, וזו מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי. היה לי חבר בצבא אבל הייתי, ובכן, עֻובָּר, וכל אחד אז התגורר עם הוריו, ובדייטים שלנו הזמנתי שוקו.

במרץ 2013 הכרתי את בן-זוגי הנוכחי, ואחרי מספר חודשים סוערים של הדחקה מצדו וגישוש מצדי, הפכנו לזוג. אני זוכרת את הערב בו החלטנו שאנחנו ביחד, וישבנו באיזה בר על כיסאות גבוהים, ונופפתי ברגליי עטויות האולסטאר, צחקתי ואמרתי, "וואו, יש לי חבר". אני בחורה מאד לא קולית, שתדעו.

כשהקשר בינינו רק התחיל, לא באמת הכרתי את הפוסט-טראומה המורכבת – אז להכיר אותה לאחרים, לא כל שכן לבחור שרק רציתי שממש יחבב אותי, היה קונספט זר לחלוטין עבורי.

כשרק התפרצה, שנתיים לפני כן, היא נפרשה על נפשי כשמיכה כבדה וכלאה אותי בוואקום. אבל שנתיים לאחר מכן, כבר החלקתי שוב למן הדחקה נוחה שאפשרה לי לתפקד.

כשהקשר בינינו התחיל, לא באמת הכרתי את הפוסט-טראומה המורכבת – אז להכיר אותה לאחרים, לא כל שכן לבחור שרק רציתי שממש יחבב אותי, היה קונספט זר לחלוטין עבורי

נתק הוא הרגל נפשי עקבי, וגם הייתי סטודנטית שעבדה בכמה עבודות במקביל – וזה איפשר לי לצאת לדייטים, ולשכב עם בנים שמיהרתי לשכוח, ולנהל את חיי באופן סהרורי אך מתפקד למראית עין.

מן הסתם, גם בן-זוגי לא היה מודע להשלכות. הוא ידע מה קרה ולמד להכיר אותי, בקצב בו אני מתירה לאנשים להיכנס – איטי יותר מזרם במקלחת תל-אביבית, ואינטנסיבי כמו זרם בירה בהאפי האוור.

מאז ועד היום, אני מביטה באיש שאיתי ובכנות הבלתי נדלית שלו, והוא תמיד נראה לי כל-כך טבעי, כל-כך טוב בזה, ואני מפגרת מאחור. נזכרתי בבחור אחד שיצאתי איתו, שאחרי חודש הסביר מדוע הוא אינו מעוניין להמשיך לראות אותי: "את לא נותנת להכיר אותך. את לא נותנת מעצמך".

הצטערתי לשמוע, אבל לא הבנתי על מה הוא מדבר ולא היו לי המילים לבקש ממנו שילמד אותי איך. ועם הידע הזעיר הזה לגביי, ועם תועפות של נחישות תלושה, נכנסתי לקשר ואמרתי לעצמי, "פשוט תגידי על עצמך משהו".

זה תהליך מאד לא אינטואיטיבי עבור מישהי שגדלה עם פוסט-טראומה מודחקת, תופעות דיסוציאטיביות ואמנזיה. איך נותנים לאדם אחר להכיר אותי, אם כל חיי ישנתי ולא למדתי עליי כמעט דבר?

ואיך פועלים בתוך סיטואציה כל-כך קרובה, כשאני כולי שקועה בריחוק תמידי כדי לשמור את הראש מעל למים? ואיך מתמודדים עם ההבנה שאני למעשה לא יודעת עליי הרבה? קירבה אמיתית נובעת מאותנטיות: אדם קרוב אל עצמו, קודם כל.

הבנתי שבשדה הזוגי, אני מטוטלת קוצנית. אי אפשר להתקרב, למרות התנועה המהפנטת. הצד החזק שלי, אם כן, התגלה כריצוי: אני אשפית בלרצות אנשים שאני אוהבת. העיקר שלא יזהו עליי שאני באר עמוקה עם אבן גולל מעליה, ולא יסיקו שאני למעשה פיקציה אפילו בעיניי.

*  *  *

אמרתי לפסיכולוגית שלי שהמצב הרווח שלי, ביומיום, הוא "ראיון עבודה". "כי המשימה שלך בראיון עבודה היא לא אותנטיות או כנות", הסברתי, "אלא רק להתקבל, לעבור. כל מה שאני עושה זה לעבור סיטואציות". קירבה נובעת מאותנטיות. בשנה החולפת כתבתי לעצמי מטרה והצבתי אותה במרכז הדסקטופ של המחשב שלי: "לחיות חיים אותנטיים". אני מנסה להניח לשלוש המילים להנחות אותי, כל אחת בנפרד וכולן ביחד, כמנטרה. אני לא בראיון עבודה, ואתם לא מוכרחים לקבל אותי. אני אני, גם הילדה וגם האישה.

אמרתי לפסיכולוגית שלי שהמצב הרווח שלי, ביומיום, הוא "ראיון עבודה. כי המשימה שלך בראיון עבודה היא לא אותנטיות או כנות", הסברתי, "אלא רק להתקבל, לעבור"

הזוגיות גילתה לי תובנה מרתקת: ככל שנעשה לי נוח יותר להיות "עצמי", מה שזה לא אומר, החלו לצוף ולצוץ צדדים בי שלא קיבלו שום ביטוי, כי כל חיי הרגשתי שאני במקום מאד לא מוגן.

הרי אני הילדה התמידית, התיירת הנצחית. אני נוודית שעוברת ממיטה למיטה, מדירה לדירה, ולמדתי להסתפק במועט זעום כל-כך, שאין לי את הכישורים לתבוע את מקומי, להושיט יד ולקחת, ולחשוב שמשהו מגיע לי.

אני מסוגלת לחיות את החיים הגדולים ביותר שאפשר על רדיוס מזערי, אבל כשאני מתעוררת ושוב קולטת שצמצמתי עצמי לפסיק וחצי, אני המומה ונבוכה; ומרגישה שאני לא באמת בחיים ואולי נפלתי בעת ההכנה הנצחית שלי למילוי תפקידי. תמיד חששתי לגלות שאני לא ג'ו מ"נשים קטנות", אלא בת'. מבאס להיות בת'.

*  *  *

כשהייתי קטנה סבלתי נורא מעיכול איטי ומקולקל. לא משנה כמה בדיקות עשיתי וכמה סוגי תזונה ניסיתי, דבר לא עזר. בגיל עשרים, אמא העבירה לי שובר מתנה לכמה טיפולי שיאצו, והציעה שאנסה.

הייתי מדוכאת, כמו תמיד; לפני הפרוזק ולפני שהיה לי מושג לגבי משהו. שכבתי על מיטת הטיפולים, מכווצת בבגדיי. המטפל היה איש יוצא דופן, וסיפר שבנוסף לשיאצו, הוא מאמין בשיחה טובה בזמן הטיפול. 

הרגשתי כאילו ביקשו ממני להנדס עמידת ידיים. לא ידעתי מאיפה להתחיל, וכנראה שהוא הבחין בכמה מפוחדת ומסויגת הייתי, אז הוא שאל שאלות עדינות. במשך שעת הטיפול שוחחנו על טרדותיי יותר ממה שדיברתי עליהן אי-פעם עד אותה נקודה, ופרצתי בבכי.

הרי אני הילדה התמידית, התיירת הנצחית. אני נוודית שעוברת ממיטה למיטה, מדירה לדירה, ולמדתי להסתפק במועט זעום כל כך

הוא ניחם אותי ואמר: "בעיות בבטן לרוב נקשרות ברגשות שאנחנו שומרים בפנים". הוא הביט בי בחמלה. "דברי על מה שמפריע לך. תראי את עצמך לעולם". יצאתי משם והזמנתי מונית הביתה, כי הרגשתי שאם אני לא מגיעה לשירותים תוך כמה דקות, תתרחש תאונה שלא ארצה לדבר עליה לעולם. וזה היה כך אחרי כל טיפול שיאצו – אחרי כל פעם שחשפתי מה על לבי.

*  *  *

בן-הזוג שלי היה שם בתקופת הפלאשבקים והסיוטים. מדי פעם העיר אותי בשעת לילה קטנה, וכששאלתי אם דיברתי מתוך שינה, ענה: "את לא מדברת. את נאבקת". בפעמים אחרות התעוררתי מסיוטים חסרת נשימה ומזועזעת ומיהרתי להיצמד אליו מבלי שהרגיש בכלל.

הוא היה שם כשהזיתי קולות, וקראתי לו בהיסטריה בכל פעם ששמעתי מישהו הולם בדלת, צועד בדירה או צועק באמצע הלילה – כמובן שלא היה שם כלום ואף אחד.

הוא היה שם כשפחדתי לצאת מהבית ולא יכולתי לעבוד. הוא היה שם כשהמצב הידרדר והשתפר. הוא היה שם כשהבנתי שאני לא מסוגלת להיכנס למצבים אינטימיים עם אף אחד, גם לא עם הבן-אדם הקרוב אליי ביותר. זו הייתה סטירת לחי קשה עבור שנינו, לדעתי.

הוא היה שם כשהבנתי שאני לא מסוגלת להיכנס למצבים אינטימיים עם אף אחד, גם לא עם הבן-אדם הקרוב אליי ביותר. זו הייתה סטירת לחי קשה עבור שנינו

הוא היה שם כשהרגשתי שאני מתקדמת. כשהרגשתי שאני רוצה שיגעו בי. הוא היה שם כשגילויים שלי אודותיי צפו ועלו, ובמידה רבה, קרו לשנינו. הוא שם כשחוזקות כמוסות מתגלות, והוא מכיל כשהנפש מאפשרת.

לא נכנסנו למסע הזה: המסע הזה נכנס בנו, בחוסר התחשבות אופייני. כשאחד מבני-הזוג מתמודד עם פוסט-טראומה, הזוג על שני צדדיו בהכרח מתמודד עם זה גם.

מפתה להכריז על צד אחד כ"סובל מבעיה" ועל הצד השני כ"ממתין שזה יעבור", אז הרשו לי לעמוד בפיתוי ולאזן את הכפות: ההתמודדות היא משותפת כברירת מחדל, עד שהיא נפתרת או שהקשר נגמר.

כל עוד אתם בוחרים להמשיך בקשר, אתם בוחרים לעמוד בפני קשיים ביחד. ואלה קשיים מהסוג הזה שבוחנים את כליותיו ולבו של הקשר ומשקפים לכם דברים שאינם נאמרים, תסכולים, מאוויים, תחושות קשות שרק אדם קרוב יכול לעורר בכם.

צד אחד תמיד ירגיש בלתי נראה והצד השני תמיד ירגיש מעט מרומה, ושניכם תרגישו שלמרות שיש לכם משהו חזק, החיים עדיין לא מושלמים. ושניכם תבינו יחדיו שהחיים לעולם לא יהיו כאלה.

הכלה היא מצב זמני, ולפעמים הכוחות תשים, ולפעמים נראה שזה פשוט לא יעבוד. אין לי פתרונות להציע, וגם אנחנו עדיין מגששים דרכנו – אבל הגישוש המשותף הוא מסעה (ומשאה) של כל זוגיות, ובזה אני בטוחה.

(תודה, תולי, שהנחת לי לכתוב עליך)

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

בין לרוץ לממ״ד עם הילדים לבין לנסות להבין מי נגד מי בצילומים ממלחמת האזרחים ברשתות, הגיע לידי סרטון עם לוגו של ״ישראל היום״ של נועה תשבי, נוזפת באנגלית על העולם !get you facts straight בכל מה שקשור להסלמה. נועה תשבי, שחיה בהוליוווד 20 שנה, ולמיטב ידיעתי אין לה יותר מידע מאשר לרמטכ״ל, לראש השב״כ או למפכ״ל המשטרה, שחררה לאויר העולם סרטון הסברה ובו ״עובדות״ שלכל הפחות אין עליהם שום הסכמה.

נועה תשבי, שחיה בהוליוווד 20 שנה, ולמיטב ידיעתי אין לה יותר מידע מאשר לרמטכ״ל, לראש השב״כ או למפכ״ל המשטרה, שחררה לאויר העולם סרטון הסברה ובו ״עובדות״ שלכל הפחות אין עליהם שום הסכמה

חיפוש קצר בגוגל גילה שנועה תשבי הוציאה ממש לאחרונה ספר הסברה פרו-ישראלי שפונה לקהל צעיר ליברלי בשם ״ישראל: מדריך פשוט למדינה הכי לא מובנת בעולם״. בראיון של יונה לייבזון איתה נראה שהיא מפלסת את דרכה לפוליטיקה.

נועה תשבי עברה כמה גלגולים בהוליווד עד שהייתה מוכנה לשלב הבא והמפתיע: כתיבת ספר על ישראל. בראיון מ-LA ל-@YunaLeibzon היא מספרת על ההתרגשות מכל עותק שנמכר, ההחלטה לשנות כיוון מעולם המשחק וגם לא חוששת להודות בכישלונות | מיד במהדורה pic.twitter.com/2g02maxXGY

— החדשות – N12 (@N12News) April 26, 2021

את הספר לא קראתי, אבל כמו שאמר הנשיא רונלד רייגן:

“if you’re explaining you’re loosing”.

גדלתי בין לוס אנג׳לס, ירושלים וסידני וחייתי כאדם בוגר בלונדון וסטנפורד קליפורניה. אני מכירה בדיוק את ציפוף השורות שקורה לישראלים ויהודים ב״גולה״. מכירה אינטימית את הצורך לעמוד כישראלית ויהודיה גאה מול אנשים שמבקרים אותי כנציגת הרשע בפתוס ובלי ידע. אינסטינקטיבית אני חוטפת פריחה שאלקסנדרה אוקסיו קורטז מצייצת ש״מדינת אפרטהייד היא לא דמוקרטיה״, למרות שבגדול אני מסכימה.

אבל לשלוח סלבס פריווילגים שלנו לחזית ההסברה, לעניות דעתי, עושה רק רע. נועה תשבי נוזפת באנגלית לא מעורר אמפתיה כמו אמא מתאבלת בעזה. ולא צריך להיות אנטישמי כדי להזדהות עם האמא ולחשוב שהסלב הישראלית מנותקת ומצטדקת ולכן אשמה. המדיום הוא המסר, וזה בכלל לא חשוב מה המילים שהיא מוציאה מפיה.

סלבס פריווילגים בחזית ההסברה, זה רע לדעתי. תשבי נוזפת באנגלית – לא מעורר אמפתיה כאמא מתאבלת בעזה. זה לא אנטישמי להזדהות עם האמא ולחשוב שהסלב מנותקת ומצטדקת ולכן אשמה

גם לא עוזר שחשבון הטוויטר של ישראל, שמופעל על ידי צוות הדיגיטל של משרד החוץ, נוזף בדוגמנית בלה חדיד, בת לאב פלסטיני, שהעזה להשתתף בצעדת תמיכה בפלסטינים בברוקלין. בלה חדיד עובדת אצלנו? המגבלות על הפגנה פרו-פלסטינית, שמובנות מאליו (משום מה) בישראל, חלות עליה? משרד החוץ הישראלי חייב להגיב בכלל למה שדוגמנית עושה?

והיום בתוכניתנו ״נזק תדמיתי״ חשבון הטוויטר הרשמי של ישראל שמנוהל על ידי צוות המדיה של משרד החוץ החליט לנזוף בדוגמנית בלה חדיד, בת לאב פלסטיני, כי השתתפה בצעדת תמיכה בפלסטינים בברוקלין. כאילו בלה חדיד עובדת אצלהם או חיה בפאשיסטן השלמה או שמשרד החוץ חייב להגיב למה דוגמנית עושה. pic.twitter.com/GGlfnYA8VX

— ????????????Nitzan Waisberg ???? (@NitzanWaisberg) May 16, 2021

ואם כל זה לא מספיק, אז נפתלי בנט יצא מיוזמתו לסבב הסברה. בראיון לאל-ג׳זירה ניסה את מזלו בסחיטת קצת אמפתיה. על רקע תמונות של חורבן הסביר שחמאס הרגו אצלנו ״גם ערבים דרך אגב״ והוסיף שהם רצחו ״ניצולת שואה, בת 85, בכיסא הגלגלים שלה!״. לשאלה האם גם הילדים שנהרגו בעזה מהתגובה של ישראל היו חברי חמאס שצריכים למות, נפתלי בנט שלפני שנייה ציפה לאמפתיה עם סיפור ניצולת השואה, לא היה מסוגל לגמול ביחס דומה. הראיון, במונחים של הסברה, היה קטסטרופה.

צפו בקטע. באמת שלא חייבים להשמע ככה. https://t.co/izwKTJR0w5

— ????????????Nitzan Waisberg ???? (@NitzanWaisberg) May 16, 2021

הסוגייה היא מוסרית. מידה כנגד מידה. בעיני העולם הליברלי אין סימטריה בין סטארט-אפ ניישן עם יכולת גרעינית וכיפת ברזל ובין החמאס והפלסטינים בעזה. העולם לא חי את הנרטיב הפוסט-טראומטי שלנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. העולם לא חושב שעזה מאיימת על קיומנו. הם לא חושבים במונחים האלו ולכן לא רואים צידוק למעשינו. ככל שנגיד ״אבל הם התחילו״ או נשווה מעל מאה מתים בעזה עם פחות מעשרה מתים בישראל, כך נגדיל את הרושם שישראל היא גורם אכזרי במיוחד בזירה. החמאס מודה לנו כל פעם שאיזה צדיק מיליטנט דופק על שולחן ואומר שצריך ״לשטח את עזה״. כך גם כל מי שבוכה על הילדים שלנו במקלטים כשהתמונות מעזה הם של ילדים מתים.

ככל שנגיד ״הם התחילו״ או נשווה מעל 100 מתים בעזה עם פחות מ-10 מתים בישראל, ישראל תיראה גורם אכזרי בזירה. החמאס מודה לנו כל פעם שצדיק אומר שצריך ״לשטח את עזה״. או בוכה על ילדינו במקלטים כשבתמונות מעזה ילדים מתים

כפי שג׳ון אוליבר הסביר בסרטון שחרך את הרשת:

״שני הצדדים יורים טילים אבל לצד אחד יש את אחד מהצבאות המתקדמים בעולם. שני הצדדים סובלים מנפגעים שוברי לב, אבל צד אחד סובל אקספוננציאלית יותר״.

אוליבר הוסיף לגבי ה״חברות״ בין ישראל לארה״ב ש״חבר אמיתי יגיד לי כשאני…מבצע פאקינג פשעי מלחמה״. אבל בבועת התקשורת הישראלית בשבוע האחרון איתמר בן גביר קיבל 228 דקות על המרקע (!) וחשבון הטוויטר של ישראל העלה ציוץ עם עשרות אימוג׳ים של טילים כאילו זה משחק וידאו עבורנו. אם פעם היינו יורים ובוכים, היום אנחנו יורים ועושים צחוקים.

זה אשכרה החשבון הרשמי של מדינת ישראל בטוויטר. אילו בושות. https://t.co/sNwesSn20N

— Michaelzil (@michaelzil) May 17, 2021

בעיית ההסברה של ישראל היא לא בעיית הסברה. היא בעיית מדיניות. בגלל שאנחנו הסטארט-אפ ניישן עם יכולת גרעינית ולא כלא שנשלט על ידי ארגון טרור, האחריות להוביל מדיניות היא עלינו. זה מה שהעולם הליברלי מצפה מאיתנו. אחרי 12 שנה של סימביוזה פוליטית בין הנאשם בנימין נתניהו וחמאס, שהובילה שוב ושוב ושוב לסבבי לחימה עם תזמון פוליטי מעורר חלחלה, רק ממשלת שינוי שכוללת יהודים וערבים, תסביר לעולם שישראל מבינה שעם כח באה אחריות, ושהיא מעוניינת לשמור על מעמדה החזק וחשוב כדמוקרטיה.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם. Nitzan Waisberg is a design thinking specialist, lecturing and advising various organization. She is also a social and political activist in the field of education. She served as a Consulting Professor at the Stanford University d.school before returning to her homeland to find it almost unrecognizable. She lives in Hod-HaSharon with her husband and their four children.

המציאות הנוכחית ברצועת עזה היא מצב קבוע של משבר ידוע מראש, המתפרץ אחת לכמה שנים. לעיתים ההתפרצות היא עצימה וקצרה יחסית כמו מבצע ו"עמוד ענן" (7 ימים), לעיתים היא עצימה וארוכה כמו מבצע "עופרת יצוקה" (22 יום) ומערכת "צוק איתן" (51 ימים), ולעיתים היא בעצימות נמוכה, אך ארוכה וממושכת, כמו הפרחת בלוני תבערה ונפץ והפגנות הגדר ב-2019. זאת לצד ימי לחימה עצימים שבהם יכול האויב מעזה לירות על ישראל מאות רקטות.

המציאות הנוכחית ברצועת עזה היא מצב קבוע של משבר ידוע מראש, המתפרץ אחת לכמה שנים. לעיתים ההתפרצות עצימה וקצרה יחסית, לעיתים עצימה וארוכה ולעיתים בעצימות נמוכה, אך ארוכה וממושכת

על פניו, נראה שההנהגה ובישראל בצה"ל השלימו עם המצב ואינם חותרים לשנותו מהיסוד, לנוכח החשש שכיבוש הרצועה ומיטוט שלטון החמאס עלולים להביא למציאות קשה יותר לאחר הלחימה:

1. הלחימה עצמה למיטוט החמאס והכרעתו צפויה להיות קשה, ארוכה, ועתירה בקורבנות משני הצדדים (לאור קיומה באזור עירוני צפוף). משכך, לחימה כזאת תהיה יקרה (בכוח אדם ומשאבים), תצריך את ישראל להתמודד עם ביקורת בינ"ל חריפה ועם גביית מחיר בינ"ל, ותקשה על הפניית קשב לאתגרים אחרים, דוגמת איראן, חזבאללה וסוריה.
2. בהינתן שצה"ל עמד במשימה (מבלי שהעולם קם על ישראל ועצר אותה במהלך המבצע או בא איתה חשבון לאחריו), ישראל תידרש לשלוט ישירות ב-2 מיליון התושבים בעזה ולספק את צרכיהם הבסיסיים, לצד התמודדות עם פעילות מבצעית רציפה וקבועה בלב שטח אזרחי עוין ועתיר נשק, כדי לטהר את הרצועה מארגוני הטרור (כיסוח הדשא).
3. לחילופין ישראל יכולה לעזוב את הרצועה לאחר מיטוט שלטון חמאס, ולהסתכן ביצירת ואקום שאליו יכולים להישאב מגוון מרעין ובישין, דוגמת המדינה האסלאמית (אשר מחוז סיני שלה נמצא מעבר לגבול) וקיצונים סלפים אחרים, או לחזות בהתפרצות כאוס שתוביל משבר הומניטרי חמור שיונח לפתחה של ישראל. לכאורה, במצב זה יכולה הרשות הפלסטינית לנסות ולהשיב לעצמה את השליטה בעזה, אולם היא תתקשה לעשות כן על כידוניה של ישראל, ובהיעדר תשתית וכוח אדם בהיקף נרחב שיוכל להיכנס ולשלוט ברצועה באופן אפקטיבי.

יתר על כן, ההיגיון שעמד בבסיס תפיסה זו היה גם זה שעודד גורמים בישראל לקדם ניסיון הסדרה עם חמאס, לסייע בייצוב שלטונו ברצועה באמצעות מציאת מקורות מימון חליפיים (בעיקר קטאר) לאחר שאבו מאזן קיצץ את הכספים שהרשות העבירה לעזה, ואף לבחון מגוון רחב של פרויקטים לסיוע לשיפור המצב ברצועה. שכן בהיעדר נכונות לשנות את המצב, אזי עדיף לייצר יציבות ומחיר הפסד לצד השני.

על פניו, נראה שההנהגה ובישראל בצה"ל השלימו עם המצב ואינם חותרים לשנותו מהיסוד, לנוכח החשש שכיבוש הרצועה ומיטוט שלטון החמאס עלולים להביא למציאות קשה יותר לאחר הלחימה

גישה נכונה? כנראה שלא.

חמאס ויתר ארגוני הטרור ברצועה מוכיחים לנו פעם אחר פעם, שהם אינם רוצים לחיות ביציבות, שהם חותרים לשינוי המצב לטובתם באופן מתמשך ורציף – ושהם נכונים לפתח מגוון שיטות ויכולות כדי להמשיך ולאתגר את מדינת ישראל. אם ע"י טרור המתאבדים והמטענים, איום הרקטות, פצצות מרגמה וטילי נ"ט מדויקים לטווחים של קילומטרים, השימוש הצבאי במרחב תת-הקרקע, ועד למציאת שימוש נבזי ומרושע בבלונים כדי להבעיר את החי והצומח סביב הרצועה. זאת, לצד המשך הנעת האוכלוסיה הפלסטינית לעימות עם צה"ל אם בגדר בעזה, באינתיפאדת הסכינים באיו"ש, או בערים המעורבות בישראל.

אין יציבות. יש מירוץ חימוש מתמשך ורציף עם חמאס, עם פוטנציאל הרס ונזק הולך וגובר, אשר מידי פעם מתלקח בעיתוי שנבחר ע"י אויבי ישראל ברצועה, אם זה חמאס עצמו, או הג'האד האסלמי, הפועל בחסותה של איראן. מירוץ החימוש ממשיך במלוא עוזו, כאשר חמאס וגא"פ כבר למדו להפעיל רחפנים וכלי טייס בלתי מאויישים, ומשפרים כל העת את הטווח, הקטלניות והדיוק של הרקטות ברצועה, ונעזרים במומחיות של איראן לשיפור מתמיד והכנסת גרסאות נוספות של אמצעי לחימה למערך היצור שלהם.

כל איום שפיתח חמאס אילץ את ישראל להשקיע סכומי עתק במיגון מפניו, אם במסגרת הקמת מרחבים מוגנים בכל דירה ומיגוניות בשטחים פתוחים (ועדיין הפער בתחום זה רחוק מלהיסגר), רכש ופרישה של "כיפות ברזל" (וכמויות עצומות של מיירטים) ועד לחפירת השטח סביב רצועת עזה בכדי להתמגן מפני מנהרות טרור.

במירוץ זה, סביר להניח שלא תמיד ידנו תהיה על העליונה. כניסתם של אמצעים ושיטות לחימה חדשים עלול לייצר פער במענה ולהציב את האוכלוסיה ותשתיות לאומיות חיוניות במרחב הדרום (דוגמת קו צינור הנפט אשקלון אילת שנפגע לפני מספר ימים) לחסדיו של ארגון טרור, שלא יהסס לפגוע בהם בכדי לקדם את דרישותיו. ככל שיכולות האויב יהיו משמעותיות יותר, כך נעמוד בפני חוסר ברירה באשר לטיפול בהן באופן יסודי.

כל איום שפיתח חמאס אילץ את ישראל להשקיע סכומי עתק במיגון מפניו, אם בהקמת מרחבים מוגנים בכל דירה ומיגוניות בשטחים פתוחים, רכש ופרישת "כיפות ברזל" (ורכישת מיירטים) ועד לחפירות סביב הרצועה נגד מנהרות טרור

מוקד הבעיה הוא המשך שלטונו של החמאס ברצועה. הדבר מאפשר לו לבנות כוח באופן מתמשך ורציף (הכולל תשתיות, כוח אדם, טכנולוגיה, ואמל"ח) ולפתח שיטות חדשות להזיק לישראל.

האיום הישיר מחמאס גם מהווה מכפיל כוח לצבאות הטרור האחרים במרחב, שכן הוא עלול לחייב את ישראל לרתק סד"כ ואף לפעול ברצועה במהלך מלחמה בצפון (כפי שהיה אכן במלחמת לבנון השניה, שבראשיתה צה"ל היה במהלכו של מבצע "גשמי קיץ" ברצועת עזה).

אז מה כדאי לעשות?

ההיסטוריה הפלסטינית הראתה לנו שבעבר היה מקרה שמנהיג פלסטיני העדיף לסיים מצב לחימה ולוותר על המשך שליטה בשטח ואלימות, כאשר הוא ניצב בפני פוטנציאל הרס משמעותי מצד צה"ל. כאשר ישראל שהתה בפאתי ביירות במלחמת לבנון הראשונה והסבה לה נזקים כבדים, ולאחר המחיר הכבד שגבתה המלחמה מהפלסטינים, העדיף ערפאת (כאשר האופציה הוצגה לו ע"י הקהילה הבינ"ל, בהובלת ארה"ב) לבחור בגלות, מאשר להוביל לחורבנה של עיר בירה ערבית.

המצור על ביירות ארך שבועות רבים, לווה בהפעלת כוח משמעותית מצד חיל האוויר, ארטילריה ושריון, וכלל גם כיבוש חלקים ממנה. בסופו של דבר הסכים ערפאת לעזוב את העיר וכוח רב לאומי נכנס אליה כדי לוודא את פינוי כוחות אש"פ מהעיר (כ-11,000 איש פונו בסה"כ, רובם הגדול לתוניס).

אם ישראל שוב תיגרר ללחימה עצימה ומתמשכת בעזה, עליה לתת את דעתה לפתרון זה, ואף לחתור למימושו בפועל. זאת, תוך מינוף ההרס הבלתי נמנע ממציאות הלחימה הכבדה, לטובת הפעלת לחץ על אנשי החמאס והקהילה הבינ"ל לייצר את התנאים למימושו.

ההיסטוריה הפלסטינית הראתה לנו שבעבר היה מקרה שמנהיג פלסטיני העדיף לסיים מצב לחימה ולוותר על המשך שליטה בשטח ואלימות, כאשר הוא ניצב בפני פוטנציאל הרס משמעותי מצד צה"ל

ככל שאנשי החמאס יוצגו כמי שלא בחרו בגישה המכובדת של ערפאת, שהיה מוכן לסגת לגלות ולהימנע מחורבן ביירות, בעוד חמאס היו מוכנים להקריב את בירתם עזה על מזבח המשך שלטונם, יש בכך כדי לגבות מהם מחיר פנימי לא פשוט, בעיקר מצד יריביהם בפת"ח שוודאי ינצלו זאת נגדם.

בה בעת, העלאת פתרון יצירתי ע"י ישראל, שיכול לחסוך חיי אדם ואף להכניס לעזה כוחות בינ"ל שיוכלו לסייע ביצובה, יראה לעולם שישראל מוכנה לעשות הרבה בכדי לצמצם את הנזק לרצועה, אשר בכל מקרה יהיה חמור ומשמעותי בסבב של לחימה עצימה.

היתרון הגדול הנוסף במתווה זה, הוא יכולתו להחזיר את הקהילה הבינ"ל לתוך עזה ולאפשר להתמודד עם המשבר ההומניטרי המתמשך בה, אשר קרוב לוודאי יחריף במציאות של לחימה עצימה ברצועה. זאת, כאשר גורמים רבים בקהילה הבינ"ל מזהירים מפני קריסה הומניטרית אפשרית של הרצועה, בשל השילוב בין גודל האוכלוסיה, תשתיות לא מספקות ואף קורסות (מים, טיהור שפכים) ואתגר עצום לרפואה, חינוך וכלכלה.

יש לציין ביושר, שאין ביטחון כלל שתכנית זו תעבוד, שחמאס יהיה מוכן לקבלה, ושניתן יהיה לאמת שכלל אנשי הזרוע הצבאית עזבו את עזה (ככל הנראה ניתן יהיה לוודא שהרוב המוחלט עזב ובכל מקרה הדבר יהיה שיפור לעומת המצב הנוכחי). אולם, המשוואה של כוח בינ"ל ברצועת עזה (לצד פרויקטים לשיפור המצב ההומניטרי שבה) תמורת הוצאת הזרוע הצבאית של חמאס לגלות, צריכה לעמוד לנגד עינינו כפתרון אפשרי, שכן כדי להיחלץ מהמצב המשברי הקבוע שבו אנו נמצאים למול עזה (שצפוי רק להמשיך ולהחריף) עלינו לשקול רעיונות מחוץ לקופסה.

מחיריו של כוח בינ"ל ברצועת עזה, לאחר יציאת כלל ועיקר תשתית צבא הטרור של חמאס ממנה, היא כנראה מצב משופר בהרבה מאשר הותרת המציאות הנוכחית על כנה, גם אם כוח שיכזה יטיל אילוצים רבים יותר על חופש הפעולה של צה"ל. הרי ממילא ישראל אינה חפצה להפעיל כוח ברצועה, וחותרת לייצב את המצב אפילו מול חמאס.

ככל שחמאס יוצגו כמי שלא בחרו בגישה המכובדת של ערפאת, שהעדיף גלות על פני חורבן ביירות, בעוד חמאס מוכנים להקריב את בירתם עזה על מזבח המשך שלטונם, יש בכך כדי לגבות מהם מחיר פנימי

עלינו להראות לציבור הישראלי ולקהילה הבינ"ל (אשר כוללת בתוכה קולות ביקורתיים רבים יותר מבעבר, כולל בארה"ב) שישראל נחושה להגן על ביטחון אזרחיה, אך גם רואה לנגד עיניה את המציאות העגומה המתמשכת של תושבי עזה תחת שלטון חמאס ומעוניינת בשינוי המצב מהיסוד וכי הישגים אלה אינם עומדים בהכרח בסתירה אחד לשני.

יוחאי גויסקי הינו סגן אלוף במילואים. שירת במגוון תפקידים בתחומי המודיעין והתכנון האסטרטגי בצהל ובמשרד הביטחון. מתמחה ביחסים בינ-לאומיים, המזרח התיכון ותכנון אסטרטגי.